שאלה שכיחא בהלכות אבלות
שאלה מאחד מחשובי הרבנים שליט״א:
ידוע מה שנחלקו האחרונים בדין קרוב שחייב להתאבל שגר שלא במקום הנפטר ואין בדעתו לנסוע להשתתף בלוויה, ממתי הוא מתחיל האבלות.
ופוסקי זמנינו דעתם להקל כשיטת מהרש”ם ודעמיה שלאלו שגרים במקום אחר ואין דעתם לבא ללויה מתחיל האבלות מזמן ששמעו על הפטירה. (וכבר העירו שבתפארת למשה שעה מפורש דלא כמהרש״ם. וז”ל “ואם יש אבלים שלא היו כאן כלל רק נודע להם בעירם בין מיתה לקבורה נ”ל דמתחיל מסתימת הגולל אף דגדול הבית וכל האבלים שהיו כאן וחזרו פניהם ומנו מהחזרת פנים ועמ”ש ר”ס ת”ב שלא כש”ך וט”ז”).
אלא שיש כאן מקום עיון בדבר שסתמו בו הפוסקים, והוא שכיח מאד. ואשמח לדעת דעת מו”ר בזה:
ז”ל המחבר (סי’ שע”ה סעי’ ב’) “מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו, ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל (ל’ רמב”ם פ”א מה”א ד”ו); וההולכים עמו, מונים משיקבר. ואם גדול המשפחה הולך עמו, אף אלו שבכאן אינם מונים אלא משיקבר; וגדול המשפחה היינו דביתא סמוך עליה וגרירי כולהו בתריה, לא שנא אח לא שנא בן קטן.
והנה לפי פסק הש”ע דהדין האבלים שאינם הולכים לקבור את המת מתחילים האבלות מזמן החזרת פנים הוא דוקא אם אין גדול המשפחה הולך לקבורה, אבל באופן שגדול המשפחה הולך לקבור את המת ואינו חוזר למקום האבלים, א”כ כל האבלים אינם מתחילים את האבלות רק ממתי שגדול המשפחה מתחיל, א”כ ה”ה מה שפסקו גדולי האחרונים דמי שאינו גר במקום הנפטר ואין בדעתו לנסוע לקבורה מתחיל למנות ימי אבלות מזמן ששמע על המיתה, היינו דוקא אם אין גדול המשפחה גר במקום הנפטר, אבל אם גדול המשפחה נמצא במקום הנפטר הרי כל האבלים גרירי בתריה, ובפשטות גם מי שדר במקום אחר אינו יכול להתחיל את מנין ימי האבלות רק ביחד עם גדול המשפחה והיינו מזמן הקבורה.
אלא דנראה שאין זה פשוט כ”כ, דיש מקום לומר דמה דאזלינן בתר גדול המשפחה היינו דוקא אם כולם היו במקום אחד, וגדול המשפחה פורש מהם ונוסע לקבור המת, אז אמרינן דהגם שמעיקר הדין מי שנשאר במקומו ואינו נוסע לקבור המת מתחיל אבלות מיד, מ”מ אם גדול המשפחה נוסע לקבורה גם שאר האבלים נמשכים עמו, ואין מתחילים האבלות עד זמן הקבורה.
אבל אבלים הנמצאים בזמן הפטירה במקום אחר י”ל שהם אינם נמשכים אחר גדול המשפחה, ולפי שיטת האחרונים דס”ל דמי שאינו נמצא במקום הקבורה מונה מיד כששמע מהפטירה הדין כן גם אם גדול המשפחה נמצא במקום הקבורה.
וראיתי בשו”ת שבט-הלוי (ח”ז סי’ קצ”א) שנסתפק בזה וז”ל “ולולא דמסתפינא אמינא, דבמציאות דידן וכהוראת המהרש”ם דגם הנשארים במקום שלישי חל עליהם אבילות מיד, ואין אנו חוששין לסברת הגאון אמרי יושר דדין החזיר פניו הוא דוקא אם כבר נעשה מעשה בגוף המת דהוציאוהו חוץ לעיר דהוי כקבורה לאותן שחזרו פניהם, אבל לא כשהאבל בעיר אחרת ובאמת לא נעשה עדיין דבר, והמהרש”ם ודעימי’ לא חששו לזה [וסברת הש”ך בשם הראב”ן מסייע להו] והשתא אומר דנצמח מזה עוד קולא דדוקא כשגדול הבית הי’ עם המתאבלים והמלוים והלך מאתם לביה”ק גם לדידהו לא נקבע שעת חלות האבילות עד סתימת הגולל, דאז הקפידו חז”ל על כבודו אבל עדיין אין הוכחה לדין זה כשהאחים וכו’ הם במקום אחר לגמרי ולא הי’ גדול הבית אצלם, והם לא היו לא בשעת לוי’ במקום ולא בשעת קבורה, ואין גדול הבית חוזר אצלם בזה אולי בכלל לא הקפידו על כבוד גדול הבית, אלא דמסתפינא עדין לקבוע כן להלכה מ”מ בנ”ד כתבתי בעניי מפני מה היתי מצדד יותר להתחיל מיד”.
מאידך בתשו’ הג”ר שפירא הובא בשד”ח (שם) מפורש דאם גדול הבית נמצא ביחד עם הנפטר אין שאר האבלים מתחילים אבלות רק מזמן הקבורה (עיי”ש) ולכאורה ראוי לקבוע כן הלכה, שיש כאן כמה ספיקות: א) דעת כמה אחרונים שהנמצא בעיר אחרת לעולם אינו מתחיל רק מזמן הקבורה. ב) וגם לדעת הסוברים שמתחיל מיד הרי בפשטות הדין הוא רק כשאין שם גדול המשפחה, וגם השבט-הלוי לא רצה להורות להקל בזה, ודעת הגר”ר שפירא להחמיר.
לענ”ד לא טוב הורה המורה במעשה שהיה, שרוב הילדים היו בשעת הלוויה וכן גדול האחים ומי שהבית מתנהג ע”פ, חוץ מבנות שידעו שלא יספיקו להגיע ללוויה וקיבלו פסק שהיות שהם לא יהיו בלוויה יכולים להתחיל השבעה מיד. ות”ח אחד העיר שלענין הבנות הוראת המורה אינו נכון, שהם לא היו צריכים להתחיל האבלות רק ביחד עם גדול המשפחה (דהיינו גדול האחים, או מי שמנהל עניני הבית ששניהם היו במקום הקבורה), א”כ לכאורה פשוט שהיו צריכים להתחיל ביחד עם גדול המשפחה.
ויש להסתפק באופן שהדין נותן שצריך להתחיל עם גדול המשפחה כגון מה שנפסק בש”ע שאם גדול המשפחה הולך לקבורה גם האבלים הנשארים אינם מתחילים האבלות רק מזמן הקבורה, האם דין זה הוא רק דין לכתחילה, אבל בדיעבד אם התחילו מזמן החזרת פנים חל אז האבלות וממילא יגמרו האבלות לפני גדול המשפחה, או דגם בדיעבד אין האבלות חל רק מזמן הקבורה שהוא הזמן שהתחיל גדול המשפחה.
ולפום ריהטא לא מצאתי בפוסקים מפורש בספק זה.
תשובה:
א. בגוף הפלוגתא, להעיר משו”ת שבה”ל ז, קצ שבאו”ז אבלות תכד משמע כתורת רפאל. (ובמק״א הארכנו בההכרעה באג״ק ו ע׳ קד כתורת רפאל, ובעומק כוונת הדברים שם. ואכ״מ).
ב. מדוע נאמר שלא טוב הורה – הרי אפשר לסמוך על שבה”ל, אף שכתב דמסתפינא לקבוע הלכה. ובכללי הפוסקים שאפשר לסמוך גם כשהפוסק כתב בדרך ענוה שלא לסמוך. והלכה כדברי המיקל באבל. ולהעיר שגם בשד”ח פאת השדה בשיורי הפאה מערכת אבלות יד בתחילתו הביא מש”כ “הרב המאוה”ג מוהר”ר חנוך סג”ל קארפינק דומ”ץ בעיר שאריגראד”: דאותם שאינם במקום הקבורה חל עליהם אבלות מיד ואפילו כשגדול הבית הוא במקום אחר כיון שהאבלים שבכאן לא היו בצוותא חרא עמו לא גרירי בתריה. גם בשו”ת מנח”ש א, צא, כה, הבין בדעת תורת רפאל שהאבלות מתחילה מיד גם כשגדול הבית במק”א ולא התחיל באבלות. והקשה עליו.וראה גם משמרת שמחות להגרמ”מ קארפ שליט”א פ”י הערה 9: ומש”כ כיון שהיה עמהם בשעה שחל עליהן חיוב האבילות כן מבואר ברמב”ן שם אבל אם לא היה עמהם בשעת המיתה שחלה אז חיוב האבילות עליהם אלא הוא נמצא מתחילה במקום הקבורה או במקום אחר הרי הוא מונה לעצמו משעת הקבורה אע”פ שבא אליהם בתוך ז’ ובכה”ג י”ל דאף הם אין נגררין עמו כיון שלא היה עמהם בשעה שחל עליהם חיוב האבילות וכ”כ בשדי חמד בפאת השדה מע’ אבילות סי’ י”ד. וכ”כ בקיצור דברי סופרים הלכות אבלות פכ”ג בהע’ נ: נראה דאם שאר האבלים לא היו כלל עם גדול הבית כגון שהוא בחוץ לארץ והם בארץ ישראל אינם נגררים אחריו כי לא מצינו גרירה אלא כשהיו שעה אחת עם הגדול.
ובאמת, גם בדברי תורת רפאל שכתב לחלק בדבר (עיי”ש שהקשה מעובדא דאחותו של ר”ת שר”ת לא נהג באנינות, ותיפוק לי’ שבלא”ה הרי כבר התחילה אבלות ולא חלה אנינות, וכתב:ויש ליישב לפי מאי דפסקינן בשלחן ערוך שם דאם גדול המשפחה הולך עמו אף אלו שבכאן אינם מונים אלא משיקבר והש”ך שם הביא בשם הרשב”א ז”ל דמי שמתה אשתו הבעל נקרא גדול הבית ע”ש וכיון דבעל אחות של ר”ת היה אצלה לא היה חל אבלות על ר”ת עד שתקבר ודין אונן היה לו ומש”ה הוצרך לומר הטעם משום דבעלה חייב בקבורתה להכי מותר בבשר ויין) – י”ל דהיינו מעיקרא קודם דאסיק אדעתי’ ליישב באו”א (עיי”ש ליישב באו”אדבלאו הכי לק”מ מעובדא דר”ת).
ובשו”ת תרומת כסף כח, שאפי’ במקום שנוהגים כסברת איזה פוסקים מהגדולים אם הורה איזה חכם להיפך במידי דאבלות יש לו על מה שיסמוך.
ואולי תלוי בגדר גדול הבית אם הוא משום כבודו (כ”מ בתוד”ה מהדריתו – מו”ק כב, א. הגמי”י דפוס קושטא אבל ז, ד וכ”כ לבוש שעה, ב. ערוה”ש שם י) או כבוד המת (דמשום המת הלך כל’ התוס’. ובכ”מ נתקשו בסברת הלבוש. וראה בדה”ש שעה בביאורים א. חלקת בנימין שם. מנח”ש שם).
ג. בהספק במי שהתחיל להתאבל ולא המתין לגדול הבית אם עולה לו בדיעבד – מריש הו״א, שאין סברא בהתחיל אבלות שלא כדין שימנה מאז.
וראיתי למי שכתב לדמות לשו״ת שבה״ל ב, ריג בחתן שלא השלים שבעת ימי המשתה לפני האבלות שעולה לו כיון שביד החתן וכלב למחול ולהתאבל מיד. וה״נ הרי גדול הבית יכול לחזור להאבלים. אבל הרגיש בעצמו שאינו דומה, דהתם הקלו עליו להמתין וממילא כשנהג כבר הפקיע הקולא. והכא החמירו עליו שלא לנהוג באבלות. (ולהעיר, שלפעמים איכא קולא שמצטרף לגדול הבית ומונה עמו באיחור כשבא באיחור לגדול הבית).
ולכאורה אין מקום לומר שכל שהתחיל להתאבל מונה לעצמו גם באופן שהתחיל לפני גדול הבית, שבשו״ע מיירי להיפך שאינו מקצר אבלותו מחמת שהגיע לגדול הבית. וכ״ה במקורו ברא״ש. אבל ראיתי שיש שהשוו. ודבריהם צ״ע.
לאידך. אם כל הדין הוא מצד כבוד גדול הבית, יש מקום בסברא לומר שהוא רק דין לכתחילה, אבל בדיעבד אין צריך לנהוג יותר מז’ ימים, שלעולם לא מצאנו יותר מז’ ימי אבלות.
אמנם, ההנחה שאין אבלות יותר מז״י – מפורש הפכו בתוס׳ והגמ״י שציינתי, דס״ל שכשנשאר גדול הבית והקדים להתאבל אף שמונים השאר מסתימת הגולל מ״מ מתחילים להתאבל מיד משום כבודו. וראה גם בשו״ע שעה, ג בפינוהו תוך ז׳ שחוזרים ומונים. ויש לחלק.
ומ״מ, אכתי י״ל שאחרי שכבר התאבלו לא מסתבר להעמיס עליהם שיתאבלו עוד מחמת כבודו, ראה עד״ז ש״ך ג, בטעם שאין ממתינים עד יום ג׳, דלא מסתבר להמתין ימים רבים מפני גדול הבית. ועיי״ש, שהסברא נכונה. הרי לנו שבמקום שמסתבר מחמת סברא ישרה אין לנו להחמיר בכבוד גדול הבית.
ולהעיר, מדוגמתו בחדרי דעה שעה, ג, שבהי׳ ראוי לבוא תוך ג׳ והי׳ מונה עמהם אף כשלא חזר נשאר מנינם מנין. אלא שכתב שדוחק.
גם עיקר הענין שממתין על גדול הבית הובא בקיצור שו״ע רד, ג בשם י״א. אבל ראה שו״ת שבה״ל ז, קצא משה״ק.
ומ״מ, בכמה אופנים ודאי בדיעבד יש לצרף חילוקי הדעות בגדר גדול הבית, ומתי אין להמתין וכו׳. ולפמש״כ רע”א בשם שו”ת שמש צדקה יו״ד נח, בזמננו כמעט אין דין גדול הבית, וכלשונו “דוקא אם הבא הוא נגרר אחר הגדול כגון בניו וב”ב הסרים למשמעתו או סמוכים על שולחנו ויושבים ודרים בביתו דאז נקרא הוא גדול הבית לדבר הזה. וכתב עוד שם הוגד לי מפי מגידי אמת שזקני העיר הזאת בעלי הוראה לא דנו דין גדול הבית אלא בבנים לגבי אב או אחים קטנים לגבי גדולים כשהיו אוכלים מתפיסת הבית דאז גרירי אבתרייהו אבל באחים הדרים בבית לבדם ומופרדים איש מעל אחיו לא דנו דין זה עכ”ל. אלא שמשמעות הפוסקים אינה כן, וכן אצל פוסקי זמננו לא צירפו סברא זו רק בזמן שיש עוד צדדים.
#46551
