ברכה על מזוזה וטלית שאולה משום מראית עין
שאלה:
הנה הפוסקים נחלקו האם מברכים על מצוה שתיקנוה חכמים מפני מראית העין, כשחיטת בן פקועה. ולמעשה גבי בן פקועה נקטו הרבה פוסקים שמספק אין לברך, וחששו שלא תיקנו חכמים ברכה על תקנה שיסודה הוא רק מפני מראית העין. וקשה דמשמע מדברי הראשונים וסתימת הפוסקים גבי טלית שאולה ושוכר בית בחו”ל לאחר שלושים יום, דצריכים להטיל ציצית ולקבוע מזוזה, ולא נזכר בפוסקים שאין לברך, אף שחיוב שוכר הוא מדרבנן מפני שנראה כשלו. וצ”ב לשיטת הפוסקים דאין מברכים על מצוה דרבנן שתיקנו מפני מראית העין, האם לא יברכו גם על טלית שאולה ושוכר בית לאחר שלושים יום. דמאי שנא, וצ”ע.
תשובה:
כבר העיר בזה בדברי שאול יו״ד כט, והביאו בשו״ת חזון נחום ב, א לסי׳ קפ, ב. וכן בשו״ת עמודי אש קונטרס מעון הברכות ב, ח.
ובשד״ח מערכת ברכות יד, דחה הראי׳, חדא, שמא גם במזוזה תליא בפלוגתא. אלא שכתב שהוא דרך דחי׳. ושוב כתב שבאמת שאני מזוזה שהוא משום דירת קבע. וצ״ע, שבתוס׳ חולין קי, ב כתבו משום דמיחזי כשלו. ובר״ן שבת קלא, א כתב משום מראית עין. וראה גם שו״ת רעק״א סו ד״ה אמנם. אמנם ראה בשד״ח שם בהמשך, ששוב נזכר בזה, דאיכא גם הסברא דמיחזי כשלו. וכתב לפרש גם בזה, דחיוב גמור הוא ושאי״ז משום מראית עין דחשיב כביתו. וי״ל שגם בלשון הר״ן איכא לפרושי הכי. ודוחק.
ובאמת בציצית מפורש בכ״מ שהוא משום מראית עין. ונראה, שגם כאן אי״ז משום מראית עין ממש, אלא שג״ז בגדר כסותך. וראה עד״ז בכת״ס חולין קי, ב ד״ה טלית לענין ציצית. וראה ב׳ האופנים בשו״ת אבנ״ז יו״ד שפ, אם מחמת שיחשבו שהוא שלו, או שנראה כשלו. אמנם במאירי קי, א מפורש הטעם מחמת שיביא עצמו לידי חשד. ועד״ז הוא ברשב״א שבת קמח, א. וראה שו״ת מהרי״ק סוסי׳ קמט.
ולפמש״כ הפלתי יג, ד, ובברכ״י שם ה – יש ליישב בקל. וכ״כ במגן גבורים יד במגן האלף ה. וראה גם חשב סופר חולין שם ד״ה וראיתי.
ולהעיר שבארצות החיים יד, בהמאיר לארץ יב, כתב שמברך בציצית, עפ״ד שו״ת הרשב״א א, תקכה בבן פקועה. וא״כ תלוי אם נאמר שנחלקו על הרשב״א או לא.
וראה חתן סופר שער הגדילים א – לח, א – שהביא כמה חילוקים בין בן פקועה לדין ב׳ פתחים בנ״ח. וכתב שם שדין טלית שאולה תלוי בסברות הנ״ל. גם בשו״ת רב פעלים א יו״ד לז ושם ד, מ, האריך בזה. וכתב שחיפש בספרים החונים על השו״ע ולא מצא רק בלב ארי׳ חולין שם. ומסקנתו שלא יברך בציצית.
אבל ראה שו״ת שאילת יעקב א, לו, ז, שסתימת הפוסקים שמברך. וכן מפורש בהגמי״י ציצית ג, ד. וכ״כ לב ארי׳ שם, וע״פ מג״א יד, ה. מקו״ח שם. תורת חיים סופר שם ח. משנ״ב י. אבל ראה מאירי שם בשם קצת חכמי הצרפתים, אלא שדחה דבריהם.
וראה בס׳ כרם אליעזר חנוכה א שמנה כ״ב (!!) חילוקים בין נ״ח לשחיטה. וחלקם יכונו גם בציצית ומזוזה -ראה שם ב, י. ב, יג.
ומזוזה עדיף מציצית, שלכמה דעות חובת שוכר מה״ת ממש.
ונראה שבטלית ומזוזה גם כשאין חשד מחוייב בכך. ואילו בבן פקועה פטור בדאיכא קלא כגון בנולד ופרסותיו קלוטות, או בחופת חתנים. וכ״כ ליישב בעטרות כלולות פ׳ מקץ ע׳ שצז.
ודוגמא למראית עין במזוזה, ביומא י, ב, להסברא שגזרו מזוזה בלשכת פלהדרין בשאר ימות השנה אטו שבעה ימים. וגם את״ל שאי״ז בגדר מראית עין, הרי לר״י שם גזרו להניח מזוזה שלא יאמרו שכה״ג חבוש בביהא״ס.
וראה אמרי שפר כא, ב, שכשקובע מזוזה משום מראית עין אינו מברך. וכנראה כוונתו באו״א, ולא לכל הנ״ל. וראה דוגמא בחשוקי חמד פסחים פב, א. אגן הסהר פיש א ע׳ 625. ודן שם שיועיל גם בית מזוזה. והרי בשוכר ודאי אינו מועיל לעשות כך. (איברא שגם בשחיטת בן פקועה ס״ל לרשב״א, מרא דהאי שמעתתא שמברך, דמהני בסכין פגומה או בשהה, שמי שרואה אינו יודע. והובא בפר״ח יג, ה. אבל לרוב הראשונים צריך שחיטה גמורה כדין. וגם לרשב״א אפשר דאיכא חיוב שחיטה ממש).
#48466
