בימים שבין טבילה לנישואין שחוששים לבדוק בכל יום משום חימוד, האם צריכה ללבוש בגדים לבנים?

 

למעשה לא נהגו להחמיר. ונכון שתלבש פד שאינו מקבל טומאה בצבע לבן.

 

מקורות:

ראיתי פלוגתא אצל אחרוני הזמן אם להקפיד גם על לבישת ליבון, שבפסקי משנ״ה כד, ו, ופסקי בא״מ קצב הע׳ ד, ועוד, כתבו שא״צ בכך. ואילו בשו״ת עמק התשובה ו, תכג, כתב להחמיר, וכ״כ בס׳ הלכה למעשה נדה שפירא לג, ד. ועוד. (והעירוני שבערוה״ש אה״ע סג, ב, כתב ללבוש לבנים, וקאי בכלה טהורה. אלא שלא פי׳ להדיא שיש להמשיך ללבוש אחרי הטבילה. גם בנחמד למראה לירושלמי שבת רפ״ו, והובא בשו״ת רב פעלים ד יו״ד טז, נזכר מנהג שכלה טהורה פוסקת בטהרה וטובלת מיד, ואח״כ סופרת ולובשת לבנים. וג״ז אינו שייך לנדו״ד).

וכמדומה שראיתי למי שכתב דלבישת בגדים לבנים חמירא טפי, שהבדיקה אין בה תועלת כ״כ, כיון שכל שעה בספק עומדת, ואין כאן גדר ז״נ להקל ע״פ בדיקה בתחילתן ובסופן או גם בכל יום. (והרי נתקשו בדעת הרא״ש נדה י, ד שכל שעה לבה הומה עלי׳, דא״כ מה מועיל לה הבדיקה, כיון שמוסיפה חמדה בכל עת. וכדלקמן). וצ״ל שגוף הדבר שמשימה לבה שאינה רואה הוא העיקר, והבדיקה היא תוספת חיזוק לד״ז. ולפ״ז, העיקר לבישת הליבון.

ואדרבה, יש שהורו לדינא שבד׳ ימים מטבילה לבעי״מ א״צ כלל בדיקה אבל עדיין לובשת לבנים – ראה רשומי אהרן א יו״ד קצב, ד בשם האג״מ.

וניחזי אנן, הנה, מצד הסברא מקום לומר שכיון שכל עיקר דם חימוד הוא מדרבנן לרוה״פ, ומחלוקת הראשונים בכלל אם יש להחמיר בזה משום חימוד (ודעת הרשב״א בתוה״ב הארוך ז, ב, ו, ובקצר ה, וריטב״א נדה סו, א ד״ה אמר, ומ״מ אסו״ב יא, ט ועוד, דליכא חשש דם חימוד רק כשסמכה דעתה והכינו צרכי חתונה ולא אח״כ. ואפי׳ נאמר שכל שעה חומדת יותר – מ״מ א״צ לחשוש שתראה מחמת חימוד זה, ראה ט״ז קצב, ג. שו״ת חת״ס יו״ד קפד. ועוד. ובטושו״ע קצב נקטו כוותייהו. וגם ברמ״א שהחמיר – היינו רק לכתחילה). ובסומכת הטבילה פחות מד׳ ימים לבעי״מ – רבו הדעות שבכלל א״צ בדיקה (כפשטות משמעות הרמ״א. וכן הבין בדעתו בסד״ט שם ח. ואכן, נחלקו במה שנהגו להקדים הטבילה עד ד׳ ימים, ולא חיישינן לחימוד, שבלבוש שם ב כתב שבכה״ג ליכא חשש חימוד, ולפ״ז כתב בסד״ט שם בדעת הרמ״א שא״צ בדיקה. אבל בב״ח ד״ה כתוב, כתב שאף שחוששים לחימוד מ״מ נהגו להקל להרחיק הטבילה, עיי״ש הטעם. וראה פס״ד להצ״צ ו, שראוי לבטל המנהג, אלא שהמיקל לא הפסיד. ובלא״ה צ״ל שמה שלכתחילה כתבו שצריך להסמיך ולא סמכו על הבדיקה שאח״כ – לפי שחשו שלא תבדוק יפה, כ״כ בפתח הבית קצב ד״ה וקצת יראה. ויותר נראה שבדיקה אינה בירור גמור שהרי חומדת כל שעה. אבל במחה״ש כתב, שלשון הרמ״א לאו דוקא, ובכל גווני בעי בדיקה בכל יום. וכ״פ בשו״ת ב״ח קיח ובסד״ט שם ופס״ד להצ״צ שם ה. ועוד. וכן נתפשטה ההוראה). וכיון שלבישת הליבון גם בז״נ אינה מעכבת, ובכ״מ כתבו שהוא רק ממנהג הנשים, וברי״ף ורמב״ם ורמב״ן (אבל ראה להלן) ריטב״א ועוד ריבוי ראשונים לא נזכר הענין כלל, וי״א שבבגד בדוק סגי (ולהעיר מהל׳ נדה לרמב״ן ב, ו. ט, כב), ובגד לבן הוא ממנהגא לחוד, כולי האי לא החמירו בה בדם חימוד.

[ובגוף הענין, הנה בכמה ראשונים מוכח להדיא דלבן היינו נקי. ובשו״ע כתב רק חלוק הבדוק. ואף שיש שהעמיסו שכוונתו לצבע לבן (שלחן גבוה קצו, ז. ועוד), וטעמם שבמקור הדברים במרדכי שבועות תשלז, כתב לבן, ודבריו הובאו ביתה יוסף קצז. (ומה״ט כמה אחרונים ראו גם תמהו שהמחבר בשו״ע קרא לה שמיט״ה – ראה סד״ט יא. לחו״ש טו. ועוד). אמנם במרדכי גופא כתב סדינים לבנים או נקיים.

ובכ״מ הוכיחו מלשונות הראשונים, דתרי גווני לבן איכא, לבן מכובס שהוא מדינא, ולבן בצבע לבן שהוא ממנהגא, ראה פרדס רמונים קצו בפתיחה א בדעת הרא״ש. וראה פס״ד להצ״צ שם ד, שהרמ״א הוסיף והביא מנהג הנשים ללבוש גם בצבע לבן.

ובאמת, גם באיזהו מקומן שנזכר לבן איכא לפרושי שהכוונה מכובס ואין הכרח בדבריהם לכאן או לכאן. ועפ״ז, גם ברמ״א אפשר שבא לומר דלא סגי בבגד בדוק אלא צ״ל גם מכובס. והדברים עתיקים. וראה בסו״ד].

ויש להוסיף, שלכמה דעות גם בז״נ לבישת לבנים היא רק משום עצה טובה (כ״מ קצת בתוה״ש קצו, ו. מחה״ש שם. ועוד. ובאו״א – פרדס רמונים פתיחה קצו, א בסוף ח״ד. שם בשפ״ח ז. אבל בכ״מ הקשו בדברי פרד״ר. וראה בסו״ד).

ואכתי יל״ע להסברא שהטעם הוא בכדי שלא לתלות בהם כתמים. וכן צ״ע ע״פ פשטות משמעות הראשונים שהסיבה לראות ולבדוק אם ראתה דם ולובשת לבן שיהא ניכר אם ראתה דם (וכבר ביארו בכ״מ שספירת ז״נ היינו השגחה בימים, שתתן לבה ותשגיח, וממילא צריכה לשים לב אם הרגישה ואם רואה ראי׳ גמורה).

ואשכחנא סמך לדבר להקל בעניננו, ממש״כ בב״י וד״מ וש״ך, בנדוננו, שבבדקה יום א׳ לחוד מהני בדיעבד, דכולי האי לא החמירו בה כרואה ודאית. אלא שבזה גופא כמה אופנים בדבריהם, דלא חמירא טפי מרואה ודאית, או דלא חמירא כרואה ודאית.

וראה פרד״ר קצב בשפ״ח א, להוכיח בדעת הב״י שמעיקר הדין סגי בבדיקה אחת, ממש״כ לענין דם חימוד. וכ״כ בשו״ת ויען משה מאגוז יו״ד סד, לפי שבכלל רק בדיקה אחת מעכבת. והרי דברי הב״י כאן הם בדעת הרא״ש, ולדידי׳ גם בראי׳ ודאית סגי בבדיקה אחת.

ועדיין צ״ע להדעות שבנדה דעלמא צריך תחילתן וסופן (אא״כ נאמר דשאני דם חימוד שהוא מדרבנן. וראה מי נדה קו״א מהדו״ק קצג ד״ה ועוד, שבדם בתולים סגי בבדיקה אחת ויליף לה מדין דם חימוד. ויש שכתבו להקל בכתם. ואכ״מ). אמנם, בש״ך ב פי׳ דהכא שאני שכיון שודאי לא ראתה עדיף טפי. וראה מחה״ש שם. וכ״מ בדברי חמודות נדה י, כב. והובא בתוה״ש ג. סד״ט ג. וראה פרי דעה שפ״ל ב. איברא שבגליון מהרש״א כתב בעניננו להחמיר לדידן שצריכה בדיקה בתחילתן ובסופן כבכל ז״נ. ומצינו כבר באו״ז שמא, לרשב״ם דאיכא חשש חימוד גם אחר התביעה, ובודקת פעם או פעמיים ביום, דבדיעבד אם לא בדקה רק בראשון ושביעי ושביעי טהורה (נוסף לעוד ראשונים שכ״כ, אבל לא בשיטת רשב״ם – ראה האשכול סוסי׳ מז. וראה מש״כ לפרש בדעתו בנחל אשכול יא. אמנם באשכול גופא מפורש תחילתן וסופן. וכך דעתו בנדה בכלל, ראה שם מד).

אלא שאיני יודע אם הדברים נכונים לעניננו, דאינהו מיירי לענין בדיעבד,ואנן קיימינן השתא לענין לכתחילה, וסו״ס החמירו בה כבז״נ, וממילא גם לבישת הליבון בכלל הענין.

ומה שברמ״א לא נזכר כאן ע״ד לבישת הליבון, דאטו כי רוכלא ליחשוב כל פרטי ההנהגה. וגם לא כתב מספר הבדיקות וכו׳.

והרי י״א שלבנים מעכבים בכלל בז״נ (וראה בארוכה בקובץ ויען שמואל חו׳ כה ע׳ שסא ואילך, ובהנסמן בסו״ד), ונקרא בגמרא ימי ליבון מה״ט, וכל׳ רש״י שבת יג, ב ד״ה ליבונך, שסופרת שבעה נקיים וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה. ואף שבשעהד״ח קייל״ן לדינא דאינו מעכב, סו״ס ה״ז עיקר בימים אלו.

ומצינו למי שכתבו, שבכמה פרטים חמור חשש דם חימוד טפי מז״נ. וכבר נזכר לעיל, שהקשו טובא בטעם ותועלת הבדיקה, שכל שעה בחזקת רואה היא. וכמ״ש במהרי״ק שרש קנח, דגרע משאר רואה, שהיא בחזקת רואה כל שעה, ול״ד לשאר סופרת ז״נ. וכבר העירו שדברי ב״י אינם עולים בקנה אחד עם מהרי״ק. וגם מסברא אי״מ, דהתינח לשאר השיטות בדין דם חימוד, דלדידהו אין חשש חימוד רק בשעת התביעה, אבל הב״י כתב דבריו בדעת הרא״ש, שלבה משתאה והומה כל יום עד החופה.

ונראה בביאור הדבר, שסו״ס השוו דינה לאשה דעלמא שראתה (ראה בחוו״ד ביאורים ב בתועלת הבדיקה, דלא חשו בה יותר ממה שחשו בספירת זיבה. וה״ט נמי, שא״צ מו״ד כל הזמן. וראה משה״ק בחי׳ חת״ס נדה ס, ב. ולהעיר מל׳ רי״ו בחלק חוה נתיב כו ח״ד שצריכה בדיקה ״כשאר נשים הסופרות ז״נ״), שלא להחמיר עלי׳ יותר על המדה. וכ״מ בב״י. וראה פרישה ג. ערוה״ש קצב, ו. שם י.

ועצ״ע וביאור, שאין להשוות הנידונים, שבכל אשה דעלמא מעינה סתום, ואחרי שהפסיקה בטהרה בחזקת טהרה היא, אבל כאן שבכל שעה יש חשש שתראה, אף אם היא רק מספק, סו״ס אין הבדיקה בעבר מועיל לברר מצבה כעת. ומה שייך לומר שלא החמירו יותר משאר נשים, שאין הדברים דומים זל״ז, וכל רגע איכא חשש חימוד. ועוד, שהרי מצינו שהחמירו עלי׳ יותר משאר נדות ודאיות, שהרי חייבוה לבדוק גם אחרי ז״נ וטבילה. (והן אמנם מצינו צד קולא בדם חימוד, שמעיקר הדין א״צ להפסיק בטהרה, מפני שאינה ראיית ודאי אלא ספק, ועוד דדם חימוד דבר מועט הוא. ותו, שגם להדעות שצריכה להפסיק בטהרה, כתב הרא״ה בבדק הבית ב״ז ש״ב, ד, דאיכא לאקולי בה, שא״צ מו״ד. אבל כ״ז לענין עצם החשש, דדם חימוד קיל טפי מנדה ודאית, אבל לענין חובת בדיקה, כיון שמטרת הבדיקה מחמת חשש חימוד כעת, היאך יש ללמוד מנדה דעלמא שבבדיקה אחת ובעבר סגי).

ואכן, לפי מה שכתבנו לעיל יתיישב הדבר, שעיקר הענין תשומת לבה שאינה רואה, ולגבי בדיקות שהיא לתוספת חיזוק לא החמירו טפי מז״נ דעלמא. וכ״כ בחוט שני ע׳ רז. ולפ״ז, מקום מסברא לומר שהליבון יותר חשוב מהבדיקה.

(וראיתי בתשובת הגריש״א, נדפס בסו״ס אוצרות הטהרה מז, דלא מהני כאן לכתחילה במקום מכה בדיקה ראשון ואחרון, שאין כאן גדר תחילתן וסופן. והדברים מחודשים. וצ״ע להלום דבריו עם דברי הב״י. ונצטרך לחלק בין בדיעבד לכתחילה, ושכוונת הב״י שלמעשה לא יחמירו עלי׳ בדיעבד יותר מרואה ודאית, וכנ״ל).

עוד ראיתי למי שכתב לדייק בלשון הפס״ד שם ו ״דלא עדיפי ימים שאחר הטבילה מימי הספירה״, דמשמע שאין להקל בהם יותר מימי הספירה. אבל באמת כוונתו להיפך ממש, דליכא חומרא בימים אלו טפי מימי הספירה.

ולאידך, מצינו חומר בדם חימוד, שלרא״ש דקאי לפני תקנת ר״ז, נמצא שהצריכו ז״נ אף שבאשה שרואה פחות מג״י לא הצריכו, וכפי שנתקשו באחרונים. וראה בלחו״ש ו, במש״כ בסברת לא פלוג.

אמנם, מה לנו להתפלפל בסברות, מאחר שהדבר מפורש מפי גדולי הראשונים, שבמרדכי שבועות תשמ, ובאו״ז נדה שמא, כתבו להדיא בשם רשב״ם ללבוש לבנים ולבדוק החלוק. (והובאו לדינא בחזקת טהרה קצב, ט ובמורה דרך יא). ובראב״ן נדה שכד, ובראבי״ה נדה קפג ד״ה פסק רבינו שמואל (הב׳) וד״ה ובפ׳ רשב״ם, שצריכה ללבוש לבנים כל ז״נ עד לנישואין. וכ״ה במחז״ו נשואין א. וכן במעשה רוקח לרוקח נדה קעא (קעה) שאסורה לשמש עד שיכלו הנקיים בלבישת בגדים יפים וסדין לבן ובבדיקה כל יום (ומדבריו משמע שבדיקה כ״י היא לעיכובא). גם בהלכות לנשים שבסו״ס משאת בנימין סג שחייבת ללבוש לבנים. [אמנם, בסו״ד הובא שלראב״ן לית לי׳ דין בדיקות בכלל בז״נ, וכל עיקרו לבישת לבנים. גם להעיר י״א שסובר שצבעונים אינו מציל].

ואף שאינו מוכרח שנהגו כוותייהו להחמיר בכל, סו״ס מכיון שיצא הדבר מהראשונים, ולא מצינו הפכו, קשה לומר שבזה נהגו להחמיר ובזה לא נהגו.

ואם נאמר כך, תצא חומרא שביום החתונה תצטרך ללבוש לבנים עד לחופה, ולי״א עד בעי״מ, ויש חשש שתקלקל עצמה, כידוע במציאות מרוב התרגשות וריקודים וכו׳, וידוע שכמ״פ בסמיכות לחופה מתרבים הכתמים.

שוב מצאתי בהגהות ר״פ לתשב״ץ קטן, שבמש״כ בתשב״ץ תפ (תעח. ובמהדורת שניאורסאן שיב), שצריכה ללבוש בכל יום בגדים לבנים (וראה בשבעת הנרות שהקשה מ״ט כתב ח׳ ימים), כתב עלה, דמיהו לא נהגו העולם לעשות כן ללבוש בכל יום. וכ״ה משמו בסמ״ק מצוריך ב מצוה קפ – ע׳ צז.

ומשמע להדיא שנהגו רק בבדיקה ולא בלבנים. ועוד משמע מדבריו, שנהגו בלבנים אבל לא בכל יום. ושמא רק ראשון ושביעי. (ומצאתי בהערות וחידושים טויב נדה ב, כא, ט – ע׳ תתקצז, שבהכרח שסובר שהחשש היא רק לשעה, דאילו להדעות שיש חשש שתראה בכל רגע ודאי צריכה ללבוש לבנים).

ונראה, שאין ראי׳ מדברי רשב״ם ודעמי׳, שבדבריהם נזכר רק לבישת לבנים בימי ז״נ, ומנא לן להצריך גם אחרי הטבילה. ואף שיסוד הענין מחמת החשש שתראה, ואין טעם להקל יותר בימים שאחרי הטבילה מפאת חשש הזה, ואדרבה, ככל שמתקרבת החופה יותר יש לחוש – התינח אם נקטינן כשיטת הרא״ש לגמרי, אבל למעשה לא החמרנו שיהיו הנקיים סמוך ממש לחופה, באופן שהחופה ממש בכלות הנקיים והביאה מיד אח״כ. וכן לא החמרנו שאם נמשך עוד זמן צריכה עוד נקיים וטבילה חדשה מחשש ראי׳ דחימוד, שאין להחמיר יותר מראי׳ ודאית (ראה ערוה״ש קצב, ט ואילך). ואף אם נהגו לכתחילה בבדיקה כל יום גם אחרי הטבילה, אין ראי׳ להוסיף ולהחמיר גם בלבנים.

ועוד ועיקר, שהמעיין בדבריהם יראה – ולא נחתי לכך בכ״מ – שלדעת רשב״ם גדר חשש דם חימוד היינו שמא ראתה לפני הרבה זמן כשנה או שנתיים ולא טבלה אז. ולדידן, שכלות שלנו ודאי נדות, וטובלות לפני החופה, וסמוך לה, ליכא האי חששא כלל. וכולי האי לא חיישינן שמא פירסה נדה בין טבילה לבעי״מ ולא טבלה, ולשכחה בזמן מועט לא חיישינן. ודייקא נמי דברשב״ם חשש רק שראתה לפני שנה, שהוא זמן שכחה. (אמנם בפשטות מה שנקט שנה או שנתיים הוא עפמש״כ בכמה מהנ״ל שדרך האשה לחמד קודם חופה ימים או עשור. וצ״ע אם אכן הכוונה בימים לשנה ועשור היינו עשרה חדשים, או״י שכוונתו עשרה ימים או פחות לפני החופה. וראה בראבי״ה סוסי׳ קפג).

ועפ״ז יתכן שלרשב״ם שמשום ספק נדה גמורה אתי עלה, נהגו גם ללבוש לבנים ככל נדה דעלמא. ואילו לדידן ליכא כאן ספק במציאות שהיתה נדה. ולא חיישינן לה רק משום סברת הרא״ש נדה י, ד, שכל שעה שקרובה לחופה לבה הומה, והיינו רק חשש על העתיד שתראה, ואין לנו ראי׳ שבכגון דא החמירו גם בלבנים. (וכבר נזכר מה שנתקשו טובא בשיטת הרא״ש, מאי מהני הבדיקה. ועוד קושיות. ועיקר החילוק בין חימוד דתביעה לחימוד שאח״כ לא נרמז בראשונים. ואכ״מ. ועכ״פ, אין לנו להוסיף על המפורש בדבריו).

ובדרך דמיון, מקום לומר, שה״ז כעין עונת הוסת שצריכה רק בדיקה ולא לבנים. (אבל ל״ד לנדוננו, דהכא סופרת ז״נ, ולכאורה דין ושם ספירה עלה. אלא שברא״ש גופא נתקשה בגדר ופי׳ נקיים דכאן, וס״ל שאינו מחומרא דר״ז. ונתקשו בהבנת דעתו. וצ״ע אם יש כאן גדר ספירה, רק שצריכה שתהא נקי׳ מדם, ותו לא. ועוד שבדין ימי וסת שאני, שלרוה״פ החשש רק בשעת הוסת או אחריו, ולא כל שעה וכל היום כולו. כן להעיר מדעת מחז״ו תצח וס׳ האורה נדה ב, א, ופרדס ער, שגם בעונת וסת לובשת לבנים. והובא בערך שי קצב. והב״ד בשו״ת ויען יוסף יו״ד א, קה, ונקט כך לדינא. וכ״ה בראבי״ה קפג בתחילתו. רוקח שיד. וראה דע״ת קצו, יא. ויש שהעמיס כך גם בכוונת פת״ש קצ, כב, שלא ללבוש צבעונים להציל בימי נדתה, דקאי בעונת וסת. ומ״מ, בנדו״ז מאחר שכבר ספרה וטבלה, ליכא עלה גדר ספירה, והוא רק חשש ראי׳ בעלמא. שוב עלה בדעתי, שמה״ט גופא אין לה״ר מספרי דבי רש״י שכתבו בדם חימוד ללבוש לבנים, דלשיטתייהו אזלי שגם בוסת כתבו כך, וס״ל שדין יום וסת כיום שימור הוא. ורוב הראשונים לא כתבו ללבוש לבנים בעונת וסת).

וא״ש שהרמ״א בד״מ השמיט חלק מדברי המרדכי, ולא הביא כלל ע״ד לבישת לבנים, שלדידן החשש רק מחמת חימוד דהשתא, ולזה מספיק בדיקה. ומעתה, כיון שבהגהות הרמ״א נזכר רק חובת בדיקה, אין לנו להוסיף ולהחמיר ללבוש לבנים.

אלא שאין הדברים מוכרחים. ועוד, שבאמת בדעת הרשב״ם ודעמי׳ מוכח דתרתי איכא בגווה, הן חשש חימוד מעת התביעה ואילך, והן החשש שמא ראתה לפנ״ז. ודוק היטב בלשון הראשונים. ונחלקו בהבנת שיטתם – ראה ראבי״ה סוסי׳ רפג. שו״ת הב״ח קיח. סד״ט קצב, י ד״ה ודבריו. ואכ״מ. ולא ברירא לן, אם לבישת הליבון היא מחמת טומאה ישנה או מחמת חימוד. איברא, דפשטא דמילתא, שאם הוא מחמת טומאה ישנה יכולה לבדוק ולטבול זמן רב לפנ״ז, ומה שבודקת בסמיכות לחופה הוא לפי שחומדת כעת. ואם הבדיקה היא מחמת החימוד, מסתבר שגם לבישת הליבון היא מה״ט. וילע״ע.

ומ״מ, פוק חזי שלא נהגו בכך, וכבר העיד בנו בהגהות הר״פ שלא נהגו ללבוש כל יום. אלא שדבריו מורים שנהגו בקצת מהימים, וכנראה בתחילתן ובסופן. אמנם, איהו קאי בכלה טהורה שבודקת שבעה וטובלת משום חימוד, אבל לדידן דנדות נינהו וכבר הפסיקו בטהרה ובדקו וטבלו, אפשר שיש מקום לסמוך על לבישת הליבון שעשו בימים שלפנ״ז (אף שלענין מה שחומדת כל שעה אין בדיקה שלפנ״ז מועילה לנו. ועוד, שסופן בנדו״ז היינו ביום שלפני החופה ולא ביום אחרון דז״נ). ודוחק. ובפרט שי״א שגם בז״נ סגי בבגדים נקיים מכתמים. ובבגדים צמודים שלנו עדיף טפי, וכמעט כאילו ידה בין עיני׳ כל שעה. והטוב טוב שתשים פד לבן. ורווחא טפי.

וכש״כ שאין להחמיר אחרי החופה, ויש לסמוך בענין זה בשופי על הדעות דליכא חימוד אחרי החופה, והחימוד הוא לנישואין ולא לביאה (ראה בעהנ״פ שם: דמחמדא ליום הנישואין. ובתוה״ב בקצר, מתוך שנותנת דעתה לינשא מחמדת לבעל. ובראבי״ה שם מפורש טפי: מחמת תאות החופה. אבל בר״י מלוניל שבועות פ״ב: מחמת חימוד לבעילתו חמדה לו. ובהגש״ד נדה א: מחמת חימוד תשמיש. וכן במרדכי נדה תשלט: מחמת תאות תשמיש. וכן בראבי״ה שם בקצת מהדורות: שמא חמדה קודם תביעה מחמת תאות תשמיש. וכ״ה בתשובות מיימוניות קדושה א. ונחלקו בזה כמה פוסקים. אמנם במי נדה קו״א מהדו״ק קצב, א דבהכי פליגי רשב״א ורא״ש, ולרא״ש שחומדת כל שעה היינו מחמת תאות הביאה).

 

הוספה: 

מצו״ב שקו״ט עם א׳ הרבנים בענין גוף דין לבישת לבנים בז״נ בהמשך להנ״ל ובמענה לקונטרס שכתב בענין זה: 

הנה, נחלקו טובא בפי׳ לבנים אם היינו נקיים, מכובסים, או שלילת צבעונים.

ויש שר״ל שהרמ״א בא להוסיף על המחבר שגם לא יהיו צבעונים.

וגם לדבריהם – הוא רק מנהג כשר.

ויותר נראה שלהמחבר צ״ל בדוק ונקי, ולרמ״א גם מכובס.

ויש שר״ל בהיפך, שלהמחבר צ״ל לבן ולא צבעוני. ובא הרמ״א לומר ולהוסיף שצ״ל גם מכובס. ופי׳ זה תמוה ולא נהירא.

והנה, ההיתר ללבוש צבעונים – נמצא בכ״מ, ולא רק אצל רעק״א. אלא שבשו״ת רעק״א כתב כשאינה יכולה ליטהר. אבל גם בל״ז, הרבה מתירים.

ועוד להעיר שבדברי רעק״א שם מפורש דקאי באופן דלית לה מכה רק כאב. ובשו״ת מהרש״ם א, פא התיר גם שלא במקום מכה. וראה שם פב. שם ג, קל. ועוד רבו המורים כך. וגם בג״י ראשונים. וראה שו״ת אג״מ יו״ד ב, עח. חשב האפוד ב, ס. ועוד ועוד. וראה בארוכה שו״ת שאילת יעקב לחתן מהר״ם שיק סוסי׳ א, קיז.

ובהגהות אמרי ברוך קצ, י נסתפק אם מותרת ללבוש צבעונים. ולא קאי בשעהד״ח. אלא שנראה מדבריו שהכריע שאין ללבוש צבעונים.

והנה, ראיתי למי שכתב בדברי הרא״ש נדה י, ה, במש״כ ש״בודקת עצמה וחלוקה״, שמכאן שצ״ל דוקא בצבע לבן. ובעניי לא ראיתי היאך מתפרש כך. אכן ברא״ש שם לפנ״ז כתב גם ללבוש חלוק לבן. אלא שג״ז אינו מוכרח שהכוונה לשלול צבעוני. והכוונה – מכובס או נקי.

וכן מוכח ממה שהטור יו״ד קצו העתיק בשם אביו הרא״ש בזה״ל שתלבש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם. ותו לא. ואם איתא שהעיקר שיהא לבן – מדוע השמיט כל עיקר ד״ז. גם בקיצור פסקיו כתב הרא״ש ותלבש חלוק הבדוק. וכן בשו״ת הרא״ש כלל מ.

ובקובץ ויען שמואל שציינתי אזיל בתר איפכא, שבהכרח בכוונת הטור שיהא לבן ולא צבוע מאחר שכ״כ ברא״ש. ותמה תמה אקרא.

ומהשקו״ט בדין מצאה כתם בג״י ראשונים בבגדי צבעונים, ולא הדגישו דמיירי בשעהד״ח – משמע נמי שאין חשש בדבר.

ויצויין שבמחז״ו הלכות נדה – וראה גם פרדס הגדול ערב, האורה הלכות נדה – התנגד מאד ללבישת ליבון, וכתב שיישר כח להאשה שאינה רוחצת ולא מתלבנת ומתגנה על בעלה עד אחר טבילה וכו׳ ולפיכך לא תתלבן. והיאך אפ״ל שד״ז הוא מעיקר ז״נ. ולא נהירא לדחוק ולפרש שמתלבנת לאו דוקא, והכוונה ללבישת בגדים נאים דוקא.

והנה כת״ר כתב ש״מאחר האחרונים שכתבו דין זה ואין חולק, פשיטא שאין שום טעם לתלות בוקי סריקי להקל ולומר שהשו”ע חולק מאיזה טעם. וזה ברור״. ותמה תמה אקרא, מדוע משועבד מרן לדברי האחרונים.

ועוד, שבאחרונים גופא לא ברירא מילתא. ובכ״מ איכא לפרושי שהכוונה מכובס. ומאחר ובכ״מ בראשונים נזכר רק חלוק בדוק, אין הכרח להעמיס בדעת הב״י שסבר שצ״ל לבן דוקא. והרי באמרי ברוך עלה בספק בד״ז. (אמנם, העירוני שיש מקום לומר בדברי האמרי ברוך, שאינו מסתפק בזה, אלא כוונתו להקשות על הסוברים להתיר כתמים בבגדי צבעונים שאם כן מעיקר הדין אסורה ללבוש בגדי צבעונים בז”נ ולמה משמעות הפוסקים שעיקר הדבר שתלבש בדוק והוסיפו שתלבוש לבן. וא״כ דעתו שאם כתם על בגדי צבעונים טהור לא יעלה על הדעת להתיר ללבשם בז”נ. אמנם, אינו מוכרח לפרש כך. ומזה גופא שעלה בספק אם מותרת ללבוש בגדי צבעונים, אף שסיים שמשמעות הפוסקים שתלבש בגד לבן, מוכח שאין הדבר מוכרח).

ואדרבה, שתיקת הפוסקים שלא הדגישו שאין ללבוש צבעונים מוכיחה בדעתם דלאו דוקא צבע לבן.

ולדבריו, שבשולחן ערוך ורמ״א לא כתבו מזה כלל, והשמיטו הדבר לגמרי, פשוט שאין להעמיס שכך דעת השולחן ערוך ללא ראי׳ מוכרחת. ואם נכתב הדבר בקצת מהאחרונים אינו מכריח שכ״ד שאר האחרונים. ופשוט שאינו מכריח שכ״ד השולחן ערוך. וכלל מי שלא הזכיר שצריך ללבוש בגד לבן, אין לנו הכרח שסובר שצריך. וכמדומה שד״ז פשוט ומשנה שאינה צריכה היא.

ומה שטען שהאחרונים כתבן ללבוש בצבע לבן, וכפי הנראה לא חשבו ככה, מזה שלא עשו קושיא על השו”ע למה לא הזכיר שאסור ללבוש בגד צבוע – הנה, מדוע אא״פ לומר שלא שאלו כי אין שאלה. אם באמת אינו אסור מן הדין, אין מקום לשאול מדוע לא הזכיר שאסור. ואם הוא מנהג כשר, אין צורך שיזכיר.

[הקושיא רק על מי שכתב שהוא איסור. ולע״ע ידוע לי רק משיעורי שבה״ל קצו, ג, א כתב ששלא בשעהד״ח הוא איסור גמור. ודבריו אלו צע״ג לדידי, שאם הוא אכן איסור גמור, מדוע הותר בשעהד״ח. וגם בדבריו יתכן בכוונתו שהאיסור מחמת שינוי המנהג. (אלא שממש״כ במקור הדבר מדברי הב״י בשם המרדכי מוכח שהבין שלבן שבמרדכי היינו צבע לבן. אלא שבזה גם כת״ר מסכים שז״א הפשט). ומה שטען ש״אין הכרח” אינו ראי׳, ואי אפשר להשתמש בו כדחי׳ לדברי האחרונים – הנה אם אין הכרח – אא״פ להכריח לחייב כולם לעשות כך. ואם יש מהאחרונים שנקט שצריכה, אינו מכריח דעת שאר האחרונים. ובפרט את״ל שהזכירו הנהוג ולא המוכרח.

הקושיא רק אם נאמר שראוי לקונסה, אם נאמר שמכאן מוכח שחובה היא. וג״ז לאו דוקא. וכמדומה שכת״ר בעצמו כתב שגם אם הוא ממנהגא ראוי לקונסה.

ומש״כ בתשובה להטוענים שכיון שזה לא נזכר בשו”ע הספרדים לא מחוייבים בזה – שאם השו”ע והרמ”א לא כתבו כלום והאחרונים נוקטים שכך הדין, אי אפשר סתם להמציא שהשו”ע חולק, ואף שהשו”ע לא מחוייב לאחרונים, אנחנו כן – הנה, כיון שבט״ז וש״ך על אתר הושמט, והנו״כ ברובם לא הביאו הדבר, ותורת השלמים כ״כ מעצמו, מנא לן להכריח שכך חובה על כולם.

וגם מש״כ בתורת השלמים ח, על שעת הדחק דלא מהני כשהחלוק צבוע – אין הכרח שדבריו מוסבים גם בשעת הדחק אף שהציון בדבריו על דבריו אלו. וגם יתכן שכשאינו מכובס רק נקי צ״ל לבן ולא צבוע. וגם תיבת צריך – מתפרש הרבה פעמים שאינו לעיכובא. וכידוע בכללי הפוסקים.

ולא ראיתי הכרח שכך נהגו בכל מקום. ואם אכן נהגו כך – הרי זה ממנהגא ולא מדינא.

והנה, בסתירת דברי פרד״ר – האריכו בכ״מ. אבל כיון שאי״ז מעיקר עניננו, לא נאריך בזה.

אמנם, הא אמינא שמש״כ בפרד״ר ששאר הראשונים לא הצריכו לבדוק חלוקה, כ״כ גם בשו״ת תפארת צבי ב, ה, ה. ר״א גוטמאכער יו״ד מט. ושם אפילו בדעת הרא״ש, שאינה חובה רק שכך נהגו הנשים על דעת עצמן.

ובהטעם ללבוש בגדים לבנים, אף שלמעשה מקילים בכתמים על בגד צבוע, שהוא מדין ספירה, וכנראה ע״פ החינוך מצוה של, שיתנו לב כל הימים השגחה בימים, שתתן דעתה שאין שאין דם יוצא ממנה – לא מצינו כך בפוסקים. ובסד״ט קצו, יח בכוונת חינוך שהוא ע״י הספירה. ובפוסקים כתבו הטעם לבישת לבנים, בכדי להחמיר עלי׳ שלא תתלה, כבסד״ט קצו, יב, או להקל עלי׳ שתתלה, כבתוה״ש קצו, ו ובמחה״ש שם. ומ״מ נראה נכון במנהג הנשים שהוא מה״ט שתדע מצבה. וגם בדברי סד״ט ותוה״ש, האמת תורה דרכה כדבריו, שענין נוסף הוא, ועיקר התקנה מחמת המטרה שיהא ניכר אם ראתה.

ובפרטיות, שתשים לב, שמא תראה בהרגשה ולאו אדעתה, ראה ראב״ן שכג. ונראה, שעצם הענין שמורים לה ללבוש חלוק לבן גורם שתשים לב. (והנה, לשונו הוא דלמא חזאי ולאו אדעתא ולא דלמא ארגשה ולאו אדעתא. ואיכא לפרושי, שתשים לב אם יש כתם ולא תחשוב שהוא מימי נידתה או שזה לכלוך וכו’. אי נמי שאין סומכין על מה שלא הרגישה ואם היא רואה דם חוששים להרגשה. ולא נהירא לדידי. והרי פשוט שאינה סותרת בכתם בז״נ בצבעונים. אבל ראה לקמן בדעת הראב״ן. והרי בראב״ן לא הביא ללבוש בצבע לבן דוקא. ועוד, שבשעהד״ח מפורש באחרונים שהתירו לה ללבוש צבעונים. ואי נימא שסותרת – מה הועילו להצילה. ועכצ״ל שחוששים שתראה באופן שמטמא, ואם לבשה צבעונים – מוכרח שבמדובר בהרגשה. ובסגנון אחר, בראשונים שכתבו רק ללבוש חלוק הבדוק, צ״ל ולפרש כך).

וגוף הסברא שחוששים שלא תשים לב – ראה כעי״ז בראב״ן שיט. וראה מעיל צדקה סג הידוע בענין היסה״ד, שחוששים שלא תשים לב להרגשת, ומוכח שם, צדקה שיש חשש מיוחד בז״נ שאינה שמה לב רק אם דעתה להדיא לספור נקיים.

ומה שציינתי לראב״ן שיט, כי הוא מרא דהאי שמעתתא בטעם לבישת הליבון, משום דילמא חזאי ולאו אדעתה. וכוונתנו לומר שגם לדידי׳ החשש שתראה בהרגשה, וכתב בב׳ המקומות באותם לשונות.

ואגב, הראב״ן בכלל לא הזכיר חובת בדיקות בז״נ. ואולי אתיא כהדעות שלבעלה לא בעי בדיקה. ושמא לכן החמיר טפי בחלוק לבן.

גם לראב״ן אין צבעונים מצילים מכתמים לבעלה, רק לטהרות. ראה הגמי״י אסו״ב ט, ו משמו. דגו״מ קצ, י. אבל י״א שהיא ט״ס וצ״ל הרמב״ן.

איברא, שנראה פשוט שאין לומר בדעת ראב״ן שלכן לובשת לבנים שבצבעונים טמאה ולאו אדעתה, שלא תדע שראתה, שאם לאו אדעתה, אכן טהורה היא גם מדרבנן.

עוד איכא למימר, שתשים לב, שמא תראה באופן שהוא ודאי מגופה אף ללא הרגשה, ולחוו״ד קצו, ג, שסותרת בז״נ. והיינו שמחמת שמורים לה ללבוש לבן תתן אל לבה לראות בראיות שודאי מגופה

ועוד י״ל להמקובל בימינו שמטמאים בראי׳ מרובה כדרך ראייתה, וגם ללא הרגשה, שתשים לב לזה.

ואפרש שיחתי, ובמענה להטענה אלינו, שסברא זו שבדיקת החלוק משפיעה באופן פסיכולוגי וגורמת לה לשים לב היא סברא המתאימה לדורות האחרונים הטרודים ומבולבלים וצריכים עצות להישמר מטירוף הדעת ובלבול המוחין, ושהסברים מסוג זה צריכים להיות כתובים בראשונים או בראשוני האחרונים. ושלכן סברי רבנן, שהראב”ן ר”ל שמחשש שמא תראה בהרגשה ולאו אדעתא הצריכו אותה ללבוש חלוק בדוק וגם אם לא תדע שהרגישה תהיה טמאה משום כתם:

הנה, המציאות שלפעמים מרגישה ולאו אדעתה מפורש בגמרא ברוב ימי׳ בהרגשה.

והמציאות שמתבלבלת בין הרגשות אחרות – שמש, מי רגליים ועד – להרגשת נדות, מפורש בראשונים (בגמרא הוא לקולא). וכן הסברא שאם אינה שמה לב שהיא באמצע נקיים לא תתן לבה להרגשות, מצאנו במעיל צדקה. ולא רק כחשש בעלמא, אלא כטעם שתסתור ספירתה.

ובכ״מ בראשונים משמע שגדר נקיים שתתן על לב, שתשגיח כבחינוך וכו׳.

וכעת לדברי הראב״ן: אף שטעם גזירת כתמים לרש״י דילמא ארגשה ולאו אדעתה, כמדומה לא מצינו בשום מקום שיש מקום בימי ז״נ לחשוש יותר שתראה משאר ימים. אלא שיש גזה״כ בתורה שזבה צריכה לוודא שנקי׳ במשך ז׳ ימים.

והאופן שמוודאת דבר זה ע״י בדיקה – לרוב הראשונים – ולא סגי בעצם הענין דאינה מרגישה.

וחידוש גדול לומר שרצו לגרום בכוונה שתהא טמאה משום כתם. וחידוש גדול יותר שמחשש שתראה שלא בהרגשה יש ענין לגרום שתמצא כתמים.

גם קשה לומר שחששו לכתם מדרבנן.

ומה טעם דוקא בז״נ לחשוש שתראה יותר משאר זמן.

ולפענ״ד פירוש הפשוט שיש חשש שבאמת לא יהיו נקיים מטומאת נדה דאורייתא, שמא תראה בהרגשה. וממילא ליכא נקיים. וחששו שתראה ותסתור ולא תדע.

ולא מחמת ראי׳ שלא בהרגשה שסותרת ז״נ, כדברא דלעיל אצלנו, וכדמוכח ממש״כ בראב״ן שם שיט. ושם משמע שהוא משום חשש ארגשה ולא אדעתה.

לאידך, דעת הרה״ג שי׳ שבא עמנו בדברים, שמ״מ לא מוזכר בראשונים ובפוסקים שלבישת חלוק בדוק גורם לה לתת דעתה. והוסיף שאע״פ שלא מצינו שיש חשש יותר בז’ נקיים, מכל מקום מחשש שמא תרגיש ולאו אדעתא לא מספיק הבירור שעל ידי הבדיקה אלא צריך גם ללבוש חלוק הבדוק מדם ואם תראה דם תחשוש לארגשה ולאו אדעתא ככל גזירת כתמים. ולדידי׳ ז״כ הראב״ן, ואין בראב”ן רמז לכך שעל ידי לבישת החלוק תתן דעתה לשים לב אם הרגישה. והבוחר יבחר.

והנה, לא באתי ח״ו לזלזל במנהג כשר ללבוש לבנים בצבע לבן, וחלילה להקל סתם ככה.

וכן לא באתי ח״ו לדחות דברי האחרונים. באתי לדחות הסברא שכן דעת הראשונים ושהוא מדינא, אף ששתקו כליל מזה. ובעניי, תמוהה הסברא להעמיס בדבריהם מה שלא אמרו.

וידוע לנו לפחות על הפרד״ר והר״א גוטמאכער שנקטו שא״צ. וכבודו רוצה לומר שכל שאר האחרונים לא סברו כך. ואיני יודע מנא לי׳ דבר זה.

ואגב, רבו המורים שאפי׳ חלוק בדוק אינו לעיכובא. ובענין אם תקנת חכמים היתה גם על חלוק, ראה שו”ת חתם סופר יו”ד קסא.

ומש״כ ליישב סתימת הפוסקים, שהמציאות היתה שסתם בגד שלא היה עניין לצובעו כחלוק היה בצבע לבן – הנה, עכ״ז בימים שהיא טהורה – שהרבה ימים בחודש בכלל זה – תקנת חכמים ללבוש צבעונים. ובטח נהגו הנשים כך, אם לא שנאמר שבימי טהרתה אינה לובשת חלוק רק שאר בגדים. ורק בימי ליבון לובשת חלוק. ודוחק.

והרי כתבו הראשונים שיש בידה ללבוש חלוק לבן או לכבס הכתם. ומוכרח שאין הכרח בלבן דוקא. ואם נפרש לבן מכובס, שהוא העיקר, כש״כ שאין הכרח שלא יהא צבעוני. ובידה לכבס הכתם שבבגד צבעוני.

 

 

#45586