קידוש לבנה במוצאי תשעה באב לפני טעימה

 

שאלה:

בלוח למוצאי תשעה באב, שהמנהג שלא להקפיד לטעום לפני קידוש לבנה, האם אין חילוק בין זה למוצאי יום כיפור כמבואר בפוסקים?

 

מענה:

למעשה, המנהג גם בתשעה באב שלא להקפיד בדבר.

 

מקורות:

הנה, בשו״ת שבו״י ח״ב סי״א והב״ד בבאה״ט סתכ״ו סק״ו שמנהגנו לטעום מידי קודם. וכן בא״ר שם סקט״ו שטוב לטעום מידי קודם. וכ״ה בכה״ח סקכ״ט שנוהגים לטעום מידי קודם.

ומדבריהם מובן שהוא רק משום מהיות טוב, וגם בזה – הכוונה רק על טעימה מידי ותו לא. (וראה להלן). ואדרבה, אין לו למלא כרסו – ראה שו״ת שיח יצחק ווייס או״ח סי׳ קצה.

וכ״מ קצת בסדר הדברים באג״ק ח״כ ע׳ רפד, שהבדלה קודמת לקידוש לבנה. (אלא שביו״כ מפורש הוא בס׳ המנהגים ע׳ 60. ומ״מ לא נהגו כן, וראה בלוח למוצאי יו״כ, אף שיש לחלק, וכדלקמן).

אבל בחיי״א כלל קיח סט״ו ואחריו בקיצור שו״ע סצ״ז סי״א כתבו שאין לקדשה כשהוא בתענית עד שיטעום מקודם. ואפשר שהוא רק לזהירות בעלמא. אבל יותר נראה שהוא כדעת הרמ״א, וכדלקמן. וצע״ק מש״כ בשד״ח דלקמן בלשון ״כמו שהזהירו בזה הקדמונים שלא לברך על הלבנה בעינוי״ – דליתא. ובפרט לגבי מוצאי יו״כ דקאי בי׳ התם.

וגם במשנ״ב שם סקי״א כתב ״אלא שצריך לטעום״. וצ״ע. ואולי לשון צריך לאו דוקא. וכה״ג אשכחן טובא. (ושקו״ט בכ״מ אם לשון צריך הוא לכתחילה או לעיכובא). ובשעה״צ שם סק״ט הראה מקורו מחיי״א. אלא שבדברי המשנ״ב מוכח להדיא דקאי לדעת שאר האחרונים ולא לרמ״א (כדלקמן).

ואכן בפר״ח סק״ב כתב רק ליזהר שלא לברך בלא מנעל. ולא הזכיר ע״ד טעימה. וכן בשלמי חגיגה דיני ברכת הלבנה סי״ג הזכיר רק ע״ד מנעל. (אבל בסידור בית עובד דיני ברכת הלבנה סט״ז הביא משמו גם שיטעום מידי קודם). וכן במורה באצבע להחיד״א ס״ח סרל״ט כתב לרחוץ פניו וידיו ולנעול מנעליו, ולא הביא ע״ד טעימה. וכן בסידור עמודי שמים ליעב״ץ בדיני ברכת הלבנה ס״ו כתב לקדש במוצאי ת״ב אחר נעילת מנעל ושינוי בגדים נאים, ותו לא. וכ״ה בלוח כולל חב״ד. ועוד.

(אבל מפמ״ג סתקנ״ד בא״א סק״א אין ראי׳, דקאי התם בדיני נעילת הסנדל לחוד. ולהעיר, במש״כ שם (וכן בסתקנ״א דלקמן) יחף (וכן בשע״ת סתקנ״ט סק״ג) – דלאו דוקא הוא, שגם במנעלים שאינם של עור לאו ש״ד, שעיקר הטעם משום עינוי ושיהא בשמחה (ולא משום כבוד, כפי שיש שפירשו בילקוט הגרשוני סתקנ״ד סק״א שהמקדשים בפאנטאפעל לא יפה עושים. ומגופו מוכח שהביא לפנ״ז מדברי מורה באצבע שם שמפורש כתב ללבוש מנעלים של עור. וכ״ה במל״ח דלקמן. ועכ״פ, מוכח בדעתו שלא רק ביחף אלא גם בפאנטאפעל לא יפה הוא. וכן מעשה רב. וי״א שמ״מ בנעלי בד שרגילים גם בחתונות וכו׳ – ש״ד. אבל לדברינו לאו דוקא הוא. וכ״כ באשי ישראל פ״מ הע׳ נא בשם הגרח״ק. והוא דלא כאמת ליעקב קמינצקי סתכ״ו. שערי נחמה ע׳ סג בשם הגריש״א. בעל שו״ת רבבות אפרים במאמרו בנעם חו׳ יב ע׳ קמו. ט״ב שחל בשבת כהן פ״י הע׳ כו. ובתורת המועדים בין המצרים לבעל הלכה ברורה  סי״א ס״א בהערה – ע׳ שכה – נסתפק. אבל ראה ברכת ה׳ לוי ח״ד פ״ד הע׳ 36).

ובס׳ החיים דלקמן העיד שכן המנהג, לקדשה במוצאי ת״ב אף בלי טעימה (אלא שכתב שהירא וחרד לדבר ה׳ לא יעשה כן. וראה להלן).

וכבר העיר בזה בשו״ת שיח יצחק שם והביא מכמה מהנ״ל. (ועיי״ש, שהביא גם מעשה רב מהחת״ס, ע״פ מש״כ בהקדמה לחתן סופר מקנה וקנינים ח״א בקונטרס בית אבות. ונמצא הוא שם ע׳ ב, שלא טעמו קודם. ואנא, דיוקא לא חזינא בחתן סופר שם. ואדרבה, ראה ליקוטי חב״ח ח״ג בהקדמה (ג, א) שהחת״ס טעם קאווע קודם ערבית).

וכ״ה  סתקנ״א במ״ז סק״ח, שלגבי טעימה כתב, ואם אפשר לטעום קודם ש״ד, ואילו לגבי נעילת הסנדל כתב, שאין לקדש הלבנה כך. ומוכח שחלוקים הם. ונראה שמש״כ לטעום קודם הוא רק לרווחא דמילתא, שבכך ש״ד גם לרמ״א, כדלהלן. וראה גם חסל״א סתכ״ו ס״ג, שבמוצאי ת״ב לא יברך בלא מנעל ויטול פניו וידיו, ומנהג ותיקין לאכול [ואולי לאכול – לאו דוקא, וכוונתו – לטעום] קודם ברכת הלבנה כדי שלא לברך כשהוא מעונה, הרי לנו שחילק בין הדבקים, ושהטעימה קודם הוא רק ממנהג ותיקין. וכן במל״ח ס״י סצ״ד חילק ביניהם. וגם בדברי המשנ״ב מצינו, שישית בחלקות למו, שלענין טעימה כתב ״אלא שכתבו דצריך לטעום קודם״, ושוב כתב ״ומיהו וכו׳ צריך ליזהר שלא לקדש בלא מנעלים״. ומשמע דנעילת סנדל חמירא לי׳ טפי.

ובאמת, כל עיקר מש״כ הרמ״א שם ס״ב שלא לקדש במוצאי ת״ב, בפשטות היינו קודם טעימה מחמת שהוא מעונה, שאין טעם וסברא שלא לקדש במוצאי התענית אחרי אכילה. ובשלמא במוצאי ת״ב, מקום בראש לומר שגם במוצאי הצום אינו שרוי בשמחה כ״כ, מחמת אבולו של יום (וכדלקמן), אבל במוצאי שאר תעניות מאיזה טעם לא יקדשה, זולת מחמת שהוא מעונה. (ורק בתענית של תשובה מצינו חומרא במוצאי הצום לגבי בשר ויין – ראה במשנ״ב סתקנ״ח סק״ה. וראה דברי תורה ממונקאטש ח״ב ספ״ב. ואילו לעניננו קיל טפי בתענית יחיד (כמ״ש בכנה״ג דלקמן לפי שנמחלו עונותיו כמו במוצאי יו״כ). אמנם, יש שכתבו למנוע גם במוצאי ד׳ צומות מבשר ויין, ראה כה״ח סקנ״ח סקט״ז. וכ״מ בשו״ת מהרש״ל סצ״ב, ובטו״ז סשל״ד סק״כ. ועוד. וראה קובץ מכון הוראה ומשפט חו׳ ה שהאריך. ותלוי גם בשקו״ט אם שאר הצומות הם לאבל או לתשובה. והארכנו במק״א. ואכ״מ. וגם לדבריהם, צ״ע לומר שמחמת חומרא לבענ״פ ימנעו כולם מקידוש לבנה וידחו המצוה לכאו״א). ומינה, שכל עיקר טעמו דהרמ״א מחמת העדר הטעימה הוא. וכ״מ בט״ז סתכ״ו סק״ב לגבי תענית אסתר, דלא משגיחין בתענית (ומשמעות דבריו שאין להשגיח בזה שיושב עדיין בתענית, אף שיל״פ בכוונתו שאין משגיחין בזה שהוא מוצאי תענית), לפי שזמנו דחוק. ובפשטות, במוצאי תענית אסתר ל״ש לומר שאין שרויין בשמחה, שהרי ליל פורים הוא על הרוב. וגם בתענית אסתר מוקדם, לא מסתבר לומר שאין שרויין בשמחה. (ואל תשיבני, שאם אחר טעימה מותר מדוע זמנו דחוק – שי״ל שאם ימתינו עד שיטעמו שמא תתכסה הלבנה, או שלא יהא להם ציבור, או שישכחו מלקדש אף ביחיד. ובפמ״ג שם במ״ז, לגבי ההמתנה עד למחרתו, שיהא טרוד וישתכר).

[וצ״ל דשאני מוצאי תענית אסתר ממוצאי יו״כ, שבמוצאי תענית אסתר כתב הט״ז רק מחמת שזמנו דחוק (ראה אמת ליעקב קמינצקי שם) – שמה שעדיין מעונה במוצאי יו״כ הא גופא טעם השמחה, שנמחלו עונותיו].

וראה בא״ר סתכ״ו סקט״ז, שאחרי שהביא דעת המתירים בכל מוצאי תעניות, ושלכן יחיד המתענה יקדש עם הציבור, וכן הציבור יקדשו כשיראים שיעבור הזמן (כדלקמן מדברי המג״א) – שוב כתב שטוב לטעום מידי. ומשמע, דבהכי א״ש לכל הדעות.

וכ״ה ביוסף אומץ סתע״א שבכל תענית מותר לקדשה אחר האכילה (ולכאורה, לא דק. והעיקר לטעום מידי, כנ״ל. וראה להלן מדברי הפמ״ג בזה). אבל שם כתב לחלק בנוגע מוצאי ת״ב, וכדלקמן.   והדבר מוכח בפמ״ג סתכ״ו במ״ז סק״ב, שבהמשך לדברי הט״ז כתב, ואם טעם מידי שפיר דמי. ורצונו, שבהכי אין כאן בית מיחוש גם לרמ״א. וכן בחיי״א וקיצור שו״ע שם משמע דנקטו לדינא שכל שטעם אין חשש כלל.

ומעתה מובן שלדעת הפוסקים שחלקו על הרמ״א, וס״ל דשהויי מצוה לא משהינן בטעמים קלושים (כמ״ש בכנה״ג בהגב״י סק״ה), ודשפיר דמי לקדש במוצאי תענית, ובפרט במוצאי ת״ב, שאז נולד משיח כדברי האריז״ל – הרי אפשר לקדש לכתחילה גם בעודו בתענית, לפני שטעם. ואפשר, שדומה למוצאי יו״כ שגם לרמ״א מקדשים לפני טעימה שאז שרויים בשמחה מחמת שנמחלו עוונות. והה״נ במוצאי ת״ב מחמת שנולד משיח. ולהעיר שבבא״ח ש״א פ׳ דברים סכ״ח הביא רק ליטול ידיו, וכתב עלה שיש מתחסדים כך, ואינו חיוב משורת הדין, ומיד הביא אח״כ לקדש הלבנה. ולא הזכיר כלל ע״ד טעימה ונעילת סנדל לפנ״ז (והביא ד״ז רק בש״ב פ׳ ויקרא סכ״ב, שאם הוא בתענית טוב שיטעום איזה דבר קודם. ואיכא לפרושי כפשטות הלשון, דקאי רק בתענית יחיד, שבתענית דת״ב ודיו״כ א״צ לטעום לפנ״ז. (ובשאר הצומות – כמעט ואינו נוגע לדינא, כמ״ש בכנה״ג שם)).

ומדוייק הדבר בסדה״י סדר ת״ב: ובהגיע זמן ק״ש יקרא ויתפלל ובצאתו [מביהכ״נ] יברך על הלבנה וכו׳ מאחר שהוא בתענית ובשברון מתניים האבל על חורבן ביהמ״ק ראוי וכדאי הוא להקהיל פני השכינה משאר לילות. ונמצא מדבריו יתר על כן, דאדרבה, עדיפותא הוא שעדיין הוא בתענית.

ולהעיר מהלשון בסה״ש תש״נ ע׳ 614 בשוה״ג: יש מקום לקדש הלבנה תיכף במוצאי ת״ב. ובר״ד משיחת ליל ט״ו באב תשד״מ (מסרט הקלטה): גלייך אז ס׳ווערט נאכט וואס דעמאלט איז זמן קידוש הלבנה לייגט מכן דאס ניט אפ אויף שפעטער נאר מ׳איז גלייך מקדש את הלבנה במוצאי תשעה באב. (ובדוחק יל״פ הכוונה שלא לדחות למחרתו).

ומנהג העולם לא להקפיד אפילו בלבישת נעלי עור. אבל במעשה רב ראינו שלבש נעלי עור לקידוש לבנה. אבל לא נראה – ע״פ המציאות – שטעם מאומה. ואפשר ששטיפת הפה ג״ז בכלל טעימה מידי. גם י״ל שהעיקר שאינו מעונה. וכל שרחץ ונעל מנעליו יצא מכלל עינוי (אף שבשאר צומות מעיקרא העינוי הוא רק באכו״ש, זולת לבענ״פ). ודוחק.

אלא שבס׳ החיים סתכ״ו ס״ב כתב מעיקרא שמסתימת לשון הרמ״א משמע שאין לקדש כלל במוצאי תענית אף לאחרי טעימה. ושוב כתב להכריע מעצמו, שבמוצאי ת״ב שאני שאינו מחמת תענית אלא מחמת אבלות, ואין לקדש גם אחרי טעימה (זולת במוצאי ת״ב נדחה), אבל בשאר תעניות יכול לקדש אחר טעימה. וכתב שי״ל כן גם בדעת הרמ״א, אף שלא חילק ביניהם. ויתירה מזו, בישועו״י שם סק״ג, שכ״מ בלשון הרמ״א כאן שאין לקדש במוצאי ת״ב, אף אחר שיטעום, שאין שרויים בשמחה, שמה״ט מנהג כשר שלא לאכול בשר. (וצ״ע, איפוא ראה משמעות כזו ברמ״א, שהרי ברמ״א השווה אהדדי עם מוצאי שאר תעניות. והוא עצמו העיד שהמנהג במקומו אינו כן. ובס׳ החיים כתב עלה, שהושוו רק לענין זה שאין לקדש קודם טעימה. ולענין אחר טעימה – יש לחלק ביניהם. ומוכח מדבריו, שלמסקנא הבין דלא קאי הרמ״א כלל לענין אחר טעימה. והחילוק שכתב הוא מד״ע, ודלא כישועו״י שפי׳ כן ברמ״א גופא).

ולכאורה קצת משמע כן בד״מ סק״ב, שכתב דאין שרויין אז בשמחה. אבל י״ל דהיינו הך, מחמת התענית. וכ״מ קצת בערך לחם למהריק״ש סתכ״ו ס״ב שלא לברך עד שיעבור הצום וכ״ז משום שמחה שכבר עבר הצום ונסו יגון ואנחה. וילע״ע שם. ובלבוש כתב שהעם שרויין בצער ואבלות. ואיכא למישמע הכי והכי. (ואפשר דלצדדין קאי, בצער – לגבי כל מוצאי תענית שהיא מעונה, ובאבלות – לגבי מוצאי ת״ב. ודוחק. אבל להעיר ששינה הל׳ לגבי קודם יו״כ: שהעם שרויין בתענית).

והנה, ברמ״א סתקנ״א ס״ח כתב שנוהגין שלא לקדש עד אחר ת״ב, ואיכא לפרושי שאחרי הצום לית לן בה. ובט״ז שם סק״ח כתב, דלאו דוקא הוא, והכוונה יום אחר ת״ב. (ובכה״ח שם ס״ק קיז כתב ליישב, דהרמ״א בסתכ״ו דינא קאמר, והכא מנהגא קאמר שלמעשה נהגו לקדש במוצאי ת״ב מיד. ולא נהירא לומר כן בדברי הרמ״א, שבמקומו ושעתו לא נהגו כלל לקדש דוקא במוצאי ת״ב). וגם בזה י״ל בפשיטות, דהיינו מחמת שבדרך כלל יושבים בתענית. אבל בטועם תחילה לית לן בה. וכן מוכח בפמ״ג במ״ז שם סק״ח (והובא לעיל), שהמנהג לקדש במוצאי ת״ב, שאז נולד משיח, ושאם אפשר לטעום ש״ד. והיינו דא״ש גם לרמ״א וט״ז. וכדבריו בסתכ״ו עד״ז ממש, הובא לעיל. וכ״כ בלבושי שרד לט״ז שם, שהאחרונים כתבו לקדש דוקא במוצאי ת״ב, ושכן המנהג, ואם אפשר לטעום קודם ש״ד. ומשמע בכוונתו כנ״ל, דבהכי ש״ד גם לרמ״א.

אמנם, בכ״מ כתבו, בדעת השו״ע עכ״פ, לגבי כיבוס ותספורת במוצאי ת״ב, שהאבלות נגמרת אחרי התענית, ומנהג כשר הוא רק לגבי בשר ויין. ולפ״ז, ליכא אבלות וצער אחרי התענית, זולת מה שהוא עדיין מעונה.

אלא שבמקו״ח להחו״י סוסי׳ תקנט כתב מעצמו למנוע מלקדש בליל י׳ מחמת איסור בשר ויין ושרובו של מקדש נשרף. ומשמע שאי״ז מחמת דברי הרמ״א, ומדילי׳ הוא. וכבר כ״כ גם ביוסף אומץ שם, שאף שבכל תענית מותר אחר אכילה, במוצאי ת״ב לא ברירא לי׳ מחמת אבלות דעשירי. [ולהעיר מטעם מחודש שלא לקדש קודם ת״ב, בשו״ת מהר״י ברונא סי״ד ובלקט יושר או״ח ע׳ 69, דכתיב שמש וירח קדרו. ולפ״ז הוא רק קודם ת״ב. ולכאורה במוצאי התענית אינו בכלל]. אבל לדידן, שמקדשים במוצאי ת״ב, לית לן סברא זו, ואפשר לקדש גם קודם טעימה.

ומש״כ בשו״ת שבו״י שם לטעום מקודם – היינו לרווחא דמילתא לצאת גם דעת הרמ״א, עיי״ש בלשונו ש״במוצאי ת״ב נוהגין לקדשה אם אין מפסיקין [ולכאורה כוונתו אם אין ממשיכים להתענות גם בעשירי. והלשון דחוק] ומ״מ מנהגנו לטעום מידי״. ומשמע שהוא רק ליתר שאת. (ובס׳ החיים שם כתב בתחילת דבריו לפרש בלשון באה״ט ממה שהביא בשם שבו״י ״אבל טועמים מידי קודם״, דלרמ״א אפי׳ ע״י טעימה לא מהני. אבל בעיון בלשון השבו״י עצמו, נראה שאינו מוכרח כלל. ובלא״ה, מסקנת ס׳ החיים, דהרמ״א מיירי רק קודם טעימה). והוא דלא כלשון המשנ״ב שם, ש״כ״ז לדעת הרמ״א אבל דעת האחרונים  בכ״ז דמקדשין אפילו במוצאי ת״ב וכש״כ בשאר תענית אלא דכתבו דצריך לטעום״. ומשמע שנחלקו גם אם לקדש אחר טעימה. ודבריו אינם עולים בקנה אחד עם פשטות דברי שבו״י ופמ״ג ולבו״ש הנ״ל.

אמנם במוצאי יוכ״פ, כתבו הפוסקים, גם הרמ״א, שמקדשין מיד, אף קודם שיטעמו, לפי ששרויים בשמחה (אף שגם בזה יש מקפידים לטעום קצת – מט״א סתרכ״ד ס״ד (ושם, שאין ראוי לכל אדם לעשות כן שלא לפרוש מן הציבור רק מי שמרגיש בעצמו שמחמת חולשת הלב לא יכוון כראוי). עיני כל חי להגר״ח פלאגי ר״ה טז, ב (רק שיזהר להחליף המנעלים ולטעום מידי אחר ההבדלה. ואולי בספרו מל״ח ש9 חא קפיד כולי האי אטעימה אפי׳ במוצאי ת״ב. ), הובא בשד״ח אס״ד מערכת יוכ״פ ס״א סק״א). זכרונות אליהו מני הלכות ברכות מערכת ל סק״א.

ועכ״פ, ודאי אין לקדש ביחיד עבור ד״ז – ראה במג״א סתכ״ו סק״ו לגבי יחיד המתענה, שיקדש במוצאי תעניתו עם הציבור משום ברוב עם. וכן לענין טעימה תחילה במוצאי תענית יחיד (ראה במקו״ח סתכ״ו). וכמ״ש בא״ר שם, שכדי לקדש בציבור עדיף משימתין כדי לטעום, והובא במשנ״ב שם בשעה״צ. וצ״ע בשד״ח שכתב שנהג דלא כהציבור והלך לביתו. (ולהעיר שגם במורה באצבע ס״ט סרפ״ג כתב לברך במוצאי יו״כ ביחיד מטעם אחר לפי שהציבור ממהרין הרבה. והנה, בפמ״ג סתכ״ו שם לגבי אחר טעימה, כתב, דכש״כ אותן המקדשין בשעתה ומתיירא שמא אח״כ לא יהא מנין עשרה, שיכול לקדש בתענית אם טעם מידי. ונראה קצת מדבריו, דמספקא לי׳ אם טעימה מהני, או שצ״ל אכילה גמורה. ומ״מ דעת נוטה בדבריו שבטעימה לחוד שפיר דמי).

והנה במג״א שם כתב שאפי׳ ציבור המתענין אם יראו שיעבור הזמן יקדשו בליל התענית. וצ״ע דפשיטא שביש חשש שיעבור הזמן מקדשין, במכ״ש מיחיד שכתב שמקדש בתעניתו משום ברוב עם. ומשמע שבציבור גרע טפי. ובפשטות ה״ט שכולם עדיין בתענית, וכלשון הלבוש שכתב בגריעותא דמוצאי תענית שהעם יושב בתענית (וזהו נוסף להנ״ל שבמוצאי תענית של תשובה איכא חומרא דבשר ויין, אף שלאידך שרוי בשמחה מחמת מחילת עונות, כנ״ל).

 

 

#44602