Is one allowed to be on an “entertaining” WhatsApp group where sometimes the Admin shares videos and voice notes that contain Lashon Hora, Harassment to other Yidden, mocking of Rabonim etc.?

 

If this is the sole purpose of the WhatsApp group, obviously it is absolutely forbidden.

Even if the WhatsApp group contains other “kosher” entertainment, and one has the practical ability to skip over all the forbidden sections (which needs to be properly determined if this is at all practically possible), one may not rely on one’s temerity that they will avoid reading or viewing the un-kosher sections, unless this is their only necessary outlet for such “kosher” entertainment.

As a general principle: Wherever one has a choice to avoid situations where they might confront negative thoughts or behaviors, they are obligated to do so according to Halacha. In cases where this is the only method available for them to receive that which they require, then they may use this channel but must avoid doing (viewing, reading etc.) that which is forbidden.

This principle applies also to walking down the street in a place where one knows in advance that they will encounter immodest sights.

Of course, none of this takes into account the serious issue of Bittul Torah, which is a separate matter altogether. We are obviously discussing a case where for whatever reason this issue is not relevant.

 

היסוד – ב״ב נז, ב וברשב״ם שם. אבל ראה יד רמה שם. מרומי שדה שם. ולמעשה הפוסקים נקטו כרשב״ם.

בגדר דרכא אחריתי – ראה תוס׳ ע״ז מח, ב ד״ה אי. שו״ע יו״ד קמב, ט.

וראה אג״מ אה״ע ב, יד.

וכתבנו להקל גם כשאינו צורך ממש, אף שבשו״ת אג״מ אה״ע א, נו, כתב שטיול אינו בכלל ליכא דרכא אחריתי – ראה מה שחילק בס׳ שלהי דקייטא ע׳ צז.

ולהעיר בכ״ז מח״ח ו אות ה ובבאמ״ח יד ובהגה שר״ל דהא דבליכא דרכא אחריתי איבעי לי׳ למינס נפשי׳ הוא רק  בעריות, שה״ז הנאה הבאה לו בע״כ ולא קמכוון. ועיי״ש לגבי שמיעת לשה״ר. והביאו גם בשו״ת שלמת חיים אה״ע ס. והוא מחודש. גם צ״ע שהרי ע״ז חמירא טפי – ראה עירובין יח, ב. ע״ז יז, א. וגם ל׳ הרשב״ם הרחק מן הכיעור מ׳ קצת שהוא דין כללי. וצע״ע. ובכל הפוסקים ל״מ כן. וראה גם בשו״ת תורה לשמה שצד שנקט להך היתרא  גם בעריות. ולפלא שלא העיר מסוגיא דנשים על הכביסה. ולדבריו, צ״ל וליישב כדלקמן. וע״ק שלפ״ז הרי גם בגזל ליתסר אפי׳ באפשר ולא מכוון לפי שנפשו של אדם מחמדתן (וראה חגיגה יא, ב), ומוכח להדיא בפסחים כו, ב שבשוטחה לצרכה מהני גם הך היתרא. ודברי הש״ך קמב, לד, שהביא שם בבאמ״ח – היינו רק מצד גדרי איסור הנאה שבאה לו בע״כ, ולא מצד גוף האיסור ליכנס לנסיון. וראה דברות משה שבת כו, ל, שכניסה לנסיון בכל האיסורים – איסור דאורייתא. וי״ל בפשיטות, וכנראה כ״ד התורה לשמה, דבגמ׳ מיירי ביודע שיבוא ליהנות. ועפ״ז מובן גם בנדוננו. ובאמת זהו תו״ד הח״ח, שבעריות ל״ש שלא ייהנה. ובסגנון אחר י״ל, שעל גוף הרהור ל״ש היתר דלא מכוון. וקרוב הוא לד׳ הח״ח. ומזה מובן גם בנדו״ד.

ועוד ועיקר, שאף שסברת הח״ח שם גם להתיר בדאיכא דרכא אחריתי – הרי כתב שם להדיא בפנים מצוה לצאת מהחבורה. ורק בדאא״פ וגם אינו יכול לסתום אזניו שחושש שילעגו מותר להיות שם בכו״כ תנאים. וראה בריטב״א ע״ז מח, ב בטעם שבדאיכא דרכא אחריתי רשע הוא, אף דלא מכוון ובאה לו בעל כרחו. ווכעי״ז בחדא״ג מהרש״א ב״ב שם. וראה גם הערת המהדיר לריטב״א שם. וא״ש דנק׳ מכוון ומזיד, או עכ״פ קרוב וסרה קושיית הח״ח.  ובאמת הח״ח עצמו הב״ד ריטב״א שם בבאמ״ח יז. ועיי״ש, דס״ל שההיתר בדרכא אחריני רק כשיש צורך ממש.

 

 

#6980