ניחום אבלים לאחר שבעה

 

באג״ק מכ״ה אלול תשל״ו, נדפס בלקו״ש חל״ה ע׳ 269, שלאחר שבעה אין להשתמש בנוסח המקום ינחם וכו׳.

וצ״ע, שסתימת הטושו״ע, יו״ד סשפ״ה ס״ג, שעד לאחר יב״ח לאו״א ול׳ יום לשאר קרובים מנחם כדרכו. וגם לאח״ז, שמדבר עמו מן הצד (ולהעיר מערוה״ש שם ס״ג שעכשיו לא נהגו אחר ל׳ לומר אפילו תתנחם) – לכאו׳ אין הכוונה לשלול נוסח הנ״ל אלא שאינו מזכיר שמו של המת (פירש״י מו״ק כא, ב ד״ה מן ועוד. שו״ע שם. וראה שיטה לר״י מפאריש ד״ה בשפה וד״ה אבל מדבר, שגם מזכיר הקירבה, שזו אשתו שמתה וכו׳, אבל ללא שם הנפטר), וכיו״ב (שאומר בשפה רפה וכובד ראש, כבתורת האדם לרמב״ן ענין האבלות אות עד. ובנמוק״י שם, שאינו אומר ״מאבל זה שאירע עליך״ אלא תתנחם מן השמים סתם. וכ״ה ברי״ו אדם וחוה נכ״ח ח״ב. וראה בדעתם לקמן. אמנם, במאירי שם ד״ה משבעה, שמדבר עמו דברים אחרים ומתוך כך מתגלגלים לדברי תנחומין דרך כלל. ומשמע, שגם כשמתגלגל לדברי תנחומים לא ינחמו בפרטיות).

[והנה, ברי״ף ורמב״ם לא הביאו כלל ד״ז לנחם אחר שבעה. ופשטות לשון הרמב״ם אבל פי״ג ה״ב שהנחמה רק תוך שבעה. ואפשר, דס״ל שהוא רק מדיני דרך ארץ, ורשות היא. וראה לקמן. ובכל אופן, הובא לדינא בטושו״ע].

והעירוני שכבר העירו בד״ז בקובץ התקשרות. ולע״ע לא מצאתי בי׳ נכון.

ואולי ר״ל במכתב הנ״ל, שמה״ט גופא נהגו בפועל לשנות ולא לומר הנוסח הרגיל, כיון שבלא״ה גם במשך ימי האבלות אינו נהוג להזכיר השם בעת הניחום. ועצ״ב: א. מש״כ אחר השבעה דייקא ולא אחר שלושים (או יב״ח לאו״א). ב. וגם הל׳ שם: ״באה הוראה אשר וכו׳ ולאח״ז אין לאומרו״. ומשמע, שי״ב הוראה מפורשת.

כן צ״ב ממה שמצינו לפעמים נוסח הנ״ל גם לאחרי שבעה – ראה תורת מנחם מנחם ציון ח״א ע׳ 39. (ולהעיר מציוני הלכה אבלות ע׳ שה).

ודוחק גדול לומר, שמכ׳ הנ״ל הוא הוראה פרטית ורק באשה שמת בעלה (כבעובדא שבמכ׳ הנ״ל) – שהעיקר חסר מן הספר, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. וגם בזה לא מצינו לע״ע הוראה כזו במק״א. ולא מצינו כ״א להיפך כשמת אשתו, ורק בנשא אשה אחרת, ובזה גופא – ה״ז רק בביתו (ומפני כבוד אשתו שני׳ – מאירי שם). ולהעיר בכללות הענין מתורת מנחם שם ע׳ 276.

והן אמנם, ניחום אבלים לאחר ז׳ אינו חובה כ״א רשות, וכדמוכח בכ״מ. ולהעיר מדין מתעסקים עמו ברגל לנחמו אף שאי״ב דין אבילות – ראה מנחת שלמה למו״ק כד, ב. (אבל ראה שו״ת קנה בושם ח״ג סל״ד ואילך).

אבל במכ׳ דידן לא נחית לכ״ז, כ״א בשלילת נוסח האמור דוקא. וצ״ע.

[ובכללות הניחום אחר שבעה, אם רשות או חובה היא – ראה במאירי שם שעד ל׳ יום אם רצו מדברים עמו תנחומים. ומשמע, שאינה חובה. וכנ״ל, כ״מ ברמב״ם. וכן פשוט. ולהעיר מלשון ״המוצא את חבירו״. ואיכא לדיוקא שאין טעם לחפש אחריו לנחמו אחרי שבעה. ועמד בזה בעלי אור קוקיס מו״ק שם – ע׳ קצד, ופירש לפי דרכו. ובפשטות, הכוונה לומר דקאי במי שלא ניחמו ע״ע, שרק מצא אותו כעת, שכל עיקר הניחומין אחרי ז׳ היינו אם לא ניחמו עדיין, וכמפורש בנמוק״י ורי״ו. שו״ר בהערות להגריש״א מו״ק שם, שהאריך אם אחרי ז׳ רשות או חובה היא. וראה גם ציוני הלכה אבלות ע׳ שח מה שהוסיף על הנ״ל – משמו. וראה גם בדברי סופרים סשפ״ה ס״ב בבירור הלכה ד״ה המוצא, שהאריך בסתירת דברי שו״ת קנה בשם שם, דליכא מצות ניחום אחרי שבעה.

ולהעיר שבפרישה סשצ״ג סק״ג משמע שגוף אמירת המקום ינחם אינו ניחום ממש, רק בצירוף עם הכניסה והישיבה לכבודו. וראה של״ה ריש פסחים. שו״ת אג״מ או״ח ח״ה ס״כ סקכ״א. ולפ״ז, במוצאו בשוק ואומר לו רק תתנחם מן השמים, בלא״ה לא קיים מצות ניחום דליכא כניסה וישיבה לכבודו. אבל בפשטות הכוונה בפרישה שם שאינו ניחום גמור. וראה אהבת חסד ח״ג פ״ה. ציוני הלכה אבלות ע׳ רצה].

וראיתי בשם הגריש״א (אהלי יעקב פרבשטיין עה״ת ח״א פ׳ חיי״ש – ע׳ תב. משמרת שמחות ח״ב פכ״ו הע׳ 15 – ע׳ תרכו), שדוקא בשבעה אומר בל׳ רבים ״אתכם״ לכלול נחמה גם להנפטר (ולהעיר משבת קנב, א ובחדא״ג מהרש״א שם, והובא ברמב״ם אבל יג, ד. קה״ר פ״ז, ב ובפי׳ מהרז״ו שם. שלה״ג מו״ק יח, א בדפי הרי״ף בשם רמב״ן. וראה רמב״ם אבל יד, ז. וראה לקו״ש כ ע׳ 569. תורת מנחם מנחם ציון ח״א ע׳ 143. שם ע׳ 17).

אלא שלא מסתבר שהכוונה כאן להנ״ל, שלא מצינו לו שום מקור במק״א. ועיקר, שלכאורה משמעות המכתב כאן, שהעדר נוסח הנ״ל אחרי האבלות הוא מצד שלילת האבלות יותר מדאי. ובלשונו שם: שאז מתחילה כבר תקופת הנחמה [כלומר, לא ניחום אלא נחמה בפועל].

ולהעיר מלשון המאירי שם (אבל הוא בנוגע אחר ל׳), שאין מדברין עמו תנחומין, שכבר התנחם. (כן ראיתי בעלי אור קוקיס מו״ק שם, שכתב מד״ע, שעיקר הניחום מחמת צער המת. ואם יאמר אותו לשון גם אח״כ, אחרי ל׳ ויב״ח, ה״ז כאומר שעדיין דין המת חמור. אלא שלא מצינו חבר לדברים אלו במק״א).

והנה בפמ״ג סתקמ״ח במ״ז סק״ה (וקאי במת לו מת ברגל), שאם עברו ז׳ למיתת המת אין לנחם עוד האבל אח״כ. והובא בכרם שלמה האס שם. (וכן הובא כך בקיצור במשמ״ש שמחות אות נ סקט״ז. וכן הועתק בקצרה בשו״ת מגן דוד צבאח, בלקוטים שבסוה״ס, אות נ, ערך ניחום האבל, בשם הפמ״ג: ניחום האבל אחרי עבור ז׳ למת מצאתי כתוב בספר משבצות זהב סימן תקמט [וט״ס היא וצ״ל תקמח. וראה הערת המו״ל] יעו״ש. וכן הועתק עד״ז מהפמ״ג בהנותן בים דרך ח״א עיר א רחוב ג – ע׳ לג). וצ״ע גם כאן, מ״ט לא ינחם אח״כ.

אלא שבמקורו בא״ר שם סק״ז הוא באו״א קצת, ש״אין לנחם האבל בערב שבת שאחר הרגל דקודם ברכו בכה״ג [ובהוצ״ח – בביהכ״נ] אם כבר עברו שבעה ימים למיתת המת (מצאתי בשם תוספות יום טוב)״. וכ״ה בא״ז שם סק״ה. ובפמ״ג הועתק בקצרה, ומלקטים הנ״ל העתיקו מפמ״ג. ולא שתו לב למקור הדברים. וכבר העיר בזה בכלבו על אבלות ח״א ע׳ 298.

ונראה, שקודם ברכו ובביהכ״נ גרע טפי משאר ניחום (אף שבפשטות אינו אבלות בפרהסיא, לפי שהוא קודם ברכו, וכנראה מקבלים שבת רק בברכו, שהרי במקום שמקבלים במזמור שיר אומרים כך לפני מזמור שיר, ראה פמ״ג סרפ״ז בא״א ובמ״ז). וצ״ע. ושו״ר כן בשו״ת קנה בשם שם סל״ה סק״א.

ובאמת, גם בזה יל״פ, רק שא״צ לנחמו, ולא שאין לנחמו, שאף שבפועל לא קיבל האבל עדיין תנחומין בביהכ״נ, מ״מ א״צ לנחמו עוד.

ולהעיר, שבתנחומי הרבים מפורש שאין מתעסקים אחר הרגל. אבל, בפשטות, גם בזה – היינו רק שא״צ בדבר (כלשון רש״י מו״ק יט, ב ד״ה ואין רבים, וכ״ה בכ״מ). ואין צד איסור. וראה שו״ת פנים מאירות ח״ב סקכ״ז. אבל ראה עלי אור שם בעיונים סכ״ח – ע׳ תכו. ודבריו אינם מוכרחים.

ולאחרונה י״ל מכתב מט״ו חשון תשל״ט. ושם (במי שבנו נפטר עליו), שע״פ הוראת תורתנו תורת חיים כבר עבר הזמן לניחום אבלים בנוסח המסורתי.

והתם לא קשיא, שהרי המדובר הרבה אחרי שלשים. ובהערת המו״ל שם ציין לא״ר הנ״ל. וצ״ע מאי שיאטי׳ להכא. ועדיף הו״ל לציין לפס״ד השו״ע, שמדבר עמו תנחומין מן הצד. ובסגנון הגמרא מו״ק שם, שבמדבר עמו תנחומין אחרי יב״ח (לאו״א, ולשאר קרובים – אחרי ל׳) דומה לאדם שנשברה רגלו וחיתה ומצאו הרופא וא״ל כלך אצלי שאני שוברה וארפאנה כדי שתדע שסממנים שלי יפים. והכוונה שגורם לו צער. וראה פי׳ הבונה לעין יעקב שם.

(ויש להוסיף, שלדברי המאירי הנ״ל בריש דברינו, אם אינו מגלגל אתו תחילה בדברים אחרים, וגם במגלגל עמו, אם מנחמו בדרך פרט ולא בכללות, איכא נמי להאי חששא שמצערו. וראה בקובץ תל תלפיות חו׳ נו שאפשר להעמיס כדברי המאירי בהגירסא אצלנו במס׳ שמחות פי״ד. אך מש״כ שם, שלמאירי לא יאמר תיבות ״בתוך שאר אבלי ציון״ כדי שלא להזכיר האבלות – לא ראינו סרך רמז לזה במאירי).

ועכ״פ, הו״ל להמו״ל לציין לפמ״ג הנ״ל, שמשם מקום להבין (כנראה בטעות) שאין לנחם אחרי ז׳, ולא לא״ר שם, שאינו מן הענין (אף שכנ״ל בפשטות בפמ״ג הכווונה נמי כבא״ר).

ולהנת׳ להלן יומתק טפי, שמה שמדבר עמו מן הצד – שייך גם למה שאינו אומר בנוסח המסורתי.

ועלה בדעתי באו״א, שבנמוק״י ורי״ו שם כתבו שבמצאו תוך שלושים אומר תתנחם מן השמים מאבל זה שאירע עליך. וצ״ע שאין מנהגנו לומר בנוסח הנ״ל.

וראה במנחת שלמה להגרשז״א מו״ק שם, שתוך ז׳ עסוקין באותו ענין וא״צ לפרש. (אבל שם, דהיינו רק בבית האבל. וכ״ה בהערות להגריש״א מו״ק שם, עפ״ד נמוק״י דקאי במצאו בשוק דוקא). וכ״כ בקיצור סופרים אבלות פכ״ח הערה מב. וכ״כ המו״ל בשו״ת מגן דוד שם. וראה גם משנת יעקב להרב מקאפיש בהגהותיו לשו״ע סשפ״ה שם, שהכל יודעים שמתאבל על מת זה שיושב ע״ג קרקע וכו׳.

וא״כ, באמת אין מקום לנוסח המסורתי אחר ז׳ כיון שצ״ל ״מאבל זה״. ולאידך, מכאן גם, שאחר ז׳ אכן אין לאבל להיות ״עסוק באותו ענין״.

 

 

#46641