מה המנהג למעשה לגבי אונן לאחר שנמסר המת לחברא קדישא?

 

קשה לענות איך נוהגים למעשה, כי יש בזה ריבוי דעות ופסיקות ומנהגים. וגם תלוי בכמה פרטים.

ואען חלקי: הנה ד״ז תלוי בפלוגתא מפורסמת אי מהני נמסר לח״ק, כשהולכים ללוות את המת, כדלקמן.

אמנם, בשד״ח אס״ד מערכת אנינות כ, שבמקום שנוהגים שהבנים אין מלווים חייבים בכל המצוות, והוא משעה שנתפשרו עם הח״ק. ולהעיר גם משו״ת חיים של שלום א, יא בילד רך שאין רגילים לילך אחריו. (ודלא כהאומרים שהאנינות נמשכת עד שמוציאים המת, ראה ציוני הלכה ע׳ כד. ועוד. ובגשה״ח א, יח, ב, כא, כתב שאחרי שנוהגין הרבה אבלים ללוות את המת לקבורתו ומהם משתתפים בנשיאת המטה וקבורה, אינם פוסקים המלווים את האנינות עד סתימת הקבר, והאבלים הנשארים בבית פוסקים האנינות כשמוציאין את המת מהבית. אמנם, כיון שמצד ההלכה אפשר להפסיק האנינות לאחר שגמרו עם הח”ק, לכן רשאים לכו״ע להחמיר ע”ע להתפלל ולברך, ואם רואים שאם ימתינו עד אחר הקבורה יעבור זמן ק”ש ותפילה צריכים גם האבלים המלווים לקרא קר”ש ולהתפלל קודם הלויה (ובצנעה). עכ״ד).

והנה בקיצור דברי סופרים ה הערה קעה, כתב מדעתו, שכ״ז כשאין אוננים אחרים, אבל כשיש אוננים אחרים שהולכים ללוות לא פקע אנינות גם מהבנים, דהו״ל כאילו מקצת אוננים מתעסקים בו.

[ובאמת, כבר כתב כעי״ז, ועוד יתר על כן, בערוה״ש שמא, כב, שכשהקבורה באותה עיר, לא מבעיא הקרובים ההולכים ללוות אלא אפילו הנשארים בביתם נמשכת האנינות. (אלא שדבריו שם מחודשים שהגביל דין נמסר לכתפים רק בהולכים לקוברו בעיר אחרת. והוא היפך סתימת כל הפוסקים. וראה להלן שמשמעות הרמב״ן דמיירי בעירו דוקא)].

אבל לאו כו״ע שמיעא להו הכי. וגם בשד״ח סתם ולא חילק. ואדרבה, פי׳ הדבר להדיא שגם כשיש חולה או אונס שאינו מלווה חייב במצוות. (אלא שבכלל בעיקר דין חולה שאינו מלווה, לא פלטינן מפלוגתא אם דינו כהחזרת פנים – ראה שבה״ל שמחות רסי׳ יז. מאירי מו״ק כב, א ד״ה כל שמת. והאריך בשבעה תמימים רויד כלל א, ט הערה 23. והכא איירינן בענין אחר, לא לענין התחלת האבלות קודם שנקבר, אלא בדין נמסר לכתפים).

ול״ד למה שכשיש מקצת מתעסקים ולא כולם, עכ״ז כולם אוננים, דהתם שאני, כיון שעל כולם להתעסק, אבל כשיש מנהג בדוקא שלא ללוות ומקפידים מאד, ויש מחרימים ע״ז, פקע חיובם מללוות. ודומה מאד לקרובי במת שבתפיסה – שו״ע שמא, ד.

ובערוה״ש לא מיירי ממנהג זה שאין מלווים בדוקא.

ונראה שגם למנהג שנוסעים לביה״ח אבל לפני המיטה, בכדי שלא ללוות – מסתבר שגוף הנסיעה אינו מעלה ומוריד לעניננו, כי אם הטיפול, או עכ״פ הליווי. וראה לקמן.

אבל עדיין יתכן נפק״מ בכ״ז לשאר קרובים.

ובחידושים וביאורים להגרא״ז מרגליות דיני אונן כו, מוכח בדעתו שגם בנוסע להקבורה אבל לא באותה עגלה או ספינה עם הכתפים יכול להחמיר.

ועוד משמע שם, שרק בשעת הליווי פטור, אבל אינו נפטר מחמת שדעתו ללוות אח״כ. ונראה בדעתו, שאם נמסר לגמרי לכתפים, ואינו תלוי כלל באבלים, גם בהולכים להקבורה פקעה אנינות.

ועוד יש לציין, שכמה מגדולי הפוסקים השיגו על הנוב״י, שיצא לפטור מצוות גם כשנמסר לח״ק מחמת שהולכים ללוות, וכדלקמן, ראה שו״ת כת״ס יו״ד קפב. טוטו״ד תליתאי ב, רא. ועוד. וראה מט״א תקצו, יא שהורה לדינא, שבמדינתנו שיש ח״ק מסתלקת האנינות. וראה אלף המגן שם, דמשמע שאפילו ירצה ללוות הדין כן. (אבל ראה לבעל מט״א גופא בחידושים וביאורים שם ב. שם כו). וכן בדרה״ח לב, א לא חילק. וכן מצינו בשו״ת רעק״א החדש ד, פה. (ונדפס גם בחידושי רעק״א החדש ברכות יז, ב מכת״י. ונדפס מכבר בדרוש וחידוש בכתבים בסוה״ס בתשובה להר״ר איצק סג״ל). אבל ראה בשו״ת שם צג. (ושם: אף אם ניחוש להוראת הזקן הנוב״י). וראה הנסמן בשו״ת יבי״א יו״ד ד, כח, יב. וכ״פ במשנ״ב עא, ד. והורה בפשיטות כחכמ״א קנג, ג. (ואף שבחכמ״א לא נתפרש דקאי גם בהולך ללוות (ולהעיר משע״ת עא, א), כך הבינו כולם בדבריו. וכן מפורש במצבת משה שלו, דלקמן). וראה גם משנ״ב נה, כד. וכן עשה חכמ״א מעשה בעצמו כמ״ש במצבת משה ג. וכ״מ בישועו״י עא, ד, הובא בפת״ש שמא, טז, שבפשטות מיירי כשהקרובים הולכים ללוות. וכן מעשה רב בשנת תשכ״ה כדלקמן.

גם ידוע ומפורסם, שבפת״ש קיצר בהבאת דברי הנוב״י ועוד אחרונים כמ״פ, וגרם לשגיאות מפורסמות. וכן גם כאן, שבפת״ש שמא, כא, הביא דברי הנוב״י בקיצור ממש. ומפורש בדבריו, בשו״ת נוב״י תנינא יו״ד ריא, הן בשאלה ובפרט בתשובה, דמיירי ששמים אחר הטהרה בארון שלם נקוב מלמטה וכאשר יגיע עת קבורתו יוליכוהו עם הארון למקום קברו. ובהמשך הענין מפרט ש״במקום שקרובים הולכים עמו בשעת קבורה לא מהני המסירה כיון שגם הוא הולך שם הרי מוטל עליו כמו עליהם, ואמנם אם משימים המת לארון הסגור במסמרות יש לצרף דעת רש”י שמה שנותנין אותו בארון הרי הוא כמו סתימת הגולל ופסק האנינות, אף דלא קיי”ל כרש”י ואין אבילות מתחיל עד סתימת הגולל בקבר, מ”מ יש לצרפו להתיר מסירת הכתפים לענין שיפסוק האנינות ויהי׳ חייב במצות ומותר בבשר ויין ונוהג דיני אבילות לחומרא אבל שבעת ימי אבילות לא יתחילו עד שיסתום הגולל בקבר״.

והיא טעות נפוצה בהעתקת דברי נוב״י, שהרי כתב להדיא שבמונח בארון סגור (וצ״ע אם מסמרות דוקא, והעיקר שאינו ע״ד להוציא משם. ובהשאלה נזכר שנקוב מלמטה. וכ״ה בחידושים וביאורים דלקמן. שו״ת רעק״א ד יו״ד צג. וראה בטור יו״ד שעה. ב״ח ופרישה שם. ואכ״מ. ולהעיר בנוגע למלווים במטוס שהארון למטה במטען, ארון בתוך ארון. ויש לחלק) – כהמנהג כאן בחו״ל – לא איכפת לן מה שהולך ללוות, ובארון סתום, גם בהולך ללוות, ס״ל לנוב״י שחייב במצוות. וד״ז לא הועתק בכ״מ. אבל הובא בחידושים וביאורים אונן ג. שו״ת רעק״א שם. (אלא שכתב שהוא קשה בעיני מאד, וכתב בנדון דידי׳ לפעול רשיון לשום הארון שנקוב למטה בקבר, יעו״ש). שו״ת סתרי ומגיני ב. וכן בשו״ת קנין תורה ב, צב, ח (ובשאר דבריו צל״ע, וכבהמשך דברינו).

ועוד זאת, שבאב (ולמנהגנו גם באם) – המנהג כאן שאינו מלווה, וא״כ אינו בגדר הנ״ל גם לנוב״י. ועוד שמנהגנו שלא להתעסק כלל בנשיאת המת ובקבורה. וגם במקום שמכסים קצת בעפר לצאת יד״ח, הרי הכל תלוי ובאחריות הח״ק.

וכעת לעיקר הענין, בהולך ללוות, הנה בהגמי״י אבל ד, ו, והובא בב״י, כתב דמספקא לן אם הוא הולך עם המת בעגלה או בספינה אי דמי לנמסר לכתפים או לא. והוא מראבי״ה ברכות נח.

והנה, כמה הלכתא גבירתא איכא למישמע מינה, חדא שהוא בגדר ספק ולא פשט הספק. ועוד ועיקר, שהמעיין ישר תחזינה עינימו דלא מיירי כלל במסר לכתפים, ומספק״ל בכלל בהולך עם המת, מצד זה גופא אם הוא כנמסר לכתפים, וכנראה הטעם מאחר שכעת אינו טרוד בדבר. ולא מיירי בנמסר לכתפים ממש, וכמ״ש בשד״ח אנינות שם להשיג על הנוב״י מה״ט. וכ״כ עוד כמה אחרונים, חלקם נסמנו לעיל. וראה גם שלחן גבוה שמא, כה.

והרי פשטות דין נמסר לכתפים היא גם בהולך ללוות, מאחר דלא אישתמיט בשום מקום לפרש בדבר הרגיל טובא שמלווים המת, דלא בזה קאי, שהרי דין נמסר לכתפים הוא כשהמת עמו בבית, ופשטא דמילתא שיקיים מצות הלוי׳ במקצת עכ״פ. ודוחק לומר שבהולך לקבורה גרע טפי, אף שכ״מ בנוב״י. וראה להלן בסברא זו (ויש שהביאו ממאירי ברכות יח, א, דין נמסר לרבים הוא רק בהחזירו פניהם. וראה גם פי׳ ר״ש סירליאו וחרדים לירושלמי ברכות רפ״ג. אבל שאר הראשונים לא חילקו. ועוד דכולהו קאי בדיני אבלות ופירשו בירושלמי באו״א לגמרי. והוא דלא כהבנת כוכבי יצחק דלקמן ועוד מהמלקטים. גם פשטות השו״ע אינה כן, דהא בשו״ע יו״ד שמא, ג כתב כרמב״ן בתורת האדם, שדין נמסר לכתפים הוא אע״פ שלא הוציאוהו מהבית. וקשה מאד להעמיד דמיירי במוליכו לעיר אחרת, ואין דעתו ללוות. וראה גם הר אבל אופנהיים ע׳ טז, שכ״מ מסתימת לשון רמב״ן, דליכא חילוק בין הולך או לא. וכ״כ במצבת משה שם ג, מל׳ השו״ע שהעתיק ד׳ רמב״ן בתוה״א, דקאי אפילו קודם שהוציאוהו והמת עמו. ובעין דמעה למהרש״ק יח, ב הוכיח כן מלשון רמב״ן ממש״כ שיש חבורות בעיר. וכ״כ להוכיח בספרו שו״ת טוטו״ד שם. ועיי״ש הטעם שבנמסר לכתפים ליכא למיחש שיתעצל. וכ״כ גם במצבת משה.

וראיתי לח״א שליט״א, שכתב לדייק מלשון רמב״ן שמוסרים המת לאותן חבורות על מנת שיוציאוהו לבית הקברות ״כשירצו״ (וכלשון הזה הועתק ברשב״ץ ברכות יז, ב), דהיינו שהאבלים הסתלקו, ומתי שירצו הח”ק יקברוהו. וכתב עוד, שאי״ז המציאות בזמננו. ודיוקו אינו מוכרח כלל. וגם איכא לפרושי בדוחק כשירצו האבלים. וגם מה שהעיד ע״ד המציאות, ג״ז אינו מוחלט. וכל האחרונים הבינו ברמב״ן איפכא, דקאי באופן שהאבלים נמצאים. (אלא שבגוף הענין כ״ה גם בשו״ת כת״ס שם, שבמוסרו לכתפים הם מוציאים המת כחפצם ורצונם בזמן המוכשר להם בלי שאלת פה האונן. ועיי״ש לחלק בין מת בעגלה ובספינה שהוא מוליך המת ועליו מוטל להוליכו ולהביאו וברצונו בעל העגלה והספינה הולך, והוא עומד על גביו, שבעל העגלה מושכר לו).

וכן הביא ממש״כ בתוה״א בסוף ענין ההתחלה, בדין חזרת פנים, שכשקוברין אותו בבית הקברות סמוך לעיר, אין נוהגין עליו אבילות עד שיחזרו הקוברין ויאמרו להם כבר נקבר, שהרי דעתם עליו וכמונח לפניהם דמי, אינו אלא שנמסר לכתפים ומותרים לאכול בשר. ומשמע, שפי׳ נמסר לכתפים היינו שמסרוהו ואינם הולכים עמם. וג״ז אינו מוכרח, שרצונו רק שהוא כמו דין נמסר לכתפים, ותו לא. וכש״כ כפי שהועתק בכ״מ בנוסחא: כמי שנמסר – ראה רא״ש מו״ק ג, לט. ריטב״א מו״ק כב, א.

גם בשבט יהודה עייאש שמא, ג כתב בדעת השו״ע שגם בעירו בטלה דין אנינות במסר לכתפים. (אבל ראה להלן בהמשך).

וראה זיו משנה ק״ש ד, ג שהוכיח כן בדעת הרמב״ם. ועיי״ע שם במש״כ בדברי הגמי״י, דאיפכא הוא, דדוקא בכה״ג שהולך עמהם למקום רחוק מספק״ל, כי למה הולך עם הכתפים למקום רחוק, ועל כרחך הוא משום שחושש דלמא יתרמי להו איזה אונס בדרך אשר לא ירצו למסור נפשם עלי׳ וימסור הוא נפשו עליו (וראה עד״ז בשו״ת טוטו״ד שם) ולכן שפיר יש סברא לדונו טרוד עדיין טירדה דמצוה עד שיבא לקבורה בשלום, אבל ההולך ללוותו לבית הקברות שבעיר הרי הרבה אנשים אחרים הולכים ג״כ ללוותו, ובודאי אין בזה שום ספק, ומשנמסר לכתפים ודאי חייב בכל המצוות כדברי הירושלמי. ובעיקר ספק ההגמי״י, ראה בשולחן גבוה שם שפי׳ באו״א לגמרי. וראה גם טוטו״ד שם באו״א. וראה בארוכה שמחת אפרים ליפסקי שמא, ג.

ועוד להעיר שבשו״ע השמיט המחבר לעיקר ספיקו של הגמי״י, ומשמע דלא שמיעא לי׳. ובשו״ת רעק״א ד יו״ד פה שבשו״ע נפסק בספק הגמי״י שגם בהולך ללוות המת לעיר אחרת בטלה אנינות. וכן הדין כשהאבל בעירו ואא״פ עדיין לקוברו. (אבל בשבט יהודה עייאש פי׳ בדעת המחבר איפכא ממש. וכבר תמה עליו בד״ס שמא, סא).

ומה שהביאו משו״ת מהר״י מברונא צח שבנותנו לכתפים נתייאש מלבוא אצלו – לכאורה איהו נמי מיירי מדיני אבלות, יעו״ש. ודלא ככוכבי יצחק ודעמי׳. וטעה בזה גם בכלבו על אבלות א ע׳ 123. ובכל אופן, בטושו״ע ל״כ כך).

אלא שבנוב״י חשש לספק זה דהגמי״י גם במסר לכתפים ממש, ודלא כפשטות ההבנה בהגמי״י. וכן הבין בדברי הגמי״י גם בשבט יהודה שם. ונוב״י כתב שלבו חוכך, ולכן החמיר והכריע לפוטרו מהמצוות.

וגם בד״ז השיג בשד״ח שם, דמ״ט לא פשט לצד הקולא שלא לפטרו מהמצוות. וככל הנ״ל העירו בכת״ס וטוטו״ד שם. ועוד. וראה גם שו״ת דמשק אליעזר פרלמוטר יו״ד מז. מנחת יחיאל ב, קכ, ב. וראה הר אבל שם. ובאמת, גם הנוב״י כתב רק שלבו חוכך ולא פסיקא לי׳ מילתא.

ועוד, שבהיות והנוב״י בעצמו כ״כ רק מחמת הספק שבהגמי״י, ועוד, דאיהו נמי כתב לצרף שיטת רש״י בגוונא דארון סתום מחמת ספק זה גופא, והרי בהגמי״י גופא כמה אופנים בפירוש הספק, מקום גדול לדעת המחמירים.

ובשד״ח אנינות שם, אחרי שהביא השקו״ט בהולך ללוות אם נק׳ מסירה, והביא דעת שו״ת טוטו״ד וכת״ס שם, ועוד, שגם במלוה המת פסקה אנינות – כתב למעשה שכדאי לסמוך על המקילים במקום ביטול ק״ש ותפלה, ושרק בבשר ויין איבעי לן למיזל לחומרא אבל לפוטרו מן המצוות איבעי לן למיפשט בצד הקולא. ומקור הדבר להקל יותר באנינות דמצוות הוא מפתה״ד עא, ז. והוכיח כן משו״ת זר״א ב, קלח. והובא בשד״ח שם ובשד״ח מערכת אבלות ו. וראה גם שו״ת רב פעלים א יו״ד נד. וילה״ע מנמוק״י ברכות יח, א שרבינו יונה חשש לפרוק עול מצוות הואיל ספק, אבל בבשר ויין נראה דאסור. כן להעיר מא״ר עא, ב שבאונן המברך ליכא ברכה לבטלה. והביאו בפמ״ג שם במ״ז ג. וראה בברכ״י שמא, ח. אלא שיש חולקים. ואכ״מ.

ומצינו בכמה ראשונים הלשון שנראה כברכה לבטלה – ראה שבה״ל שמחות ה בשם רש”י. ריבב”ן ר״פ מי שמתו – ברכות יז, ב – נדפס בגנזי ראשונים. וכ״ה בפי׳ קדמון עמ״ס ברכות לאחד מבני זמנו של הרמב״ם, נדפס במאמרים לזכרו של רצ״פ חיות ע׳ מ. ועוד.

והנה, ראיתי בקובץ אור ישראל מאנסי סה ע׳ צח שהכותב ר״ל שבד״מ שמא, ג פשט הספק שבהגמי״י, שגם בהולך עם המת העגלה דמי לנמסר לכתפים, שממה שציין אח״כ לדברי רבינו יונה נראה שהכריע הספק לחייבו במצוות. ונראה שלא דק. ועוד, שבד״מ הארוך ז, משמע שרצונו לציין לדין נושאין המת מעיר לעיר שהביא שם ח. וראה מזה בדברי סופרים שמא בבירור הלכה ד״ה משמסרוהו.

גם העיר בקובץ שם, ממש״כ בנוב״י שאם המת בארון הסגור במסמרות פסקה אנינות, כדברינו לעיל.

ובקובץ שם כתב יתר על כן, לחדש ולהעמיד דברי נוב״י באופן שגם ההולכים ללוות מסייעים לח״ק. ואף שדוחק הוא, ולא בא לסתום אלא לפרש, ולא נהירא להעמיד דבריו באוקימתא, מ״מ לכאורה אכן מיירי באופן שיש להם אפשרות עכ״פ לסייע, ובפשטות סברת הנוב״י היא שמצד הליכתו, וכיון שהוא קרוב, מוטל גם עליו לקבור ולעזור וכו׳, וכמשמעות לשונו ״שמוטל עליו כמו שמוטל עליהם״. ולפ״ז אין החיוב גם לנוב״י מחמת גוף הענין שהולך ללוות, כםי שהועתק באיזהו מקומן, אלא מחמת שהולך לקבורה דוקא. ונפק״מ טובא. ומדוייק בדברי גליון מהרש״א שמא, ג. וראה שו״ת ומצור דבש יו״ד כו ד״ה האמנם, שפי׳ בטעמו: כיון דקא מכתף בהדייהו. ושם ד״ה אלא, שכיון שהולך עם הכתפים עם המת, הרי גם עליו מוטל עול הקבורה כי הולך הוא עמהם, ולכן נסתפק. והוא כעין מש״כ בזיו משנה שם. (אבל בשו״ת כת״ס שם הבין דברי הנוב״י באופן שאינו תלוי כלל באונן).

משא״כ לדידן שהמנהג כאן, במדינתנו עכ״פ, שאין מרשים לו אפילו לנגוע, לא במטה ולא בעפר וכדומה. וכבר כתבו שבימינו גם לנוב״י חייב (ולא רק מחמת שהארון סתום, כמנהג כאן, אלא), לפי שבימינו שאני שהח״ק מטפלים בהכל מתחילה ועד הסוף. והאבלים אינם מסייעים עכ״פ לא יותר משאר הציבור. וראה שו״ת ליבון הלכה ב, כג, טו. [ולהעיר, גם מה שגדרו גדר בבי״ד דפראג ועל צבאם הנוב״י, שלא למסור לכתפים, מתערובות טעמים, כמ״ש בשו״ת תשובה מאהבה א, פה, שם ג הלכות אנינות שמא, ג, הוא מחשש מכשול, ראה בשו״ת כת״ס יו״ד קפג. חידושים ובירורים להגרא״ז מרגליות אונן ב. ולהעיר משו״ת מקדשי השם ב, סט בדבר צבי א. ובימינו אכשור דרא, וליכא חשש פוקה ומכשול. ואדרבה בימינו אלה נראה כבזיון כשיעשה האבל בעצמו. וגם פשוט שכיון שרצונו של המת בכך זהו כבודו. ומסתבר גם שהמת רוצה בדוקא שייעשה ע״י ח״ק המסוגלים לכך ביותר. וגם עדיף להו, שלא ייפטר האבל מהמצות, בפרט בבן דברא מזכה אבא].

ואעתיק לשון נוב״י: דאיכא למימר דנמסר לכתפים היינו במקום שמוליכין המת למקום רחוק ואין אונן הולך עמהם למקום הקברות אז משנמסר לכתפים אע”פ שעדיין המת עמו בבית פסק האנינות שכבר אין לו שום עסק עמו, אבל במקום שקרובים הולכים עמו בשעת קבורה לא מהני המסירה כיון שגם הוא הולך שם הרי מוטל עליו כמו עליהם, עכ״ל. ואילו בימינו אין שום דבר מוטל עליו. והוא כדברי רמב״ן בתורת האדם, שהיו חבורות בעיר מזומנין על הקבורה, וכשהשלים האבל צרכי הוצאתו מוסרים אותו לאותן חבורות על מנת שיוציאוהו לבית הקברות כשירצו, ומשעה שנמסר להם המת אינו מוטל על האבל אלא על אותן הכתפים.

[ולהעיר שבשו״ת פנים מאירות ב, קנ סמך בדיעבד כשיש חברה קברנים, ולא ביאר טעמו. ולכאורה מיירי בלא נמסר ממש, וגם האונן קובר. וכ״נ בחו״ב שם כה, שהביא דברי הפנ״מ. ולאידך הביא דין נמסר לכתפים בהמשך שם כו. ונראה מדבריו שחבורות קברנים הוא כיש לו מי שישא, ושאני ממי שמסר להדיא לח״ק].

וגם אם נאמר בכל הנ״ל לפטור, אכתי יש לצרף הדעות שאם ירצה להחמיר רשאי. וכ״כ בקיצור שו״ע קצו, ה, שאף שמעיקר הדין אין אנינות, נהגו דין אנינות כשמלווין, אבל אם ירצה להחמיר רשאי. וראה גשה״ח יח, ב, כא ואילך.

ובאמת, חזי לאצטרופי רבוי ספיקות, שי״א שלעצמו מברך ורק לא לאחרים, וי״א שברכת הנהנין שאני (ולענין ק״ש, בלא״ה לכמה דעות יכול להחמיר. ואכ״מ)., וי״א שיכול להחמיר (ועכ״פ אין מוחין בידו. והאריך בזה באריכות גדולה בירחון האוצר גל׳ פ). וי״א שביש לו מי שישא חייב במצות. וי״א שבכל אופן אינה ברכה לבטלה. וחזי לאצטרופי הדעות בסב״ל בכלל דהיינו שא״צ לברך אבל רשאי. וכש״כ בהצטרף דעת ר״ת והיינו באינו מוטל עליו לקבור, או שהוא בעיר אחרת, ובפרט בתרתי לטיבותא, שיש שם קרוב הימנו גם הוא בעיר אחרת. ועוד ועוד.

ובשמחת אפרים שם פי׳ באופן מחודש בדברי הגמ״י. ולדבריו עיקר דין נמסר לכתפים הוא שמותר להחמיר ולקיים מצוות, אבל לא נתחייב, ובהגמי״י מספק״ל אם כ״ה גם בנוסע בעגלה שמותר להחמיר, עיי״ש. ודפח״ח.

וראה מה שאסף כעמיר גורנה בקובץ טובים השנים חוברת י.

ולדינא, הכל תלוי באם נמסר לגמרי. וד״ז תלוי גם אם נתפשרו לגמרי עם הח״ק. ובחכמ״א שם: כשנתפשרו עם הח”ק בעד מקום קבורה ונתנו להם כל הוצאות ותכריכין חייבין להתפלל. וכן בשו״ת רעק״א שם פה, להעמיד כתפין ולהשוות עם הגבאים. ומש״כ בחכמ״א שם, וכן במשנ״ב שם, שכל זמן שמספידין אותו פטור, היינו רק בעת ההספד גופא. (ולהעיר משו״ת מנח״ש א, צא, כה, שכתב בדא״פ שבנמסר לכתפים ועדיין מטפל ע״י טלפון, אם אין המת לפניו, נפטר רק בשעת מעשה, אבל בבשר ויין נכון להחמיר. אמנם, קאי שם בהחזיר כבר פניו).

והנה בקיצור שו״ע שם הוסיף על דברי החכמ״א, שהוא באופן שאין להם שום דבר לעשות. ובפשטות היינו בענין הקבורה וכדומה. ובשו״ת רעק״א שם, בענין שלא יחסר שום דבר רק הוצאת המת.

אבל יש שהחמירו עפ״ז (ראה ציוני הלכה אבלות כד ע׳ נח. שו״ת אג״מ או״ח ה, כד, יא) שכשצריך להכין הספד, או שלא הודיעו לכולם ע״ד הלוי׳ לא נפטרו מאנינות. ואינו מוכרח. (ובאג״מ שם, בדא״פ, שגם בלא שייך שיבואו עוד אנשים, פטור מהמצוות, בכדי שיעיין הרבה אולי ייזכר שיש עוד איזה אנשים להודיע. והוא מחודש. והוא דבר שאין לו סוף. וראה כעין סברא זו זו בשו״ת נוב״י שם במת שבתפיסה שאף שכל זמן שלא נתייאשו מוטל עליהם טירדות ההשתדלות תמיד, אין לפוטרם מן המצוות או לאוסרן בבשר ויין, דאטו לעולם לא לא יאכלו בשר ויין ולא יעשו מצוות ואימת יופסק. ובסו״ד שם, שאין לדבר סוף. ועיקר הענין להשלים צרכי קבורה. ותו לא. ועוד, שכיון שאינו חייב בכל, מדוע תלוי אנינותו בד״ז. וגם בזמן הראשונים הרי בודאי היו יכולים להוסיף עוד ועוד, ולא אישתמיט ד״ז להתנות תנאים כאלה וכיו״ב בדין נמסר לכתפים).

אמנם במצבת משה שם כתב, שהי׳ אותו היום אסור בהספד. ומינה, דאל״ה לא הי׳ נפטר. ומ״מ, מוכרח שיהא שיעור מסויים, שאף שכבודו של מת שיהא לבו פנוי לחשב בצרכי המת ויחשוב בהם תמיד (כברא״ש מו״ק ג, נד, הובא בב״י או״ח עא. לבוש שם ב בהגה. אדה״ז שם א), הרי פשוט שגם אחרי שמוסר לח״ק, תמיד יש מקום להוסיף בצרכיו. ועכ״ז קייל״ן שחייב במצוות. וגם אם עסוק בדברים אלו פטורו רק משום עוסק במצוה בשעת מעשה ותו לא. ובחכמ״א גופא מוכח שרק משום שעת ההספד פטור, ולא מחמת הטירדא לסדר ההספד וכדומה.

ולשון הגמרא ברכות יח, א, כיון שמוטל עליו לקברו. וראה ערוה״ש שמא, ד: שיתן לבו לתכריכיו וקבורתו. וגם בירושלמי רפ״ג דברכות נזכר הטעם שאין לו מי שישא משאו. ולא הזכירו שאר הדברים. וכן בפוסקים דנו בעובדא דר״ת שבעלה חייב בקבורתה. והכל הולך על שרש זה. וכן מוכח מהשקו״ט במת הנתון בתפיסה, והמושל אינו מרשה לקוברו. וכל כה״ג, אף שאפשר בהספד. ואכן בשו״ת כת״ס שם, הביא ראי׳ ממג״א תרצו, שכשאא״פ לקוברו עד דמן קבוע אף שיוכל להכין שאר צרכי המת חייב במצוות, שעיקר הטירדות בהוצאת המת לקבורה. אלא שכתב שבמג״א גופא לא ברירא לי׳ מילתא.

וקצת ראי׳, שהרי אם צרכי המת היינו גם הכנת ההספד, מ״ט נפטר מאנינות בשבת, שהרי לפעמים יכול להכין בשבת. ובנמוק״י ברכות רפ״ג דשבת חייב לפי שאינו יכול לקוברו בו ביום. וכן בר״י מלוניל. ועוד. ובדוחק י״ל כיון שאינו יכול להתעסק בשבת בכל צרכיו. אלא שפשטות דברי הירושלמי ברכות ג, א, אינה כן. וכן ברא״ש מו״ק שם שבשויו״ט אינו יכול להתעסק לצורך המת, ורק להחשיך, ואז כשמחשיך פטור. והיינו שהעיקר כאן ההתעסקות בקבורה, או גם בארון ותכריכין וכיו״ב. ובשו״ת כת״ס נחית לחלק בין שבת ויו״ט שאינו יכול כלל להתעסק בצרכי קבורה, לפורים שאינו יכול לקוברו אבל יוכל להכין שאר צרכי המת. ונראה שכוונתו לצרכי קבורה דוקא, יעו״ש. אלא שמ״מ כשיוכל לקוברו כבודו הוא להכין כל צרכיו, כולל גם להזמין מלוים וספדנים כל צרכו, יעו״ש בכת״ס בהמשך.

וראה ביוסף דעת שמא, א, כשאינו יכול להתעסק בקבורה, יעו״ש כמה אופנים בדבר.

ושו״מ בבני ציון לכטמאן עא, סוסק״ב שכבודו של מת לחשוב בצרכי המת – היינו צרכי קבורתו דוקא, עיי״ש שקדיש אינו בכלל. (ומ״מ, אינו מוכרח לאסור קדיש מה״ט, כמ״ש שם. ואכ״מ).

אבל בשו״ת נוב״י שם, וכן בחו״ב ריש הלכות אונן, שמוטל עליו בינתיים להתעסק בכבודו וכו׳ ולשכור ספדנים אם בר הכי הוא (ובחו״ב שם: אם הוא ראוי לזה), ולהמציא אנשים שילווה לפי כבודו.

ונראה, שכל שהוא כבר לפי כבודו של מת, ואינו בגדר בזיון, אינו בכלל. וז״כ הנוב״י במש״כ ״אם בר הכי״ ו״לפי כבודו״.

וא״ש, בנדון דחכמ״א בפטירת בנו, דהתם כבודו של מת שאביו יספיד. והנאני שמצאתי כך בשו״ת ודרשת וחקרת ג יו״ד מט, ה.

אמנם בתר״י ברכות רפ״ג, ושטמ״ק שם, שכבודו של מת הוא שלא ידמה כמתעצל בהספדו ואינו חושש לכבודו. ועדיין אין מכאן ראי׳ לנידון כאן. ועוד, שנראה בפירושו שלא ידמה שאינו חשוב להתאבל עליו, כדברי הלבוש עא, א, והובא בפמ״ג שם במ״ז א ובמשנ״ב ה. ותו לא. ועוד, שברא״ש שם, הביא טעם אחר, שיהא לבו פנוי לחשב בצרכי המת, ואיכא לפרושי בקל הכוונה לצרכי המת עצמו. וכ״ה לפמש״כ בריטב״א ושטמ״ק שכבודו שלא יסיח דעתו ממנו לענין אחר עד אחר שנקבר. ונראה שהעיקר שיהא דעתו עליו בכדי שיוכל להיקבר.

גם י״ל בפשיטות שכיון שגם לחכמ״א כ״ז שעסוקים בהספד פטורים מהמצוות, לכן כתב שבאותו יום לא הי׳ שייך הספד.

והנה דעת הנצי״ב בשו״ת משיב דבר ב, עב, דלא מהני מסירה לכתפים רק אם נתעסק בו תחילה ושוב מסרו. וראה עד״ז בשו״ת מנחת יחיאל שם. אלא שכתב שם, יתירה מזו, שהוא רק באופן שעשו קרוביו הכל חוץ מקבורה, ואפשר גם הטהרה מותר למסור לכתפים.

ונוסף לזה שחלק עליו הר״ר שפירא בשו״ת תורת רפאל ג, מד, וכמובן מהענין, סתימת כל הפוסקים וכל האחרונים דלא כוותי׳. וכ״מ גם בישועו״י שם. וראה לקמן בלשון רמב״ן בתוה״א.

גם מה שהכריח במשיב דבר מלשון מסירה, צ״ע, דשפיר אפ״ל לשון מסירה גם כשאינו מתעסק תחילה. וגם בקנין מסירה מהני באומר לך חזק וקני. וכן מסברא, גוף הענין אינו מובן, הכי נאמר שכשהתעסק רק אחד האבלים ולא השאר, לא פסקה אנינות מהשאר. וכ״מ מלשון נמסר, ולא מסר, דהיינו שנמסר ע״י אחרים. וראה המתיבתא תשס״ט ע׳ קסז ואילך, שהאריך כנ״ל, וכתב להוכיח גם מדברי רמב״ן ומעוד דוכתי.

ואדרבה, נמסר לכתפים כנמסר לרבים. והיינו דנמסר לרבים עדיף. ופשטות פי׳ רבים שמטפלים בכל ולא רק בקבורה ככתפים. וראה מפרשי הירושלמי, שיל״פ בכמה אנפי, הן בירושלמי והן בדבריהם. וכ״כ בכוכבי יצחק לירושלמי שם אות יג – ע׳ רטז. ומשכ בסו״ד להכריח כדברי משיב דבר – אינו מובן כלל. ובזה נסתר גם מה שהאריך בקובץ זכרון תפארת צבי בביסוס סברא זו.

ובלשון מסירה – נראה יותר לפרש, דלא סגי בגוף הענין שיש חבורות קברנים אלא שצריך למסור להדיא, וכנ״ל.

ובמאמ״ר עא, א כתב באו״א (והאריך גם בזה בקובץ הנ״ל), וראה גם שו״ת ויען אברהם פלאגי לח, שהוא רק אחרי שכבר עשו כל צרכיו ומוכן להוליך לקבורה.

(וטעמו בכדי לחלק בין נמצא בעיר אחרת למסרוהו לכתפים, ודלא כסברת הפר״ח שם להשוות ביניהם. וכן ילה״ק מאי שנא מיש לו מי שיתעסק (וראה משה״ק בחזו״א או״ח טו, ד), ומעובדא ר״ת שבעלה חייב בקבורתה.

אלא שבאחרונים כתבו ליישב בכמה אנפי, וכדלקמן, ומהם: דשאני כתפים שהן אנשים מיוחדים לכך (כלשון הטושו״ע שמא, ג. וראה פמ״ג במ״ז סוסי׳ עא. אלא שברא״ה ושטמ״ק: לאחרים. ובחו״ב להגרא״ז מרגליות כו: מסרו לחבריו לקוברו). וגם הם רבים המתעסקים (ראה רא״ש ברכות ג, ג. מו״ק ג, נה. רשב״ץ ברכות רפ״ג. וראה בחיי יעקב יו״ד יז, שאף משום כבודו של מת, כבודו במרובים יותר מבמועטים. וצ״ע, שהרי נמסר לכתפים כנמסר לרבים, ומשמע שאינם רבים. וראה שדה יהושע לירושלמי ברכות רפ״ג. ונראה שכיון שממונים במיוחד דינם כרבים), וגם הוא מנהג קבוע, כלשון השו״ע מקום שנוהגים (ובשו״ת כת״ס שם כתב לדייק שהכוונה שאין להנהיג כך לכתחילה רק כשכבר נהגו), ואין חשש שיתעצלו, וגם לא יהא זלזול וגנאי (ראה לבוש שמא, א), וגם ל״ש לא פלוג (שזהו הטעם שהובא לגבי מי שנמצא בעיר אחרת ברא״ש מו״ק ג, נה. ט״ז או״ח עא, א. אדה״ז שם א). וגם ה״ז כאילו כבר נעשו צרכי המת, מחמת שנמסר להם (ראה מאמ״ר שם לפי דרכו). ובסגנון אחר, שהרי הם שלוחיו (וכעין מג״א עא, ב. ולהעיר מלקו״ש כ ע׳ 369. ודוק). ועוד שכיון דמסר להדיא שאני, דגלי דעתי׳ שסילק החיוב מעליו (כ״מ ברא״ה ושטמ״ק: דנמסר שאני. וכ״כ חידושים וביאורים להגרא״ז מרגליות). והיינו הן לטעם משום פלוג, או שנראה כמזלזל בכבוד המת, שיאמרו שמת זה קל בעינו ואינו חרד על מיתתו, שכשיש מנהג וסדר קבוע אין כאן שום זלזול. וראה שבט יהודה עייאש שמא, ג. שו״ת יד אליהו רגולר א, נט. ועוד. וראה שו״ת דעת סופר יו״ד קי, בישוב קושיית אביו בשו״ת שבט סופר יו״ד קו. ומש״כ בשו״ת חיים של שלום ב, עא, שבמדינות אלו שיש חבורות מיוחדים לזה הוי כמו יש מי שישא משאו, צ״ל דלא נחית לחלק לענינו. וראה שם א, יא. ומוכח כדברינו.

גם י״ל כנ״ל דמיירי דלא מסר להדיא.

ומש״כ במאמ״ר שם לדייק מלשון רמב״ן והובא בטושו״ע וב״י, שלאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקרובה מסרו (ולהעיר מדרב״ז אבל ד, ו: אם תיקנו לו כל צרכיו ומסרוהו לכתפים. ועד״ז בכ״מ) – אורחא דמילתא נקטו, שכך נהגו. וגם מסברא אינו מובן שיהא טעם לחילוק מתי מסר).

אבל בחכמ״א מוכח שבשעה שכבר נתפשרו חייבים כבר בכל המצוות. (וראה גם בשו״ת ר׳ עזריאל רנג, שלבו דוי על המנהג להקל במצוות, שהוא רק כשהגבאים נושאים ונותנים עם האונן ויש ערעור ושייך טירדות, יעו״ש. ושם שע״פ רוב אין ערעור ואין טירדה ויותר טוב הוא משנמסר לכתפים. ובנחלת אליהו דושניצר מעשים והנהגות יא (וראה לתלמידו במסלה נעלה מונק הלכות אונן ג), ששלח מיד לפנות בוקר לח״ק לסדר כל עניני הקבורה שיהא לו דין מסרו לכתפים שיוכל לקרוא ק״ש בזמנה). וראה בשד״ח אנינות שם, שדברי ויען אברהם לא נהירא. והב״ד במשמרת שלום א, מח. (ומש״כ בד״ס שמא, סא לדייק מדברי חכמ״א, דהיינו רק כשכבר קנו ועשו תכריכין – לא מן השם הוא זה. ובעצמו הביא שבחכמ״א ל״מ הכי. וכן מש״כ שם מדברי מצבת משה לחכמ״א, שרק כשהקבר חפור – הכל דקדוקי עניות).

ומדברי כל האחרונים שהביאו פלוגתת חכמ״א ונוב״י כגון בפת״ש שמא, כא, ועוד, מוכח נמי שנקטו בפשיטות כחכמ״א דסגי במה שנתפשרו. וגם אם הכריעו כנוב״י – הוא רק מחמת שהולכים ללוות ולא מטעם הנ״ל.

ועוד, שכיון שהח״ק מטפל היום בכל מתחילה ועד סוף, ליכא חסרון כבודו של מת. וגם ליכא הטעם בכדי שיתעסק בצרכי המת. ובכגון דא, א״צ שיהא לבו פנוי לחשב בצרכי המת ויחשוב בהם תמיד. ולפמש״כ בפתה״ד עא, ו שכבודו לחשוב בצרכי המת בכדי לזרז למתעסקים להוציא מחשבתו לפועל – ג״ז ל״ש בכתפים מיוחדים. ולהעיר משו״ת פתחא זוטא יו״ד סוסי׳ עו, בנדון דידי׳, שכיון שהוא גברא רבה, ממילא הוי כנתפשר עם הח״ק.

וראיתי לח״א שליט״א שכתב, שאף שהח״ק דואגים לכל, ע״פ רוב יש עוד ענינים לסדר, כגון לקבוע זמן הלוי׳ ולדאוג להכרזה ולמודעות, ולראות סדר ההספדים, ולהכין את המספידים, שכ”ז אף שאינו נוגע להקבורה, מ”מ לכאו’ גם הוא מכבודו של מת, וכל שצריך להתעסק בזה יש עליו דין אנינות. וגם כשסיכמו עם הח״ק, יכולים להתעורר כמה וכמה שאלות איך להתנהג באופנים מסויימים, וא”כ לא נסתלקו האוננים לגמרי מעסק הקבורה, וא”כ אין לדמות זמן המשנ”ב לזמננו, דאיהו קאי באופן שאין עוד דברים לדאוג חוץ מהקבורה והתכריכין וכדו’, ולא נשאר עוד שום דבר מוטל על האוננים אבל בזמננו אינו כן.

והדברים תמוהים ביותר, דאדרבה, בזמננו הח״ק מסדרים יותר מבזמנם, כמובן לכל ישר הולך. וכבר נתבאר שלא כל הוספה בכבוד המת בגדר טירדא הפוטרתו מהמצוות.

וראה זה פלא מה שראיתי בשו״ת אגודות אזוב מדברי או״ח ג (נעתק בחלקו בארחות חיים ספינקא עא, ג בסופו) שאפי׳ להפוטרים בנמסר לכתפים ולרבים, מודה ביש הרבה אוננים. ותרתי תמיהי חזינא הכא, חדא, שהרי דין נמסר לכתפים מוסכמת על הכל ומפורש הוא בשו״ע. וכנראה כתב בקיצור, וכוונתו לפלוגתא אם הפטור קיים כשהולכים ללוות. ונראה שכך הבין בדבריו בשו״ת סתרי ומגיני ב. (אלא שמתו״ד נראה שלא ראה דבריו בפנים. וגם מה שהעתיק משו״ת ריב״ם שנייטוך ס, ליתא שם כלל). ועוד צל״ע מש״כ לחייב ביש הרבה אוננים, ונימוקו עמו שבכגון דא אאפ״ל שהם שלוחיו של אונן. ואנא לא חילק ובלק ידענא, ולא ראיתי שום טעם וסברא לחלק בין הדבקים. ומתוך הרצאת הדברים נראה יותר שנתכוון לדין יש לו מי שישא, מתוך מה שציין למג״א עא, ב. והבאנו לעיל עד״ז בכוונת שו״ת חיים של שלום. (ואגב, אציין, שבכ״מ נתבלבל הענין בין יש לו מי שישא, או נמסר לכתפים. וכן ראיתי לאחד המחברים שליט״א, שכתב וריבוי פעמים, בספריו ובשיעוריו, בלשון מדברת גדולות, בסוגיא זו, ולא חלי ולא מרגיש שעירוב פרשיות שנו כאן, שבלבל המושגים בין נמסר לכתפים ליש לו מי שישא, ועירבב מין בשאינו מינו, וכל צורב העוסק בחוקי חורב מיד מבין שכבדה עליו משנתו להרב החובל ההופך ומבלבל).

והנה, הנוסעים עם הגופה במטוס לכיוון ארץ ישראל (לדוגמא), לפענ״ד אינם אוננים במהלך הטיסה, כמשמעות דרכי משה בענין זה, ראה גשה״ח א, יח, א, ו גם בנוסע בדרך למקום הנפטר. וכ״כ בעניננו כמה מאחרוני הזמן, ראה ציוני הלכה שם. יסודי שמחות ע׳ 21 בשם האג״מ. וראה פני ברוך ע׳ 32 בשם הגרשז״א, אא״כ הטלפון עובד בטיסה.

ובעיקר ענין מסירה לכתפים – אריכות גדולה אצלנו בזה, ובפרט בסתירת מי שרצה לומר שלדידן מסירה מועלת רק בבשר ויין ולא בחיוב מצוות.

ומבהיל הדבר שכתב בפירסום בדפוס לדורות לחדש להלכה היפך דעת כל הפוסקים שבנמסר לכתפים מותר בבשר ויין אבל עדיין פטור ממצוות. וחולק על הנוב״י ועוד. ועיקר דבריו העתקת דברי כלבו על אבלות ע׳ 122 ובשאר דוכתי. והוא חידוש עצום ומבהיל לומר שאדה״ז חולק על כל הפוסקים.

ובשעתו התפלאתי עד היכן הנייר יכול לסבול הכל. ואין לזה שחר. ושיטה כזו לא נמצא בפוסקים. ועל ידי דקדוקי עניות חולק על כל האחרונים, שכן פסקו גם מטה אפרים, רעק״א, דרה״ח, פת״ש, חכמ״א, פמ״ג, קצור שו״ע, משנ״ב, כה״ח, וכו׳ וכו׳ וכל הפוסקים שמפיהם אנו חיים. וכבר כתבו כן הברכ״י, שבט יהודה, ולפניהם מהריק״ש. וראה ערוה״ש שמא, ו, שאין אנינות לחצאין. (ולהעיר מסברא שנחלקו בזה רשב״ג ות״ק בירושלמי לענין שבת אם לחלק בין בשר ויין לשאר מצוות, וכן הוא פלוגתא בין בבלי לירושלמי בהבנת המחלוקת, ולבבלי לכו״ע חייב במצוות – ראה קרן אורה מו״ק כג, ב. שו״ת משכנות יעקב פה. שלמה משנתו ברכות יז, ב. והאריך בירחון האוצר שם). וראה בשו״ת צי״א ברמת רחל סוסי׳ מה. וי״ל ע״ד.

וכ״ה פשטות הטושו״ע שמא, ד, בדין הנמצא בתפיסה שאין דין אנינות, ויליף לה מנמסר לכתפים. וכ״ה במקורו בתורת האדם בשם ר״י. ופשוט שהכוונה לכל מילי.

ונמצא כבר בראשונים, שמפורש ברא״ה ברכות רפ״ג, דאמרי’ בירושלמי דחייב, והיינו במצוות, ולא שייך דקאי אהיתר בשר ויין. וכן בריטב״א שם. ומפורש יותר בסמ״ק צז. וכ״כ להדיא ברשב״ץ ברכות שם. וכתוכן הדברים אפשר להוכיח גם מדברי עוד ראשונים, כהרא”ש.

וכן מוכח גם מסברת הב״ח וש״ך בנמצא בעיר אחרת ויש מתעסקים. ובפר״ח או״ח עא, א, דנמסר לכתפים אוכל בשר ושותה יין, וכש״כ בעיר אחרת. ובמאמ״ר עא, ב, משמו, דלא גרע מנמסר לכתפים. וקאי גם לענין חיוב מצוות, כמובן. ובחי׳ הצ״צ ברכות פ״ג בקיצור פסקי הרא״ש, דאפשר דל״ג מנמסר לכתפים. והיינו שבנמסר ודאי אין עליו דין אונן (ומותר בבשר ויין וכש״כ שחייב במצות), ואפשר שה״ה – ולא גרע – ביש בעיר מי שיתעסק עמו.

וכ״ה בדברי הב״י בעובדא דר״ת. וכבר כ״כ באר״ח אבל יא. ובכ״מ.

אמנם ברשב״א ברכות יז, ב, מצינו ביש לו מי שישא משאו שפטור ממצות אבל מותר בבשר ויין, שמה שאינו מברך הוא מפני כבודו ולכן גם ביש לו מי שישא משאו אסור, אבל איסור בשר ויין הוא שיתעסק. והובא בפר״ח שם. וראה בדעת הרשב״א בחי׳ מהר״ם בנעט ברכות שם. שבט יהודה שמא, א. מאמ״ר שם ג. (ולהעיר מרשימות שיעורים לתוד״ה ואינו ברכות יז, ב, שרצה להעמיס כסברא זו בתוס׳ שם בעובדא דר״ת). אלא שברשב״א לא קאי כלל בנמסר לכתפים, שנמסר לכתפים עדיף מיש לו מי שישא. וכדמוכח בירושלמי גופא. וראה חי׳ הריטב״א ברכות רפ״ג. חו״ב להגרא״ז מרגליות שם. וראה גם נתיבות הבית לספר הבתים שער ק״ש, ע׳ תקנב-ג. וכ״כ לפרש בדברי הרשב״א בפסקי משה פרזיס אבלות א, ו הערה 17. ובהערת המהדיר לחי׳ מהר״ם בנעט השווה בין הנידונים. ואינו. וברשב״א גופא משמע שבמת ביד המושל פטור לגמרי מאנינות.

ובכל אופן, לא קייל״ן כרשב״א, דלדידן ביש לו מי שישא, ק״ש ובשר ויין שוים. וכבר כתב בט״ז עא, שבשו״ע לא פסק כר״ת, ול״כ דהתם שאני דקאי בק״ש.

אבל בנמוק״י ברכות יז, ב ד״ה ירושלמי, משמע שכ״ה גם בנמסר לכתפים שיש חילוק בין בשר ויין לחיוב מצוות. ואינו מוכרח. ואיך שיהי׳, דברי הנמוק״י לא הובאו כלל בפוסקים. ורוב הראשונים ל״כ כך. וכן בב״י רסי׳ עא מפורש שדינם שוה. וכבר העיר במאמ״ר שם במה שלא הב״ד רשב״א.

ואכן, ברשב״ץ שם חלק על הרשב״א שדבריו תמוהים. ושם: ואין לי ספק שר”ת ז”ל היה מחייב עצמו במצות. וכ״כ בהמשך עוד כמ״פ, וכן בדין נמסר לכתפים. וגם במאירי מוכח שלא הבין כן בדעת ר״ת.

ולמעשה, לא אישתמיט למאן דהו לומר להלכה שהוא רק בנוגע לבשר ויין.

ואדרבה, ק״ו הוא, וכפי שהוכיחו כולם מירושלמי דיליף בק״ו שאם מותר בבשר ויין בשבת כ”ש שחייב בכל המצות. ומש״כ הכותב הנ״ל שהק”ו הוא רק לענין שבת, תמוה מאד, שאם מצוות חמורים מבשר ויין בשבת, פשוט שכך הוא גם בכל יום. וי״ל. וראה עם מרדכי וויליג ברכות יד, ה.

והעירני ח״א שליט״א, והאריך גם בקובץ העו״ב בהעלותך תשפ״ב, שמפורש הוא בירושלמי, דאיבעיא להו ביש לו מי שישא משאו, לענין קיום המצוות. ומפורש שם, דנמסר לכתפים עדיף, ומותר בבשר ויין. ואת״ל, שנמסר לכתפים מותר בבשר ויין ואסור במצות, וביש אחרים מתעסקים עמו אסור בבשר ויין, וקס״ד שחייב במצות, נמצא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

ומזה תמי׳ לי על שו״ת יד אליהו רגולר שם, שאף שכתב שבתוס׳ ותוה״א משמע להדיא שחייב במצות – הפוסקים סתמו, שהרי מפורש הוא בכ״מ. וראה גם כוכבי יצחק לירושלמי שם יד.

וכן פסקו גם גדולי רבני חב״ד בדורות שעברו, נתיב החיים, פתחי עולם, דרכי חסד, וכו׳.

וכן מורים מרבני אנ״ש שליט״א (וגם הר״ל ע״ה ביסטריצקי הדר תברי׳ לגזיזי׳ בספרו על קשו״ע).

וכן אמר כ״ק אד״ש בשנת תשכ״ה, בנוגע להנהגתו ועשה מעשה ברבים בפועל ממש על יסוד דין זה. ומופרך לומר שהוא היפך ההלכה ח״ו, ושהוא ע״פ סוד ליחידי סגולה דוקא. ותמוהה הסברא לרצות בדוקא לפרש שהוא היפך ההלכה, ולהעמיד הדבר על יסוד ענינים רוחניים.

אלא שהנ״ל כתב מדעת עצמו שאין כן דעת אדה״ז, והנה נוסף לזה שלא ראינו אינו ראי׳- הרי דבר זה נובע מטעות כללית בהבנת צורת הגשת ההלכות בשו״ע אדה״ז. והרי גם בשו״ע שם לא הובא דין נמסר לכתפים. ועוד י״ל בכמה אנפי. ושערי תירוצים לא ננעלו.

עוד מקום הביא לנו לדייק מהשמטת דבר זה במכ׳ שבאג״ק דלקמן. ושוב – צורה זו לבנות הלכות מחודשות מהשמטות וכו׳. אלא שבאמת נזכר באג״ק. וראה לקמן.

והנ״ל בנה חידוש זו על יסוד קושיות. וכידוע שאין להתיר עגונה ע״י קושיא. וכש״כ לא לחדש דינים. ולא שם לב שקושיות שלו נשאלו ע״י אחרונים ותורצו בכמה אופנים כדלעיל. ולמשל, שחידש על יסוד הקושיא שא״כ בטלו היום דיני אנינות – שיש לבטל מעיקרו כל גדר דין נמסר! ולא שם לבו שקדמוהו בשאלה זו כו״כ פוסקים, ומה״ט פי׳ בכמה אופנים גדר נמסר. והארכנו לעיל בהמחלוקת בגדר נמסר.

עוד כתב להכריח כדעתו על יסוד הקושיא מאי שנא עיר אחרת ויש לו מתעסקים. וכנ״ל כבר הקשו כן הפר״ח, מאמ״ר, ועוד. וכבר הובא מה שפי׳ בלבוש. ועוד מצינו מש״כ בחידושים וביאורים לגרא״ז מרגליות. ועוד במשיב דבר. ועוד.

ובכיו״ב יש להמליץ בבחי׳ הוא פסק על עצמו – שגדר נמסר לכתפים בהלכות אלו כשדה פרוצה וכו׳.

ואף שבנוגע למעשה דרושה הבחנה מרובה לדעת באם אכן הרי זה בגדר נמסר ויש בזה פרטים ופרטי פרטים ובכל מקרה צריך שאלת חכם – אבל בעצם היסוד ודאי דינא הכי לכו״ע שבנמסר חייב במצות.

וידוע במעשה רב, שרבינו בתשכ״ה החמיר בקיום המצוות מחמת שנמסר לח״ק, אף שאח״כ נסע ללוות אחרי הארון. ואף שקשה ללמוד מהנהגת רבינו שעוסק במצוות כדוד אביו, הרי אמר להדיא לסובבים וברבים שזהו טעמו ונימוקו, והתפלל ברבים מעריב במוצאי שבת. וכבר הבאנו משו״ת פת״ז שבגברא רבה הו״ל כנתפשר עם הח״ק.

והנה, במק״א הארכנו בכוונת רבינו באג״ק ו ע׳ קג, בדיני אנינות בפטירת אחיו בשנת תשי״ב, שבהשקפה ראשונה יש שם ג׳ ענינים נפרדים, והביאם בחדא מחתא, והם פלוגתת הנצי״ב וחתנו הר״ר שפירא בזמן התחלת אבילות, דין אנינות בנמצא בעיר אחרת, ודין מסירה לכתפים. וד״ז דורש בי׳ נרחב. ואכ״מ. (ודא״ג: מצאתי נוסף לדברי שאר האחרונים שהובאו בכ״מ בסוגיא זו, שבשו״ת פרח מטה אהרן (פיש) יו״ד ספ״ט דן ג״כ בשאלה זו, ועיקר הדיון שם, האם מחוייב לנסוע. וכמדומני בהסתכלות מקופיא, שפסק כהר״ר שפירא).

ובקצרה ממש: קלאץ קשיא, הרי כדי שלא להיות אסור בק”ש די שימסור לכתפים. ומהו ההכרח לקשר להוראת הר״ר שפירא וכו׳, ענין של חידוש, ומדוע לא הסתפק בתשובה פשוטה שנמסר לכתפים? ויתכן, שר״ל שהמסירה לכתפים מבטלת האנינות, והוראת הר״ר שפירא – מה שאינו נוסע למקום הנפטר – פועלת התחלת האבילות.

גם אפשר, ש”כיון שנמסר הדבר לכתפאי במקום הנפטר” היינו “בעיר אחרת”, והוא רק סיבה לאפשרות התחלת האבלות, אך עדיין דינו כאונן לדעת הרא”ש (שחלק בזה על ר”ת) מפני שאינו כנמסר לכתפים שבשו”ע.

ועוד להעיר, ששאר הפרטים הם בסוגריים, ומשמעות הדברים שסיבת התחלת האבלות מעת קבלת הידיעה היא כיון שנמסר הדבר לכתפאי במקום הנפטר. והמוסגר ענין בפ״ע. ואפשר, שלכן ששינה ממטבע לשון הרגיל וכתב “לכתפאי” במקום “לכתפים״, כדי שלא יטעו לחשוב שהזכרתו עניין מסירה לכתפים באה כדי לתת הטעם שלא נאסר במצוות (בשעה שבאמת “התחיל האבלות מעת קבלת הידיעה”, כך שהתחלת האבלות היא המחייבת במצוות), כי אם להסביר מדוע התחיל באבלות ולא נסע לטפל בנפטר.

ובשעתו פירשנו באג״ק שם, שמשמעות אדה״ז במה שפסק כרא״ש, שהיא דלא כהוראת האחרונים הנ״ל, ולכן כתב שהוא רק ממנהגא. וה״ז פירוש ישר ומחוור אהן דריידלעך. אלא שהר״ר שפירא כתב במפורש, שמחלוקת ר”ת והרא”ש אינו דומה למקבל שמועה בטלגרם. גם ביאר שר”ת הקיל אף שהביאו לקבורה בעירו. אבל נחלקו בעלי תריסין ‎באם לפסוק כר״ת או כרא״ש. וכן יש שכתבו דהא מילתא תליא בהנ״ל. ובכ״מ שבמעשה דר״ת לא הביאוה לעירו, ושלמרות המבואר בתר״י – סתימת הראשונים משמע שבכל גוונא מיירי.

ואף שבדברי אדה״ז מוכח שההכרעה בלא״ה מצ”ע כרא״ש, ואדה”ז בשולחנו פסק ברור הדין כרא”ש (ולא כר”ת וכב”ח שפסק כמותו, וכמפורש במ”מ שם: “דלא כב”ח שם”), והמנהג שנז׳ בשו״ע אדה״ז הוא רק באם יש מקום להקל ולהתפלל גם כשמצ״ע אסור (כ״ה בהתאם למ״מ שם. וגם לולי המ”מ, שבהם מפורש הדבר, משמע כך בפנים הסעיף), וזה לא הוזכר בדעת ר”ת – מ״מ, עכ״פ הוא ע״ד ובדוגמת שי׳ ר״ת. וסו״ס אין להוכיח גוף השיטה בזה כ״א ע״י המנהג. כלומר, שאף שאדה״ז פסק כרא״ש. והמנהג הוא לענין אחר – סו״ס גם הפסיקה כהרא״ש מוכרחת רק ע״י המנהג – ונוהגים כסברא הראשונה. וממילא יש מקום לדחוק שהרוצה יכול להתנהג ולהקל כר״ת, וכש״כ בנדו״ד שבלא״ה נחלקו בו.

וראה מש״כ בחקרי הלכות על אתר, שלאדה”ז פשיטא שאין מוחין.

ולהוסיף שבחי׳ הצ״צ שם, מביא – ומשמע שנוטה קצת – שי׳ הב״ח. ובסברת הב״ח (הביא מהש״ך) דאפשר דל״ג מנמסר לכתפים.

וא״כ י״ל שז״כ כ״ק אד״ש שנמסר לכתפאי במקום הנפטר – היינו שיש בעירו מי שיתעסק עמו.

ועייג״כ בהמשך בס״ג שם באנוס, דל״ד לנדו״ד כשאינו מוטל עליו לקוברו, דאיפכא הוא, שיכול להתעסק בו ומצוה עליו.

ועוד פירשנו, שר״ל בכאן ענין אחר, שלאו דוקא שבנדו״ז שייך הענין דמסירה, שאינו בדומה למסירה לכתפים באופן הרגיל שאין בזה שקו״ט, וההכרעה הפשוטה שחייב במצות, משא״כ כאן שאי״ז מסירה לכתפים באופן הרגיל אלא שנמסר לכתפאי במקום הנפטר, מבלי פעולה – ואולי גם לא אפשריות לפעולה – מצד האבל, שי״ל שאי״ז בגדר מסירה לכתפים. ובכמה אחרונים שצ״ל מסירה ממש. וכ״כ בשו״ת משיב דבר ב, עב: דוקא נמסר מיד ליד משמע וכדאי’ במס’ ב”מ (ח’) דלשון מסירה כאדם המוסר דבר לחברו. והארכנו לעיל.

ועז״א שגם בזה פטור מאנינות מטעם אחר – לא (רק) מדין מסירה לכתפים (שלכן אינו נוקט במטבע הרגיל) – אלא בהיות ונמסר במקום הנפטר לכתפאי ואי״ז בשליטת האבל במקומו, ה״ז פועל שהקרובים במק״א לא יחול עליהם דין אנינות, וכהוראת האחרונים הנז׳.

(ובתשכ״ה – אכן הי׳ דיבור עם חברא קדישא ישירות. אבל בתשי”ב, הנה, בתנאי ימים ההם – אינו מסתבר שהצליחו לארגן שיחה בינלאומית מיד על אתר ולהתקשר לח״ק ולומר להם ע״ד המסירה. וגם, מהיכא תיתי שהח״ק באנגליא היו ממושמעים להוראות אחי הנפטר בארה״ב. וד״ל. וביומן מאז, שהשמועה הגיעה כשהרבנית התקשרה לבית גיסה מהמאפי׳ בנאסטראנד. ואינו ידוע, אם עמד כ״ק אד״ש בקשר עם הח״ק באנגליא ע״י הטיליפון, ואם הח״ק קיבלו הוראות מהרב״צ ש״ט, ואם הספיק הזמן בכלל למסור לח״ק שהכל בטיפולם. ומסתבר טפי, שהכוונה שבאנגליא גופא נמסר ע״י המשפחה לכתפים. (וכמובן, שאין צורך שידעו המשפחה ע״ד המושג דמסירה לכתפים או דאנינות בכלל). ומסתבר, שהכוונה כאן כפשוטו שבמקום הנפטר נמסר, משא״כ בתשכ״ה. והנה, בשבט תש״ב, הניח כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ תפילין, והנפטרת אז לא הייתה במקומו (היא בנ.י. והוא בשיקאגו). וכנראה נקט שמועלת המסירה, שאל״כ איך הניח תפילין הרי הוא פטור ממצוות. אלא שידוע שמסר הוראות משיקאגו בקשר לאמו).

ועוד שכתב במשיב דבר, כנ״ל, שרק כשנתעסק עם המת ושוב מסר לח”ק הוא בדין נמסר לכתפים.

ואפשר, שלכן סמך גם על ר”ת, ואף שאדה”ז לא ס”ל כב”ח וש”ך, הוא רק ממנהגא. (ואגב, בר״ד כט תמוז תשי״ז, בנוגע לאדמו״ר מוהריי״צ נ״ע שאף שהי׳ בן יחיד וכל הענינים היו מוטלים עליו בלבד, היתה הנהגתו להקל באבלות. ונראה שנרשם שלא בדיוק, הכוונה לאנינות, שבעניני אבלות אין חילוק בד״ז. וכ״נ מהמשך הענין דקאי לענין הנחת תפלין, שהיתה קודם הקבורה, וראה להלן).

גם הדגיש שנמסר הדבר לכתפאי במקום הנפטר, שכיון אינו הולך ללוות, שפיר דמי, לפי שגם לנוב״י הוא בכלל נמסר לכתפים.

והנה שם הי׳ מדובר באנינות של הרבה ימים. אמנם, אף שכן הלשון באג״ק שם, צ״ע קצת בסברא לחלק. ובכלל נתפשט המנהג להקל כנ״ל. ואף שאין אומרים הלכה כדברי המיקל באנינות – לענין חיוב מצוות אמרינן הכי. וראה בשד״ח כללים מערכת ה, מא. וראה לעיל. וכבר מצינו בנמוק״י ברכות יח, א, שכשיש ספק הרי שבמצוות חייב ובבשר ויין אסור. ובנדון שבאג״ק, ה״ז נפק״מ גם לגבי אבילות.

ובעיקר השקו״ט, באלו שאינם נוסעים ללוי׳, שיש שכתבו שנשתנתה המציאות בימינו, ואפילו יותר מתקופת האגרות משה, כי בזמנו רק יודעים מתי הקבורה, אבל בימינו ממש חיים כל רגע ורגע ובוידאו בזמן אמת, ולכן כולם אולי יתחילו שבעה מהקבורה – הנה, למעשה לא נראה לי לחלק. והכל תלוי בפירוש אינן יודעים ברמב״ם ושולחן ערוך, שנחלקו אחרונים בזה. (ולהעיר שגם בדין אונן ונמצא בעיר אחרת ויש מי שיתעסק עמו, שקו״ט בכ״מ כיון שאפשר לסדר ע״י הטלפון. וראה חוט שני שמחות ע׳ שצד, רבית ע׳ קעא, להקל. וראה אבלות כהלכתה י הע׳ 9 בשם בעל שבה״ל. ונראה שכיון שיש חזרת פנים, אף שיכול להתעסק, דיינינן לי׳ כנמסר לכתפים. וראה שבעה תמימים רויד כלל א, א הערה 2).

עוד רגע אדרבה, לענין מסירת לכתפים בנוגע הנחת תפלין. ואעתיק מהרשום אצלי:

שיניח תפלין קודם הקבורה – שושנים לדוד ברכות ג, א. (אבל ראה צל״ח שם). תפא״י שם. עין דמעה להגרש״ק (דפוס זאלקאווא, תרצ״ב) יז, א. ואילך. שו״ת טוטו״ד (להנ״ל) במהדו״ג ב, רא (מספק). מנחת יחיאל א, עח. [ובהלכות יום ביום ברכות ב ע׳ רחצ, בשם הגריש״א, שמצרפים השיטות שפטור ולא אסור, וכל שמסרו לכתפים אע״פ שהולך אחר המטה מניח תפלין ומברך וקורא ק״ש ומתפלל. וראה שו״ת ישיב יצחק לז, מט בשם הדברי יציב בנשתהה כמה ימים להניח תפלין בעלוה״ש שאז אין גדר מתעסקין שכולם ישנים. וראה גם שם יז, מ]. תורת יקותיאל ראזענבערגער או״ח יח ד״ה ד״ה ובמה (שאיסור תפלין באונן לאו מטעם פאר רק משום מצוות. ושם שכ״ה בפרישה. ולא מצאתי). וכ״מ ברשב״א ברכות יז, ב (ואינו בכל המהדורות) דהא שמי שמתו פטור מתפלין אף שבלא״ה אבל ביום הראשון אסור ״דשאני התם לאחר שחל עליו אבלות״. וראה זכרון שמואל רזובסקי לד, ג – ע׳ קסד.

וכ״ה לכמה דעות במי שלא ניתן לקבורה שלא חלו דיני אנינות. וראה הנסמן בסתרי ומגיני דלקמן.

שלא יניח – פמ״ג עא במ״ז ה. רב דגן או״ח לח, א (קמו, ד. ודלא כמי שהורה בהיפך. הובא בשו״ת סבא קדישא א, ב. ונדפס גם באוצר ההלכה או״ח לח, צב). הגהות וחי׳ מהגר״מ טייטלבוים – הי ניהו בעל השיב משה – בילקוט ביאורים בשו״ע יו״ד מהדו״ח שמא, ד (כשאינו לא אונן ולא אבל חייב בתפלין. ומה שנהגו שלא להניח במסרו לכתפים, דשעה מועטת היא ושעת בכי והספד הוא ואסור בתפלין). שו״ת טוטו״ד קמא, רפ. (וחזר בו, כנ״ל). מהר״ם שיק יו״ד מ. חיים של שלום א, יא. זכר יהוסף יו״ד ב, רטז (דמשמע מהאחרונים שאינו מניח). דע״ק שמא, ח. וכ״מ במנחת פתים יו״ד שמא, א. אמרי יושר א, סא. מנחת שלמה תנינא צה (שיש לדון שביום המיתה יתחייב בתפלין אחרי שמסר לכתפים כ״ז שלא נקבר, אבל אינו מסתבר שנתפשט המנהג שלא להניח). משנ״ה ד, קמד.

וראה סתרי ומגיני ב. אגרות ורשימות קה״י ב, א (ע׳ יא ואילך). זכרון מרים מו״ק ע׳ תכט ואילך.

ובהנהגת כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע מפורש שהניח קודם הקבורה. וככל הנראה כן נהג גם רבינו בשנת תשכ״ה ותשמ״ח.

וראה דברי סופרים שפח בעמ״ד יח, שבמקום ספק מותר בתפלין.

 

 

#52961