להפסיק בתפלה לילך למקלט כשיש אזעקה

שאלה:

בגמרא דברכות דף ל”ב ע”ב: תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו אמר לו לאו ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף אמר לו והלא דברים קל וחומר ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה מיד נתפייס אותו הגמון ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום, ע”כ הגמ’.

מבואר שההגמון הטיף מוסר לחסיד, וצעק לו, ריקה, כתוב ונשמרתם מאד וכו’, אבל החסיד שהיתה לו אמונה חושית, לא פחד מאותו הגמון, אדרבה הוא הרגיש שעומד לפני מלך מלכי המלכים שהוא חי וקיים. ומכאן, שכפי מעלת האמונה החושית שיש לאדם כך הוא יכול להסתמך על אמונתו אפילו במקום סכנה ממשית וגמורה (ודוקא כזאת שהסכנה אינה החלטית, אבל בודאי שגם המאמין אסור לו לקנח בסוג חרס שחותכת את הבשר, או לחתוך ידו בסכין על סמך אמונתו, זה לא אמרינן, אבל כל היכא שהסכנה אינה ברמה כזאת של הכנסת הידים לאש או להעביר סכין חד בתוך הבשר, הכל לפי מעלת הבוטח).

וכל שכן במקום שיש סרך איסור, שבודאי כל החפץ בחיים יוכל לסמוך על אמונתו.

ועכ”פ לפי המציאות כהיום שהסכנה הגשמית רחוקה ביותר, ואינה אלא בגדר של אחד לאלפי אלפים ורבי רבבות, ובפרט כשאנו רואים את השמירה האלקית המיוחדת על עמו ישראל.

האם הדברים נכונים?

תשובה:

לא.

מקורות:

הרי כתבו הפוסקים דהתם לא עבר על ונשמרתם שידע שיוכל לייסו – ראה מג״א קד, א. ט״ז סו, א. וכ״ה בצל״ח וראש יוסף ברכות שם. וראה גם עץ יוסף על עין יעקב שם.

אבל במטה יהודה עייאש קד, א, שאין לסמוך ע״ז אפילו בטוח, ושאני הכא שלא הכיר בו. וכתב, שעוד דחיות יש, ואין ללמוד מעובדא דחסיד אחד, ושלכן השמיטו הרי״ף ורא״ש וטור וב״י. ולעולם חייב להפסיק בכל מקום חשש סכנה. והב״ד במח״ב קד, ב. (וגוף התי׳ שלא הכיר בו, כ״ה בישועו״י שם א. שלמה משנתו ברכות שם. למנצח לדוד. וכ״כ בבן יהוידע שלא ידע מזה ולא שמע. ועיי״ש עוד כמה אופנים).

ולאידך ביוקח נא קד, ב דחה דברי מט״י שדוחק הוא. וכתב שהחסיד הי׳ מלומד בנסים ויודע שה׳ עמו, ולכן השמיטו הפוסקים, שבדורות אחרונים לא משכח חסידא כי האי, ואפילו אשכחן – הוא חד בדרא. ולכן השמיטוהו שלא ילמדו ממנו חסידים שאינם ראויים. וראה גם בפר״ח קד, א שמחוייב להפסיק אא״כ מובטח במעשיו שלא יארע היזק. וראה גם עיון יעקב. ובמעשה רוקח תפלה ו, ט ששאר כל אדם חייב להפסיק. וראה יד דוד שם. וכ״כ בכה״ח קד, ז שלא ללמוד מהחסיד.

ובזהב שבא, בבכוונת הגמרא שאין הלכה כאותו חסיד. וכ״מ בב״ח סו, דאיהו סבר להתיר במקום ספק סכנה. ומשמע שאין הלכה כמותו. ובפלא יועץ ערך שמירה שאכן נענש החסיד ונפטור מחמת שעבר על ונשמרתם.

[והנה, בתבו״ש יג, ב שרק כשברי היזקא חייב להפסיק. וצ״ע שהוא דלא כשאר הפוסקים. וראה שביבי אש סג. ומה שהביא ראי׳ מנחש כרוך – כבר הקשו בטעם האיסור להפסיק בנחש. והאריך בנימוקי או״ח קד, ב, ושלדינא בספק פקו״נ מפסיק. ובחינוך מצוה תלג, דמיירי שברור שאינו ממית. וכ״כ תפא״י ברכות ה, א. ויש שכתבו דשאני התם שכשהוא כרוך ולא נשך בודאי לא ינשך, ראה הון עשיר, סמיכת חכמים, יש סדר למשנה, ועוד. ובשו״ת דברי יציב א, סא, ב העמיס כן בירושלמי. ועוד, דהתם מיירי בהפסק בדיבור, שא״צ בכך. ויש שכתבו שרוב נחשים אינם נושכים, וכשנושך רוב אינו ממית, והו״ל תרי רובא. ועוד כמה ישובים. וגם להסברא דסגי בחד רובא שרוב נחשים אינם ממיתים – כבר הורו גדולי הדור, דשאני נחש מטילים, שבנחש הם עצמם אינן ממיתים על הרוב, ואילו הטיל מסוכן מצד עצמו, אלא שכמ״פ יש הצלה צדדית ואיתרחיש ניסא. ונקרא סכנה לפנינו וגרע טובא – ראה וישמע משה ב ע׳ שעד. שם ג ע׳ תקעב בהערה. וראה בארוכה דברי שלמה טולידאנו ב או״ח כט].

גם בט״ז שם, משמע קצת שלמעשה אין לסמוך ע״ז.

ובחדא״ג מהרש״א שלא הי׳ חושש לסכנה משמע שהוא כנחש שאינו מועד לישוך. וכדברי מהרש״א שם שלא חשש בנדו״ז לסכנה – ראה גם עין אליהו דשאני שר ממלך. וראה סמיכת חכמים בקדושה וברכה שם. וכעי״ז בשדה יצחק שם. וכ״מ ברבינו מנוח תפלה ו, ט.

ובחכמת שלמה קד כתב לחדש, שלפני המלך ה״ז כדין פרהסיא, וחייב למסור נפשו גם בשאר עבירות. ובמגן גבורים כתב ליישב, שבמקום שהדור פרוץ והוא אדם גדול רשאי למסור נפשו כדעת נמוק״י סנהדרין יח, א. וכ״כ אוצר המלך יסוה״ת ה, ד,

ואך שבט״ז הביא עוד ישוב שסמך על זכות התפלה, היינו לענין הדין שפוסק. ולא לענין דינא דונשמרתם, עיי״ש להדיא.

והנה בא״ר סו, א שמותר להחמיר ע״ע. והוא כס״ח תשפז. אבל רוה״פ לא נקטו כך. וגם לדידהו היינו בהפסק דיבור דוקא, ולא בהפסק הליכה.

#49846

להישמע להוראות פיקוד העורף בעת האזעקות