באיסור אכילת פת בערב סוכות מתחילת שעה עשירית, האם מותר לאכול פחות מכזית או כביצה, או שאסור לאכול כלום?

 

אפילו מעט.

 

מקורות:

מפורש הוא בפמ״ג תעא במ״ז א לענין מצה עשירה בע״פ, דאסור אף פחות מכזית.

וכן הבינו בדעתו בפת״ש שם ובכה״ח שם ב. וראה לקמן מזה. אבל להעיר שבמשנ״ב השמיטו.

וכ״מ בירושלמי פסחים רפ״י, ששם נזכר שלא לטעום ולא שלא לאכול. אבל בבבלי שמטבל במיני תרגימה מוכח דטעימה שרי. (אבל בשו״ת הרשב״א ג, רסד מפרש בירושלמי דקאי לענין אכילה לפני קידוש). מ״מ עדיין י״ל דפת גרע שסועדת.

אמנם, בשו״ת רדב״ז א, תפט לענין ס״ג, משמע דכזית ש״ד. וברדב״ז משמע דקאי אחרי שעה עשירית. וכ״ה בפר״ח תמד, א, שכתב: וצריך לעשותה קודם שעה עשירית, דמשעה עשירית ולמעלה אסור לאכול מצה עשירה, ולההגה שכתב שיקיים הסעודה במיני פירות מותר לעשותה אף לאחר שעה עשירית כדלקמן בריש סימן תע”א, ומכל מקום בין שמקיים אותה במיני פירות בין במצה עשירה נכון שלא יאכל אלא כזית כדי שיאכל בלילה מצה לתיאבון. ודוחק לומר דקאי באוכל לפני שעה עשירית, ובברכ״י תמד, א שכתב לחלוק ארדב״ז, ושיש לאכול כביצה כנראה מיירי קודם שעה עשירית, או דס״ל להתיר אפילו בכביצה.

ולהעיר ממשנ״ב תקכט בשעה״צ י. אבל שם האיסור לקבוע סעודה.

וראה דבר שמואל פסחים צט, ב והוספות לשם שהוכיח מתוס׳ ממש״כ דקאי בלא התפלל מנחה דאל״ה אף בשאר ימות השנה אסור, שהאיסור רק יותר מכביצה. אמנם במרדכי כתב דקאי בסעודה קטנה שמצד מנחה שרי.

אלא שאין הוכחה מדברי תוס׳, דאפשר, דעדיפא מיני׳ נקט. ובשו״ת עמק הלכה קלו, דקאי כמ״ד שאף פחות מכביצה אסור לפני מנחה. והרי כ״ד כמה פוסקים. ועוד, דהכי ס״ל לריב״ל, וצריך ליישב המשנה גם אליבי׳. וראה מה שדחה במאור ישראל פסחים שם. ואינו מוכרח.

והנה העירוני שאפ״ל בכוונת הפמ”ג שאסור לאכול מצה רגילה אפילו פחות מכזית משום איסור בועל ארוסתו בבית חמיו. אבל לגבי לאכול מצה עשירה שהאיסור לאכול כדי שיאכל בלילה לתיאבון, אולי אין איסור לאכול פחות מכזית.

וצ״ע להולמו, דהרי כתב פת, וקאי אלשון השו״ע. וקאי גם אדלעיל מיני׳ שבשאר מינים אוכל מעט ולא ימלא כריסו, אבל פת אפילו בפחות מכזית אסור. ולענין איסור מצה הרי נתבאר הוא בסו״ד שם ממש, בנוגע למלקות חצי זית ופחות מכזית. ונשאר בצ״ע. ודוחק גדול להעמיס בדבריו דקאי אמצה, ושהפסיק מענינו וחזר לד״ז בסו״ד.

ומש״כ מיד אח״ז – ענין חדש הוא בנוגע לאיסור מצה. וצ״ע הלשון שכתב, דפת אסור כל היום מצה. והלשון נראה משובש. ואוצ״ל דפת מצה אסור כל היום. ובדקתי בדפו״ר. אבל דא עקא שבצילום שתח״י חסר בדיוק אותו דף.

והשואל חזר ושאל להבהיר כוונתנו. ולהלן עיקרי הדברים:

הלשון פת היינו מצה עשירה.

כשמדברים על מצה כותבים מצה.

ובכלל, קאי על השולחן ערוך שמדבר באיסור מצה עשירה.

ובא בהמשך למש״כ שבשאר מינים לא ימלא כריסו מותר רק מעט.

מש״כ אח״כ דפת אסור כל היום מצה – הרי רואים שהלשון משובש. ולכאורה תיבת פת ט״ס, או צ״ל דפת מצה אסור כל היום.

והוא ענין חדש ואינו בהמשך לשלפניו.

ועוד שבסו״ד ממש דן אפילו לחייב מכת מרדות בפחות מכזית מצה, ודוחק גדול שהפסיק הדיון באיסור פחות מכזית מצה ובסוף דן בזה שוב..

ולכן, קשה להלום שכוונתו על איסור מצה, נוסף ללשון פת, שהרי דן מזה אח״כ בפ״ע.

והיינו, שהתחלת הפמ״ג בנוגע מצה עשירה. ובהמשך לשו״ע, ובהמשך לתחילת דבריו, ומזה עובר לענין אחר. וכוונתו שבשו״ע נזכר שפירות מותר מעט. ועז״כ דפת משמע מזה שאסור אפילו מעט.

ובפרטיות – מהקטע ״ועיין פרי חדש בשם הרוקח״ עובר לענין חדש – איסור מצה. וכאילו יש כאן התחלת פיסקא חדשה. וכמדומה ברור, שדי רגיל בפמ״ג להתחיל בו׳ החיבור.

ודן בכמה פרטים באיסור זה, ועל הסדר: איסור כל היום, מה״ת או מדרבנן, חשבון ז׳ ברכות, שלוקה מכת מרדות, אם לוקה גם בליל ט״ו, אם לוקה בחצי זית, משמעות הרמב״ם שהוא גם בפחות מכזית.

ובהתחלת הענין דן רק על מצה עשירה אם האיסור משעה עשירית או מחצות, וכן בשאר מינים שאסור למלא כריסו אם אסור גם מחצות, והנפק״מ באיסור ממה עשירה לדידן דאין אוכלים מצה עשירה, ושהאיסור גם בפחות מכזית.

ונמצא שיש כאן סדר מסודר מאד, בהתחלתו בגדר איסור מצה עשירה ופרטי׳, ושם שהאיסור משמע שהוא גם בפחות מכזית. ואח״כ באיסור מצה, שי״א שהוא מה״ת, ושם כתב דמשמע שלוקה מכת מרדות בפחות מכזית. (ראה זה פלא בא״א מבוטשאטש שח לפמ״ג שם בא״א י, שאיסור אכילת מצה בע״פ רק בכזית. וכ״כ באמבוהא דספרי בהעלותך, שמותר לאכול פחות מכזית מצה בע״פ).

ואל תשיבני, שאם האיסור מחמת חשש שלא יאכל לתיאבון – מדוע אסור גם במקצת, שבכ״מ שאסור לאכול משום חשש שישבע מצינו רק בשיעור קביעות סעודה ולכה”פ יותר מכביצה, ועוד דאיך יתכן לאסור לאכול פירור דהיינו פחות מכזית – שחילוק בדבר, שרק כדהאיסור מחמת אימשוכי אסרו בקביעות סעודה. אבל כשהאיסור מחמת שיאכל לתיאבון, אפשר שגם בקצת אסור. ובנוגע האיסור לאכול פירור – אפשר, דלא פלוג רבנן. כן להעיר, שלא מצינו שביותר מכביצה משביע רק שהיא אכילת קבע.

וי״ל, שבשאר דוכתי שהוא מחמת אימשוכי, אין איסור בטעימה. וכאן הוא שיהא חדש אצלו.

והרי לא אישתמיט בשום מקום שלהדעות שהאיסור במצה משום תיאבון דשרי בפחות מכזית. וכ״מ מהמנהג לא לאכול חזרת ופירות בע״פ.

ובמנהג הנ״ל שלא לאכול חזרת בע״פ שיאכל לתיאבון נהגו שלא לאכול כלל. ובהגמי״י חומ״צ ח, ב, ובלבוש תעג, ו, שלא לטבול כרפס בחרוסת, שיאכל אח״כ לתיאבון.

גם י״ל שחוששים שלא יהא נזהר. וע״ד דברי התוס׳ ד״ה סמוך למנחה בבצקות של נכרים שבאותו סעודה נזהר.

[ולהעיר, במה שאין לאכול מרור בטיבול ראשון, שלאחר דמילא כריסו אינו מברך, הקשו, שלכאורה יכול לאכול פחות מכזית, ועדיין אינו מילא כריסו, ויוכל לברך. ולרא״ש שיוצא מרור פחות כזית וכזית רק מחמת ברכה א״ש. אבל לדעות שצריך כזית, נצטרך לומר שג״ז בגדר מילא כריסו. אלא שאינו מוכרח שמילא כריסו הוא מדין אכילה לתיאבון. וראה שו״ת שאג״א ק באו״א].

וראה מל״ח ד, יא שלא לטעום אפילו מצה עשירה אחרי קידוש.

ובפר״ח תעא, א ד״ה ומ״ש אבל לא – דסתם אכילה משמע אפילו מעט.

גם בשו״ת יהודה יעלה או״ח קו, שגם טעימה פחות מכזית אסור משום חובת מצה. וכן נטה בשו״ת הר המור ו, שאפילו כשיעור ביצה אסור מזה שאסרו לאכול ס״ג. וראה גם אצלו בביאור הרמ״ב למרדכי ר״פ ערבי פסחים. ושוב כתב שהמג״א שלס״ג צ״ל יותר מכביצה י״ל שכביצה שרי. (כ״כ בשולחן גבוה תמד, ו, להתיר אפילו הרבה מצה עשירה אא״כ באכילה גסה. ולשיטתי׳ שם תעא. אבל כל הפוסקים לא נקטו כך).

וראה גם בשו״ת יחו״ד א, צא שהוכיח מתוס׳ ומרדכי להתיר בפחות מכביצה. ובהליכות עולם א פ׳ צו אות יח הקשה, שהרי א״כ מדוע צריך לעשות ס״ג קודם שעה עשירית. וכתב ליישב, ע״פ המג״א שצ״ל יותר מכביצה. ולא הביא מהר המור. אבל להרבה פוסקים מצות סעודת שבת בכזית. וחזרה הראי׳.

וראה בארוכה שו״ת מחקרי ארץ ג, יט.

 

 

#46201