בחור או בחורה שעזבו ביתם, ואינם שם בליל חנוכה, האם יוצאים בהדלקת האב בבית?

 

אם עקרו דירתם אפילו ללילה אחד, יש לנו להחמיר שאינם נפטרים בהדלקה שבמקום שגרו עד עתה.

 

מקורות:

הנה, בשו״ת יחו״ד ו, מג, האריך להוכיח שגם בן יוצא בהדלקת אביו, ואפילו נמצא הרבה זמן חוץ לביתו. וחזר ושנאה בחזו״ע חנוכה ע׳ קמח, והביא כן ממפתחות לסה״ת רכט, דמהני לא רק אשתו מדלקת אלא גם אביו ואמו, ושכ״כ במחז״ו רלח (אף שבאמת אינם מדברי מחז״ו והיא תוספת מאוחרת שהעתיקו לשם מדברי סה״ת), ובס׳ הפרנס קנב.

(ויש שהביא גם מדברי רי״ו נ״ט א, שהביא הא שמדליקים עליו בתוך ביתו לגבי מי שאינו נשוי. וליתא, שכך לשונו: וכ״ז מיירי באדם שאינו נשוי ואין מדליקים עליו בתוך ביתו, אבל אם מדליקין עליו בתוך ביתו א״צ לא להדליק וכו׳. והרצאת הדברים כך היא, שבאינו נשוי דינא הכי, כיון שאין מדליקים עליו, אבל אם מדליקים בתוך ביתו, והיינו במי שנשוי, א״צ. ולקמן ית׳ באו״א).

אלא שברוב הראשונים מוכח מדבריהם שדוקא בנשוי מהני מה שאשתו שמדליקה עליו, אבל ברווק צריך להדליק לבד או להשתתף. ובכ״מ הביאו כמה ראיות לד״ז. וכמעט כולם כ״כ בנוגע לעובדא דרב זירא, ושמזה תצא דינ״א בכל כיו״ב. ושתקו לגמרי מלדבר בדבר הרגיל ושכיח, שהוריהם מדליקים בביתם. ונוסף למש״כ על אתר בסוגיין בדין אכסנאי, ראה גם בין השיטין בחידושים המיוחסים לר״ן שבת כג, ב ד״ה עולה.

ומפורש להדיא גם לגבי בחורים הלומדים בבית רבם בסמ״ק סוסי׳ רעט. וכן בהלכות חנוכה לר׳ ברוך ב״ר יצחק בקובץ המועדים חנוכה ע׳ יא. ובפסקי מהרי״ח שבת כג, א, בשם מורו מהר״ף, שרק בסמוך על שולחן אביו א״צ להשתתף, והועתק גם משמו בתוס׳ ר״י הזקן ותלמידו שבת ד ע׳ נו. (ויש שהביאו מכאן לגבי בחורים הלומדים במק״א, דמהני הדלקת אביו בביתו. אבל בדבריו שמעינן רק כשסמוך. וית׳ להלן גדר סמוך). וכ״ה בשו״ת מהרש״ל פה, שבחורים צריכים להשתתף. וכ״פ במג״א תרעז, א. וכל האחרונים שאחריו. וראה גם ערוה״ש רסג, ה.

[ובאמת, יתר על כן מצינו, שבאר״ח חנוכה הביא דעת י״א שאפילו בן גדול הסמוך על שולחן אביו אין ידו כיד אביו וצריך להשתתף].

ויש שכתבו, שגם לדעת סה״ת והפרנס, בבחורים שבימינו שאני.

כן ראיתי לכמה חוברי חבר, שר״ל שגם מדברי סה״ת והפרנס ליכא ראי׳, דקאי רק בהדלקת מהדרין, ולכן כתבו שמדליקין בשבילו, והיינו נר נוסף עבורו. והוא דוחק.

ובכ״מ באחרוני הזמן שקו״ט מזה. וראה היטב בטובים השנים ג ע׳ רד ואילך. שבות יצחק דיני נר חנוכה טז. והארכנו בכ״ז אצלנו 12044.

ולקמן יתבאר יתירה מזו, דכד דייקת שפיר אין הכרח כלל מדברי סה״ת והפרנס, דמיירי מענין אחר לגמרי. ואינו שייך לנידון בחורים שלומדים חוץ לביתם.

ואיך שיהי׳, לדינא נקטינן שבחורים חוץ לביתם צריכים להדליק או להשתתף.

[ואיברא, דאכתי יל״ע, דהנה במג״א תרעז, ט, הב״ד שו״ת מהרי״ל קמה, שבחורים מדליקין, שמי יודע אם מדליקים עליו בביתו ואתו למיחשדי׳. ומשמע דאל״ה א״צ להדליק, וסותר למש״כ בריש הסימן, ונראה כמזכה שטרא לבי תרי.

וראיתי למי שנטה קו עפ״ז, ור״ל שמש״כ בריש הסימן מדברי מהרש״ל, שהבחורים צריכים להשתתף – היינו ג״כ רק משום חשדא. וכמה מן הדוחק בזה. ובשו״ת מהרש״ל לא נרמזה כלל סברא זו. ומש״כ הנ״ל לדייק מלשון מהרש״ל שם שהבחורים מחמירים – היינו שהחמירו ע״ע להדליק בעצמם ולא להשתתף. וז״פ. ודלא כמי שטעה בזה.

ונראה פשוט, דהך בחורים שבשו״ת מהרי״ל מיירי בבחור נשוי. וכדמוכח מהמשך דברי מהרי״ל ״מאן מפיס להכיר אם הוא נשוי או לא״. ומצינו בכ״מ בראשונים בפי׳ בחורים לענין הדלקת נר שבת, דהיינו שיש להם נשים – ראה תשב״ץ קטו. אר״ח דין הדלקת נר שבת יא. כלבו לא. וכ״כ כמה אחרונים בפי׳ השו״ע רסג, ו, דמיירי בבחורים נשואים – פמ״ג שם בא״א יג. עולת שבת ג. תוס״ש טז. חיי״א ה, י. וכן במאמ״ר שם ה, ובבה״ל שם ד״ה בחורים, הוכיחו כך מדברי הראשונים].

ומעתה מוטלת עלינו חובת הבירור, דהנה בסמוך על שולחן בעה״ב קייל״ן שנעשה כב״ב ושא״צ להשתתף, וא״כ בבחורים שחייבים להשתתף – עכצ״ל שאינם סמוכים. וצ״ב מתי פקע גדר סמוך. וצ״ע הדבר, אם יש לדמות לגדרי סמוך על שולחן אביו לענין מציאה ומעשה ידיו.

והנה, אף שכ״מ קצת בדעה בתרייתא באר״ח חנוכה יד. וכן בכנה״ג תרעז בהגה״ט ו, נראה שהשווה הדברים אהדדי – ראה שו״ת חסל״א אלקלעי סוסי׳ כד, שכתב לחלק בין הדבקים, ושאף הרב כנה״ג כ״כ רק ליתן טעם למנהג. והרי דעת י״א שבאר״ח שגם בבן גדול לא מהני מה שסמוך, שאין ידו כיד אביו. ואנן לא קיימינן הכא לדינא, דלדידן אף בבן גדול וסמוך א״צ להשתתף. ופשוט שאינו מחמת הדעות שידו כיד אביו. וכן מצינו שבמאירי כתב לפטור אף בבן גדול ונשוי, אף שלדידי׳ במאירי עירובין עט, א, מזכה על ידי בניו הגדולים. ובלא״ה מוכרח הוא, שהרי גבי נ״ח מהני גם באחרים הסמוכים על שולחן בעה״ב, אף שאין ידם כידו לשאר מילי. וכ״מ קצת במג״א שם שהוכיח דין הבחורים הסמוכים ממש״כ בב״י בשם מהר״י אבוהב. וכנראה כוונתו למש״כ שם שדין חתניו כדין בניו. ומשמע מדבריו שבסמוכים א״צ להשתתף, אף שבודאי חתניו אין ידם כיד חותנם. (ובמחה״ש נדחק קצת בכוונת המג״א. אמנם בשו״ת הרשב״א תקמב משמע שגם בחתן האוכל אצל חותנו צריך להשתתף. ואכ״מ. והארכנו מזה בלוח במקומו).

וכבר חקרוה עד״ז לענין חובת עירובי תבשילין בסמוכים על שולחן בעה״ב מהו השיעור והגדר דסמוכים על שולחנו. (והארכנו מזה בקובץ באתרא דרב חו׳ ב ובלוח בדיני עירוב תבשילין). וראה גם פקודי המועד יזדי חנוכה יז – ע׳ קפו.

והנה, בשו״ע אדה״ז רסג, ט, משמע לגבי נר שבת, דסגי בסמוך רק לסעודת שבת ויוצא בהדלקת בעה״ב. וראה אצלנו בקובץ הנ״ל. וכן אצלנו 2986.

ומשמעות הדברים, דהה״נ להיפך, שכשאינו סמוך בסעודה פקעה שייכותו. ומפורש כתב שם, שכשאינו אצל ביתו אינו נפטר בהדלקה שבביתו. ומשמעות דברי אדה״ז בטעמא דמילתא שאינו נפטר, שהוא מחמת שאין מדליקים משלו. (ויש שכתבו טעמים אחרים. וראה לידידנו עיטורי מרדכי חנוכה ע׳ קמ, אם הוא מדין אשתו כגופו, או שרק בקבע לעצמו בית במק״א יוצא עי״ז. וית׳ עוד להלן).

ועולה להדיא שגם אם הוא באופן שבסמוך נפטר, כל שאינו שם לא נפטר.

וכדברי אדה״ז שכשאינו בביתו לא נפטר – כ״כ גם במסגה״ש עה, י. מקבציאל ש״ב נח טז. ועוד.

ואף שנזכר ד״ז רק לגבי הסמוכים על שולחנו ולא לגבי בני ביתו, משמע בדברי אדה״ז דהיינו הך, שהרי כתב בסתמא שאם אין מדליקים בביתו משלו אינו נפטר בהדלקתם אף אם הוא בענין שכשהיה אצלם נפטר בהדלקתם. ומשמעות הדברים, שמכללי דין הדלקת נר שבת, שצ״ל באחד מהשתיים: שהנר נדלק בביתו משלו, או שנמצא שם בבית ובאופן שנחשב מכלל ב״ב. ועוד, שכתב אח״כ ״כגון שסמוך על שלחנם שנעשה מכלל בני ביתם ונפטר בנר שלהם״, והיינו דלאו דוקא בכה״ג, אלא כללא הוא בכל אופן. ובפשטות, האי כגון דוקא הוא, כמו שהוא על הרוב, כידוע בכללי הלימוד, שהכוונה בכגון שהוא גם בכיו״ב – ראה שטמ״ק ב״ק נ, א ד״ה טעמא. ובכ״מ. וראה הנסמן בגם אני אודך סבג מז – ע׳ תפז ואילך.

(כן להעיר, שלא מצינו אופן אחר שמי שאינו מבני הבית שייפטר בכלל נרם אא״כ סמוך על שולחנם, שכל שאוכל משלו ודאי אינו נפטר. ובהכרח בלשון ״כגון״, שכולל גם בני ביתו ממש. וצ״ע, מ״ט לא כתב להדיא יתירה מזו, כגון שהוא מבני ביתו, שגם בזה לא נפטר כשאינו בביתו. וממילא הכל בכלל.

גם צע״ק מ״ט צריך ליתן פרוטה להשתתף אצל בעה״ב, ולא סגי לי׳ ליתן פרוטה שידליקו משלו בביתו. וי״ל. ובאמת, לא נתפרש בדברי אדה״ז שצ״ל אשתו דוקא מדלקת, כבשאר מקומות שפירטו כך. ולא איכפת לן מי מדליק בביתו, שהעיקר הוא שמדליקין עליו בביתו משלו).

ולפ״ז, אף שעדיין הוא בגדר סמוך על שולחנו, כיון שכעת אינו בביתו לא הועילה הדלקתם לפוטרו. ומוכח, שאינו תלוי בשם וגדר סמוך אלא שצ״ל סמוך בפועל כעת.

וצ״ע איזה שיעור יש בדבר, ואם אכן כ״ה לדינא, שכשיצא מביתו מיד פקעה שייכותו ולא נפטר בהדלקה. והאם נאמר שבחור או בחורה שלא היתה בשעת ההדלקה בביתה, לא נפטרה בהדלקה (ולפמש״כ בברכת הבית מה בשערי בינה יז, הה״נ בנוגע לאשתו, שאם אשתו אינו בביתו לא נפטרה).

ומסתבר שכיון שביום זה עדיין סמוכה על שולחנם סגי לה. אבל כל שביום זה אינה בביתה אינה יכולה לצאת יד״ח. ונפק״מ טובא, במי שהלכה למסיבת חנוכה למק״א ואינה חוזרת עד ליום מחר, או בנמצאים במטוס במשך הלילה, שאינם יכולים לצאת בהדלקת בעה״ב.

ואף שהדברים מחודשים, מצאתי שיש מאחרוני הזמן שנראה מדבריהם דנקטו הכי, לגבי נר שבת, או גם לגבי חנוכה. וראה חובת הדר הלכות נר שבת מה. שבות יצחק טו. שם טז, ב. תשוה״נ ב, קנז, ב. אז״נ ג, נג. אבני ישפה ד, פ. בא״מ ה, ריג ע׳ קעג. אבל ראה שש״כ מה, יא ובהערה נב נחית לדברי ערוה״ש הנ״ל, דמשמע שלא כדבריו.

וראה הנסמן בנר יעקב נמדר כ,ז ואילך.

איברא דאכתי איכא לעיוני בהך מילתא, שהרי כ״ז כתב אדה״ז במוסגר, ומשמע שנסתפק בעיקר הדבר. (ומצינו בכ״מ בשו״ע אדה״ז שהמוסגר הוא בדבר שי״ב חידוש, שחידשו אדה״ז. אלא דהא גופא לא ברירא לן כאן, אם הוא משום חידוש או מספק. ושוב נכנסנו לבית הספק. ובנדו״ז בפרט, הרי ד״ז שבסמוך מהני, כבר מצינו במג״א. ומסתבר יותר שנכתב במוסגר מחמת ספק, וכדלקמן).

ומריש הו״א, בטעם הספק כאן, שנסתפק אדה״ז בכל עיקר הדין שמי שאינו מב״ב נפטר מהדלקה בסמוך על שולחן בעה״ב. וכן גם בהמשך הסעיף הביא ד״ז במוסגר.

ואכן, כל עיקר ד״ז יסודו ממג״א רסי׳ תרעז. ושם כ״כ בדא״פ. וכן בתוס״ש רסג, יט, העתיק שהוא בדא״פ. וגם לא מצינו כך להדיא בראשונים. וכבר העירו שלכאורה סותר לשו״ת הרשב״א הנ״ל. וגם בבה״ל רסי׳ תרעז כתב שבמאירי מוכח דליתא. ולא מיבעיא לדעת חכמי התוס׳ שהביא המאירי, שאף בן גדול ונשוי אינו נפטר (ובבה״ל מפרש לה דמיירי בסמוך), אלא גם לדעת המאירי בעצמו, שבן נשוי נפטר – הרי כתב לחלק בין זר שאינו מכלל בני הבית לב״ב. וראה פמ״ג תרעח בא״א ג. ובאר״ח שם מפורש יותר, שנחלקו אפילו בבן גדול (ולא נדכר שם דקאי בנשוי) הסמוך על שולחנו. וגם לדעה קמייתא באר״ח, וכ״ה בכלבו מד – קאי רק בבנו. ולא מצינו להדיא שאיש זר נעשה מכלל ב״ב מחמת שסמוך על שולחנו.

ובמהר״י אבוהב הנ״ל, שכתב בשם אר״ח שבן גדול שאינו סמוך צריך להשתתף, והוסיף מדילי׳ דה״ה בחתניו – שכנראה משם הוכיח במג״א – הרי לא פירש איפכא בנוגע לחתניו, שבסמוך נפטר. ומה״ט כתבה המג״א רק בדא״פ. גם אפשר שחילק בין חתניו לזרים. וכן בשו״ת מהרש״ל שם משמע שגם בחתן האוכל אצל חמיו משתתף או מדליק. וגם בפר״ח תרעז, א, מפורש, הן בבן, והן בחתן האוכל אצל חמיו, שצריך להשתתף. ונתחבטו בכ״מ בהבנת דעתו. וראה שו״ת חסל״א שם. שו״ת פעולת צדיק ב, עד. כה״ח תרעז, ד. משנ״ב שם בשעה״צ יט. ועוד. וראה שו״ת מבית ישראל א, ריד.

ועוד, שלדינא מי שאינו מבני הבית שסמוך על שולחן בעה״ב אין ידו כיד בעה״ב לשום דבר. (ושאני עירובי תבשילין, שעיקרו מצד שסומך על תבשיל שנתבשל מעיו״ט. וממילא תלוי אם אוכל מתבשילי בעה״ב. וראה בקובץ באתרא דרב שם, בהספק אם צ״ל סמוך מעיו״ט, או ביו״ט, או בשבת. ואכ״מ). ומהיכא תיתי שמחמת שסמוך על שולחנו נחשב כבני הבית, עד כדי כך, שיתקיים ע״י בעה״ב חובת גברא של הסמוך על שולחנו, ללא השתתפות בפרוטה.

אמנם, בדברי אדה״ז מוכח, שהמוסגר הוא (לא רק בנוגע לדין הסמוך על שולחן בעה״ב, אלא) גם על עצם הענין שצ״ל באופן שמדליקין משלו דוקא. ונמצא שנסתפק אדה״ז (את״ל שהוא במוסגר מחמת ספק, כנ״ל) בתרתי, אם מהני סמוך במי שאינו מב״ב. ולאידך, אי מהני מה שמדליקין בביתו אם אינו משלו.

ובדברי אדה״ז משמע שלכל האופנים צ״ל ההדלקה בביתו, והספק רק אם צ״ל משלו.

ואכן בהשקפה ראשונה מצינו מחלוקת הראשונים בדבר, כנ״ל, אי צ״ל אשתו מדלקת או דסגי במה שהוריו מדליקים בביתו. ונמצא שהספק שבמוסגר אם צ״ל משלו – היינו הך דפלוגתת הראשונים הנ״ל.

אמנם, באמת צ״ע פשר הדבר, לומר שנקרא ביתו כשאין הבית שלו וגם אינו גר שם, שבשלמא לגבי בעה״ב, הרי הבית שלו, אבל לגבי בני ביתו, במה נקרא ביתם, אם כעת אינם שם.

והדבר נוטה, בדעת הראשונים שכתבו דמהני הדלקת הוריו, שלא דיברו אלא במי שהוא בעה״ב, וגופא דעובדא כתבו, שא״צ שאשתו דוקא תדליק, ויכול גם אחר להדליק שם. ובאיזהו מקומן מצינו שנזכר שאפשר שהשכן ידליק. ובסה״ת שם כתב בחדא מחתא דמהני הדלקת בניו. וכ״ה בשאלתות כו, שאנשי ביתו מדליקין בביתו, אף דאיהו גופא כתב לחלק בין רווק לנשוי. וכן בפסקי ריא״ז הלכות חנוכה טז, שמדלקת אשתו או אחד מבני ביתו. .ואף גם זאת, שבסה״ת גופא הביא החילוק בין רווק לנשוי (וכן במחז״ו שהביא דבריו). ועכצ״ל דקושטא קאמר שאצ״ל דוקא הדלקת אשתו. ולמה לנו לאפושי פלוגתא, או להעמיד דברי הראשונים שסתמו הדבר באוקימתא רחוקה. ומסתבר, שכולם כאחד ס״ל דמהני רק ההדלקה שבביתו. ולא באו אלא לומר שאין צ״ל הדלקה באשתו דוקא.

ומה שברווק לא מהני, עכצ״ל שבכגון דא אי״ז ביתו, לפי שאינו גר שם כעת, וגם אינו שלו. וסתמא דמילתא שכך המציאות ברווק.

ונמצא שמעולם לא ראינו דמהני הדלקה של אחר בבית שאינו שלו וגם אינו גר שם כעת, כגון בבחורים. ויש מהמלקטים שזייפו (או שבא הדבר לידם בטעות) לשונות הראשונים הנ״ל בתחילת דברינו, כאילו כתבו בלשון ״בחורים הלומדים תורה״ (וכדומה). וכמה מלקוטי בתר לקוטי בתראי נגררו אחריהם. ולא הי׳ הדבר מעולם. (וגם אילו הי׳ כ״כ, הרי אפשר דקאי בבחורים שיש להם אשה, כנ״ל. אלא דמעיקרא פירכא, שלא כ״כ מעולם). וסרה הראי׳.

ומדאתינן להכי, באמת יתכן הדבר גם ברווק שמתאכסן במק״א, אבל יש לו בית שהוא שלו, וממילא מהני אם מדליקים בביתו (או גם בשמן משלו). ויתבאר היטב גם בדברי רי״ו דלעיל, שגם ברווק אפשר הדבר שמדליקים בתוך ביתו.

ולפ״ז, א״ש מה שהשתתף ר״ז לפני שהי׳ נשוי, שהרי אין לו בית משלו.

ולכאורה, שרש הספק בעובדא דר״ז, בטעם שרק בתר דנסיב אמר תו לא צריכנא, ולפנ״ז לא סמך על הדלקת הוריו, דאיכא לפרושי בתרי אנפי, אי סגי במה שמדליקים בביתו, או שצ״ל גם שידליקו משלו. ולפי אופן הראשון, צ״ל שלפני שנשא אשה, לא הי׳ בגדר ביתו. (וכ״מ במאירי פסחים כג, א שבנשוי שקובע בית לעצמו בעיר אחרת אע”פ שאין לו בית בזאת העיר אינו צריך אף לשתוף שהרי מדליקין עליו בביתו. יתכן גם לדייק בלשון סמ״ג עשין ה, שלגבי רווק, נזכר לשון ביתו לגבי בעל האכסניא, ״בעל ביתי״, ואילו לגבי נשוי, נקט לשון ביתו לענין בית שלו, ראה שם. ויש שר״ל שרק הדלקת אשתו מהני לפי שאשתו כגופו. ויש שר״ל שר״ז לא ידע אם מדליקים בביתו, או שהי׳ יתום, וכדומה בשאר טעמים שלא סמך על הדלקת הוריו (ראה יחו״ד שם. ובחזו״ע קרא שמיט״ה לדבריו הראשונים וכתב באו״א. ועוד כמה אופנים מחודשים כתבו בספרי הזמן. ולא עת האסף פה. וכולם אומ״ר הבא מן החדש הוא, ולא מצינו סרך רמז לדבר בדברי הראשונים, שסתמו הדבר לחלק בין רווק לנשוי מבלי להזכיר שום פרטים בדבר)).

ולאופן השני, ה״ט מחמת שכשאשתו מדליקה ה״ז משלו. אלא שגם לפ״ז, מה שהוא משלו לא סגי, וצ״ל הדלקה בביתו (הן בנר שבת שצריך שלא יכשל במקום שנמצא, ואם יש לו חדר מיוחד צריך להדליק גם שם, והן בנ״ח שמצותה להדליק בביתו).

ומה שצידד אדה״ז לומר שצריך גם שיהא משלו, ולא סגי לן בטעם שלפני שנשא אשה אין הבית שלו – אפשר, שנזקק לזה ממה שבאכסנאי מהני השתתפות בפרוטה, וכבר נתחבטו מה מועילה ההשתתפות כשאינו ביתו. וילפינן מהא, דתרי גווני איכא בהדלקה בביתו, הדלקה בבית שהוא שלו, והדלקה בבית שגר שם. וכשאין הבית שלו, ורק שגר שם (וכש״כ כשאינו בקביעות. והארכנו בכ״מ הנ״ל, וכן בלוח, בהשקו״ט, אם גדר אכסנאי הוא מה שאינו בקביעות, או עצם הענין שאינו סמוך על שולחנם), סגי לן שלפחות השמן שלו. (ואיכא דס״ל יתר על כן, שאין לו להדליק שם משום מהדרין, ורק להשתתף, לפי שהבית אינו שלו). ומכאן, מקור הספק אם באכסנאי נתחדש לנו דיו מחודש שצ״ל גם משלו, ולא סגי במה שדר שם. וממילא ילפינן מהכא גם לכל עיקר מצות הדלקת נר שבת שצ״ל משלו (ומה שמועיל הדלקת בעה״ב לב״ב שבבית – שנגררים אחריו והוצאה אחת להם). או שהוא דין מיוחד באכסנאי, שכיון שאינו ביתו ממש שלו, רק שגר שם, אהני לן לפחות מה שמשתתף בפרוטה (איך שלא נפרש גדר ההשתתפות, וכסברות השונות שנאמרו בזה. ואכ״מ).

והנה, יסוד הדברים גם בדברי הראשונים (רמב״ן ור״ן וחי׳ רבינו דוד ועוד – פסחים ז, ב. וכ״ה באבודרהם), במה שמברכים להדליק נר חנוכה בלמ״ד (להדליק), ולא בעל (על הדלקת), והרי במצוה שאפשר ע״י אחר מברכים בעל. ותירצו, ד״איתמר בפ’ במה מדליקין דצריך לאישתתופי בפריטי ואינו יוצא אלא בשל עצמו״ (לשון הרמב״ן שם). והרי גם בנר שבת מברכים בלמ״ד. ובראבי״ה קצט כתב לדמות נר שבת לנר חנוכה. וראה גם בקרבן נתנאל על הרא״ש פסחים א, י, אות ח, שהביא מהר״ן שצריך לאשתתופי בפריטי בנר שבת וחנוכה. והאריכו בכמה אחרונים להוכיח מדבריהם בנר חנוכה (ושבת) שצ״ל משלו דוקא. אלא שבכ״מ כתבו לדחות. והדברים עתיקים.

ויתכן לומר, שב׳ הספיקות, אם מהני מה שסמוך על שולחן בעה״ב גם במי שאינו מבני ביתו, ואם ההדלקה צ״ל משלו, תלויים זב״ז. ובפרטיות, שבגדר דאכסנאי יתכן בב׳ אופנים, שבמה שנמצא שם כעת מתקיים חובת הבית, ומ״מ אכתי צ״ל השמן מממונו, או שבאמת ליתא לחובת בית באכסנאי, כיון שאין הבית שלו, ומתקיים רק חובת גברא, וכדברי הר״ן דל״ד למזוזה שהיא חובת הבית. (ושאני בני ביתו שכשהם בבית נגררים אחרי בעה״ב וטפלים אליו וה״ז כאילו הוא ביתם). ובסגנון אחר, שבגדר מצות ההדלקה בביתו, תרתי אנפי, שיהא בית שגר שם, או שיהא בית שהוא שלו. ובאופן הראשון שגר שם, רק השמן צ״ל שלו, ובאופן השני – הבית צ״ל ג״כ שלו. ומעתה, אם נאמר שכל שסמוך על שולחנו נעשה כבני הבית, נמצא שיסוד הענין הוא שההדלקה צ״ל משלו ומממונו. ומתקיים הדבר באחד מב׳ אופנים, או שמשתתף בפרוטה, או שכיון שאוכל משל בעה״ב, מפתו יאכל ומכוסו ישתה, ממילא בעה”ב מזכה לו במקצת דמי הנרות והשמן כסברת שו״ת גן המלך מא. ואף שאין הבית גופא שלו, כיון שבפועל שם ביתו כעת, כיון שנמצא שם, והשמן ג״כ משלו, סגי לן. אבל כ״ז רק במי שסמוך עתה שם, ולא מהני ד״ז כשאינו אצלם.

אבל את״ל דלא מהני מה שסמוך כעת שם, ה״ט דלא סגי לן במה שההדלקה מממונו, כי לא זהו העיקר, והעיקר מה שמדליקים בביתו, ובאכסנאי – כיון שאינו ביתו אכן אינו מתקיים חובת בית רק חובת גברא, והשתתפות בפרוטה אינה משום קנין אלא דליהוי היכרא, וכדברי האחרונים בזה. וידוע מה שחקרוה שרים אם באכסנאי איכא חובת הדלקה רק שיוצא גם בהשתתפות (כלשון הטור רסי׳ תרעז. וכ״ה במאירי שבת כג, א. שם כג, ב בדין נר שיש לה ב׳ פיות. ובכ״מ, שרק בנשוי אין לו להדליק), או דמעיקרא לית גבי׳ חיוב ההדלקה כלל לפי שאינו בביתו, וחייבוהו רק בהשתתפות (ואכן בכ״מ נזכר רק ע״ד השתתפות. וראה בחי׳ הגר״מ בנעט שבת כג, א לפי דרכו. ובכ״מ דליכא הידור באכסנאי להדליק, גם כשאינו נשוי, ראה מהר״י אבוהב לטור שם. שו״ת מהרש״ל פה). ועוי״ל בזה.

ועכ״פ, בנדו״ד בבחור או בתולה כשאינם בבית, ואי״ז ביתם, לא לענין דירה בפועל, ולא לענין ממון, מסתבר שאין הדלקת הוריהם פוטרת אותם. ויוצא לנו, שבעקרו דירתם אפילו ללילה אחד, יש לנו להחמיר שאינם נפטרים בהדלקה שבמקום שגרו עד עתה.

 

 

#47656