חובת הבדלה לחולה האוכל בתשעה באב

 

שאלה:

בנוגע להבדלה לחולה כשחל תשעה באב במוצ״ש – נשלח אלי מאחד הרבנים שליט״א (בעילום שם) שאין להבדיל. ולהלן תוכן דבריו בקיצור:

בענין חיוב הבדלה לחולים לפני אכילתם בזמן הצום והאם יבדילו על היין או על חמר מדינה, קיימת תמיה רבתי והיא, איך שתקו הראשונים, הטור ובית יוסף, שו״ע ונו״כ, בדבר כ״כ שכיח כחולים? והרי היא שאלה מצויה, ובפרט בתענית נדחה אשר ידוע שכמה מתירים גם למעוברות ומניקות ומקצת חולי. כמו״כ נחלקו האם יבדילו על היין או על חמר מדינה, ותמוה שתיקת הפוסקים בזה.

ואי אפשר ליישב בקלות ולומר שהדבר פשוט כל כך שיש להבדיל לפני אכילה, כי הרי הרמב״ן והרשב״א רא״ה ר״ן רבנו ירוחם ועוד, ובפוסקים, הב״ח הרדב״ז גינת ורדים זכור לאברהם, סוברים שאין כלל חובת הבדלה מחמת התענית במוצאי שבת וכיון שנדחה נדחה.

והגם שהגאונים חולקים עליהם, וכן הלכה, וצריך להבדיל במוצאי התענית ביום ראשון בלילה – בכל זאת עדיין אין הכרח שחיוב הבדלה לחולים קיים כבר במוצאי שבת בזמן התענית לכולם.

וידוע הכלל, דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ושיש לצמצם המחלוקת, ולקרב הסברות ככל האפשר.

ולפ״ז מסתבר לומר שהכל מודים שאין להבדיל עד מוצאי הצום, ולכן שתקו הראשונים. ולהעיר, שגם להפוסקים שיש לחולים להבדיל, יש מהם שהסכימו שהקטנים א״צ להבדיל. וגם בזה יש לתמוה, איך לא כתבו שהקטנים פטורים?

וכן דעת כמה אחרונים שהחולים פטורים מהבדלה.

ובפרט לנשים, שבכלל ספק אם חייבים בהבדלה. וחקרתי לפני עשרות שנים אצל כמה מזקני אנ״ש וכן בחוגים אחרים, והעידו בפני שחולים ובפרט נשים שאכלו בהיתר לא הבדילו לפני אכילתם. עד כאן תמצית דברי הנ״ל.

האם אכן כן הוא?

 

תשובה:

פשוט שעל החולים להבדיל וכן המנהג פשוט.

 

מקורות:

הנה, לא נעלם מאתנו דעת האחרונים שהפקיעו חיוב הבדלה לחולים, אבל לא נתקבלה דעתם. ובכל דבר – אפשר למצוא דעת יחיד. אבל ההלכה נקבעת כפי הרוב.

ולגבי הטענה מחמת שתיקת הפוסקים – אף שלכאורה דברי טעם הם – הנה מאחר שהכריעו שגם בת״ב חייב בהבדלה, ממילא מובן שגם על החולים להבדיל. ולא נצרכו לפרש ד״ז, דמכללא שמעינן לה.

ומ״מ ליתר שאת ולהעדפה בעלמא, כבר פירשה הכנה״ג, גדול האחרונים (כלשון שו״ת הרמ״ז כא), ומי לנו גדול כמו הגאון האמיתי בעל כנה״ג וכו׳ אשר אין ערוך אליו וספריו הן הן עדיו (משנת חכמים שסא), והמג״א לא זז ממנו כמעט בכל סימן, וריבוי הלכות הנהוגות מדי יום ביומו מורים על פיו, כמפורסם, ונמצא בספרו בשו״ת בעי חיי עא.

ואחריו נגררו כמעט כל הפוסקים: שו״ת בית יהודה ב, פז, ברכ״י תקנו, שע״ת שם, עיקרי הד״ט כח, ג, דגמ״ר תקנט, מל״ח י, מט, ובספרו שו״ת לב חיים ב, קנט, זכל״א או״ח אות ט ערך ט״ב – מ, א, שו״ת שו״מ ה, לז, שו״ת עמק המלך כג, קיצור שו״ע קכה, ח (שנתקבל בכל תפוצות ישראל), שד״ח מערכת ביהמ״צ ב, ה ושם ז, שו״ת מהרי״ל דיסקין קו״א ה, עב, צפע״נ (כדלקמן), ארחות חיים ספינקא תקנו, באר יעקב קרויזר שם, תוספת חיים לחיי״א קלו, טז, משנ״ב תקנט, לז, כה״ח תקנו, ט. ועוד ועוד. ורובא דרובא הביאו הדבר בפשטות ללא חולק וללא שום שובר בצדו.

ובדור האחרון – שאילת משה, ישכיל עבדי, קנין תורה, יחו״ד, מנח״י, אז״נ, אול״צ, הגרשז״א, הגריש״א, תשוה״נ, משנ״ה, רבבות אפרים, ועוד ועוד, שלא יכילם הנייר.

ובתורת חיים סופר תקנו, א, כתב שמדוייק בל׳ בה״ג הל׳ קידוש והבדלה, ודברי הבה״ג הובאו לדינא במג״א רסי׳ תקנו: ה״מ היכא דהוה שרי למיכל אבל הכא כיון דאסיר לי׳ למיכל מבדיל לאורתא. וכעי״ז הוא במאירי סוף תענית. אלא שדיוקו אינו מוכרח.

ולשון הכנה״ג: מה זו שאלה הא ודאי פשיטא. והיינו שלא עלה על דעתו שום צד ספק. וכל עיקר צד הסברא לחלק בין ת״ב למוצאי ת״ב – נתחדשה רק בדורות האחרונים, ולא ראינו אותה בדברי הפוסקים שקדמו (וראה להלן בנוגע לדברי המאירי), אף שלכאורה סברא פשוטה היא, ומכלל דלא שמיעא להו. ומכאן, מובן דבר ההשמטה, דאיפכא הוא, שלא נצרכו לפרש דפשיטא להו לחיוב.

ואף שחלק קטן מהפוסקים קאי בבעלי ברית, שיו״ט שלהם הוא – הבינו הפוסקים מדבריהם דהיינו הך.

והיינו, שאף שיש מקום לחלק מסברא בין בעל ברית לחולה, וכדלקמן, בפוסקים הנ״ל השוו ביניהם, וס״ל דדא ודא אחת היא. (וגם בתורת חיים דלקמן נראה שלא חילק ביניהם). ואכן בקובץ תשובות דלקמן דחה לסברת הגרח״ק לחלק כנ״ל.

ואין לומר שהחולה חייב בתענית אלא שהותר מפני חוליו, ואילו בעל ברית מעיקרא אינו בר תענית שיו״ט שלו הוא (ראה שארית שמחה דלקמן) – שלפמשנ״ת ברא״ש ובמאירי שבעצם כולם חייבים בהבדלה במוצ״ש אלא שפטורים מחמת אונס התענית, וכדלקמן, אין סברא לחלק בין חולה לבעל ברית, שכל שנפקע אונס דהתענית היינו הך. ואיפכא מצינו בבעי חיי, שהחולה עדיף מבעל ברית, שהחולה מבדיל מיד.

[וגם אין לומר, שהחולה שאני שהותר רק כדי חיותו – דקייל״ן שחולה פטור לגמרי מתענית, שבמקום חולי ל״ג רבנן, וא״צ אומד].

והרי גם בבעלי ברית איכא למימר כטענה הנ״ל היאך שתקו מלהודיע ד״ז בדבר המצוי. אלא שהי׳ פשוט להם שכך הוא.

[אלא שיש מאחרונים שכתבו להקל לעת הצורך בנשים וכו׳, לסמוך על שאר דעות. וצירפו גם הדעה שנשים פטורות מהבדלה. (אלא שב׳ הספיקות הן ע״פ צדדים שאינם לדינא מעיקר הדין. וכן סברת העזר מקודש להתיר האכילה וכו׳. והאריך באז״נ דלקמן). אבל עיקר ההלכה ס״ל להדיא שהוא כנ״ל].

והה״נ להטענה שיש לקרב המחלוקת – שבאמת אין כאן קירוב בגוף המחלוקת, שהרי לרמב״ן ותלמידיו וסייעתו פקעה חובת הבדלה לגמרי גם במוצאי הצום, ולא נקטינן כוותייהו. ולהחולקים עמו, שכך דעת כל הגאונים וראשונים, ונפסקה ההלכה כמותם, נשארה חובת הבדלה בשלימות. ואין טעם וסברא לחלק בין בריא לחולה בענין זה. תדע שגם דבר זה לחלק בין לחולה לבריא נמי שבקו הפוסקים מלהודיענו.

ומדוע לא נאמר איפכא, שכיון שלא חילקו בדבר, פשוט שגם החולה חייב בהבדלה.

ואדרבה, שמסתבר להיפך, שגם לרמב״ן ותלמידיו חייב החולה להבדיל, שהרי טעמו הוא מחמת שאין כוס בעולם, אבל לחולים הרי יש כוס בעולם, וכפי שהאריך בדברים ברורים כעי״ז, בשו״ת אז״נ ו, נג, ובקובץ תשובות דלקמן. ונמצא שלכו״ע חייב להבדיל.

ואין שייך לומר דלא פלוג, שהרי גם בעיקר הענין אם תיקנו על הכוס או בתפלה, תיקנו וחזרו ותיקנו, ומטולטלת היא בין עניות לעשירות, וכשאין לו כוס התירו לאכול ללא הבדלה לפי שדינו כהענו (ראה ר״ן פסחים קו, א – לגבי ת״ב. רשב״א וריטב״א ברכות לג, א. אדה״ז רצד, ב. אלא שלריטב״א עיקר התקנה שיבדיל על הכוס היכא דאפשר דאית לי׳ כוס, ותפלה עיקר תקנתא רק בתחילה, ולרשב״א הבדלה בתפלה עיקר גם כשהעשירו). ומוכח דל״א לא פלוג בין איש לרעהו בד״ז.

[ואין להקשות מסברא, שבזמן שהענו מסתבר שגם עשיר אינו מבדיל על הכוס – שאף אם כן הוא, ל״ד לנדו״ד, שאחרי שתיקנו חכמים שלעולם צריך כל אדם המבדיל בתפלה להבדיל גם על הכוס אם יוכל למצוא בכדי שלא תהא מטולטלת מעניות לעשירות, ההיתר היחיד הוא רק כיון שאין לו כוס, ודומה – אבל לא ממש – להענו. ולכן מי שיש לו כוס חייב להבדיל. וז״פ.

ועוד שבהל׳ ברכות לריטב״א ח, יד, כתב בסברת הרמב״ן, בהקדם שבכלל במקום שאין שם יין הרי הוא כעני, ואין לו להתענות כיון שאינו מובטח שיהי׳ לו יין למחר, ושוב כתב שמזה הטעם פטורים מהבדלה כשחל ת״ב במוצ״ש לפי שאין מי שיטעום. ונמצא שאכן היינו ממש דינא דמי דאין לו יין, שבפירוש חילקו בין מי שיש לו למי שאין לו, ובת״ב כשיש מי שרשאי לטעום שפיר מיחייב. ובכ״מ מצינו שמי שאין לו יין דינו כהענו ותיקנו שצריך להבדיל על הכוס רק למי שיש לו יין – ראה ריטב״א ברכות לג, א. שטמ״ק שם. שבה״ל קכ. שו״ת זרע אמת ג, כא.

ועכ״פ מדין בעל ברית, מוכח דל״א שכל ישראל עניים בת״ב, שבעל ברית כעשיר דמי וחייב בהבדלה. ומוכח דל״א לא פלוג בענין זה. ולהעיר שבשו״ת דבר יהושע ב, עה, שכתב ללמד זכות על הנוהגים שחולה אינו מבדיל, כתב בין הדברים לחלק בין בעל ברית שדינו כעשיר, ואילו החולה דמי לעני. והוא דלא כהסברא דלא פלוג ודבתר רוב ישראל אזלינן (שבתורת חיים דלקמן). ומכיון שבאנו לחלק, אף אנן נחלק ונאמר שגם החולה דמי לעשיר, שסברת דבר יהושע רק מחמת שהותר לחולה רק מה שצריך לאכול ולגבי הבדלה כעני חשוב. אבל לדינא שנפטר לגמרי, שוב נחתינן לחלק בין חולה לבריא, שהחולה חייב בהבדלה.

אמנם, בתורת חיים סופר תקנו, א, אכן ר״ל שדברי כנה״ג עולים יפה רק לבה״ג ודעמי׳ דקייל״ן כוותייהו. אלא שכתב שדבריו אינם תח״י לברר. ומתוך עיון בפנים בבעי חיי, ייראה דלא נחית כלל להא מילתא, ושפיר איכא לפרושי דאזיל כתרווייהו.

ועוד, שעיקר סברת תורת חיים רק ע״פ מש״כ רמב״ן שבת״ב הוא כהענו. וס״ל דלא פלוג בהא מילתא (אף שיש להנדז כנ״ל). אבל ברמב״ן בריש דבריו כתב סברא אחרת לגמרי, דל״ש תשלומין רק כשהי׳ ראוי להבדיל בעיקר זמנה ביום ראשון. ולפום סברא הדין שפיר אפ״ל שגם לרמב״ן חולה חייב.

ובשו״ת להורות נתן ב, לו, דרך בסברא כעין תורת חיים. ודבריו תמוהים, במש״כ במה שמבדילים במוצאי ת״ב, דחיישינן לבה״ג ודעמי׳ להבדיל במוצאי ת״ב – שהרי פשוט שכ״ה לדידן מעיקר הדין, שהרי ל״ש להחמיר בספק ברכות.

וח״א שליט״א כתב ליישב דבריו, שכיון שהרא”ש מעיד שנהגו להבדיל במוצאי התענית במקום מנהג אין אומרים סב”ל. אלא שבלהורות נתן לא קאתי עלה מה״ט. ואת״ל הכי (וכן נקטו אחרונים אחרים, דלדידהו מספקא להו בעיקר הענין אם לפסוק כהשו״ע, ואמטו להכי כתבו להחמיר במקום שאין מנהג) – עדיפא הול״ל שהוא רק מחמת מנהג, ובחולה לא נהגו, שאם באמת פטור מהבדלה ומבדילים רק משום מנהג, איכא למימר שמה שנהגו נהגו ומה שלא נהגו לא נהגו, אף אם ביסודם תלויים זב״ז.

אבל האמת תורה דרכה, שבשו״ע הכריע לדינא כבה״ג, שהרי בטור הביא פלוגתא דבה״ג והרמב״ן, וסיים שהרא״ש הסכים לבה״ג ושכ״כ רב נטרונאי גאון. ולא כתב כלל משום מנהג. ואף שבב״י הב״ד הרא״ש שהעם נהגו כבה״ג – הרי סיים עלה והכי נקטינן. והיינו שכ״ה מן הדין. והרי כך ס״ל לגאונים – בה״ג ר״נ גאון ור״ע גאון, שכל דבריהם דברי קבלה.

ואף שהפוסקים הספרדים נקטו שאומרים סב״ל גם נגד מרן ובהכרח שכאן הוא רק בגלל המנהג – הנה, במקום שהוכרעה ההלכה לא אומרים סב״ל מחמת דעת מיעוט.

ואכן, בתורת חיים פשוט לי׳ דנקטינן לדינא כבה״ג, ודלא כמ״ש בלהורות נתן, וכמ״ש שם שסומכים על רוב הפוסקים והשו״ע בלי שום ספק, ושלכן חולה מבדיל. (אלא שר״ל שאין לחולה להוציא הבריא. ותמוה, שהרי ודאי כולם בני חיובא נינהו. ולולא הסברא דאתי למיסרך היינו מבדילים ונותנים לקטן)].

ואם כדבריהם כן הוא – הרי י״א שיש גם לבריאים להבדיל במוצ״ש וליתן לקטן (כדעת המנהיג הל׳ ת״ב כא. והביא דעה זו רמב״ן בתוה״א, וברא״ש ובמאירי סוף תענית. ויש שכתבו שכ״מ באר״ח הלכות הבדלה יד, בשם רבינו פרץ, שמברך המבדיל קודם שיצא מביהכ״נ. אבל יותר נראה בכוונתו שמברך ללא כוס להתירו במלאכה. ורבו הדעות דל״ח דאתי למיסרך במילתא דלא קביעא. ואכ״מ). ומדוע לא נאמר איפכא, דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ונקרב הדעות ונאמר, שעכ״פ בחולה ניעביד הכי. ובפרט דל״ש בחולה דאתי למיסרך דאקראי הוא.

וכבר כתב בקובץ תשובות או״ח נז, דאדרבה חובת ההבדלה בת״ב גופא ברור יותר מלהבדיל במוצאי ת״ב. ועפ״ז, מתיישב גם מה שלא נזקקו הפוסקים לפרש ד״ז, לפי שנלמד הוא בק״ו.

ומקום לומר, דעדיף טפי לחולה הצריך לאכול, להבדיל דוקא במוצ״ש, לפי שאז זמנו לכו״ע. (וכבר נחלקו בנצרך לאכול רק ביום אם להבדיל כבר בלילה. ואכ״מ). ועד כדי כך, שלכמה דעות יכול החולה להוציא בני ביתו, ראה ברכ״י תקנו, ג. ועוד.

ואדרבה שתיקת וסתימת הפוסקים בד״ז מוכיחה שהי׳ ברור להם שחייבו כולם בהבדלה ללא חילוק בין בריא לחולה.

ועיקר היסוד לחלק בין ת״ב למוצאי ת״ב – מצינו כבר במאירי סוף תענית לחד שינוייא, שכשהגיע זמן הנחמה חזר העושר. אלא שלפי שאר האופנים שם אינו. ועיקר דחייתו לשיטת הרמב״ן שכולם עניים, כתב שם בחריפות ״דמילי דבדיחותא נינהו״. ושאר דבריו הם רק לדחות בקש.

ובאמת, גם בהסברא שכתב שכשהגיע זמן הנחמה חזר העושר, איכא למימר דחולה שאני. ומוכרח לומר כן, ובהקדם, דלפום סברא הדין, תיקשי מאי אהני לן שבזמן תשלומין העשירו, הרי בזמן החיוב היו עניים. ובהכרח בכוונתו, שדומה למי שאין לו כוס, ואכתי רמיא חיובא, אלא שאנוס הוא, ובמוצאי ת״ב כשיש כוס חזר חיובו. ומכאן, שבחולה כה״ג ודאי חייב בת״ב גופא.

(ועצ״ע שבמאירי קאתי עלה מחמת לישנא דקרא זכרה ירושלים ימי עני׳, ומה״ט קאמר דבדיחותא איהו, ובפשטות שאין להחליט גדר עניות מחמת לה״כ. ולפ״ז, טעם הרמב״ן לדעת המאירי הוא, שבעת חורבן ל״ש לקבוע חובת הבדלה ושירה על כוס. אבל מסתבר שעיקר כוונת המאירי ג״כ מחמת שאין כוס בעולם, עפמ״ש רמב״ן בעצמו בתוה״א, וכפי שהובא משמו בשאר מקומות בראשונים. והמאירי ר״ל שגם מה שאין כוס מחמת תענית וחורבן בגדר עניות הוא כלישנא דקרא. אלא שדחה שג״ז מילי דבדיחותא).

וכש״כ לסברת הרא״ש סוף תענית דל״ד לאונן, דאיהו גופי׳ מיחייב, והזמן גורם שאין יכול להבדיל, וכ״כ המאירי שם, שזה בזמנו בר חיוב הי׳ אלא שהתענית מפקיעו וחיובא מיהא עלי׳ רמיא – שבודאי בחולה מבדיל.

[ויש שכתבו למיסבר סברא, דלדידן תיקנו מעיקרא זמן ההבדלה למוצאי יום ראשון. אבל מדברי הראשונים שהקשו על הבה״ג במה שמבדיל במוצאי יום ראשון אף דלדידי׳ אינו מבדיל אלא כל היום וליכא תשלומין – מוכח דלא נקטו הכי. ומדבריהם בביאור דעת בה״ג מוכח שת״ב דלא אפשר תיקנו תשלומין. ולא שאז עיקר זמן הבדלה. וראה גם אצלנו 44848. ואכ״מ].

ובכ״מ הביאו בשם שו״ת צפע״נ שכתב שאין להבדיל. ואיפכא הוא. ונגררו המלקטים אחד אחרי השני, כלקוטי בתר לקוטי והעתיקו כסומא בארובה. ומפורש הוא בדבריו בשו״ת (דווינסק, ת״ש) ב, לב שלדינא חייב להבדיל. ואין משיבין את הארי.

וסברת שו״ת זכר שמחה סט, שאין להתיר לשתות הכוס כשאין לו צורך (ובתורת חיים שם קס״ד הכי ג״כ אלא שדחה) – דחוי׳ היא שחולה בת״ב א״צ אומד, כנ״ל. וסברתו השני׳ שדומה לחולה ביו״כ שפטור מקידוש – כבר דחו דהתם לא תיקנו כלל חובת קידוש. וגם בדעת בעל זכר שמחה – ראה לבנו בשו״ת שארית שמחה יד.

ומהמפורסמות הוא, שכמה מהאחרונים שהקלו, כ״כ כלימוד זכות על מה שראו מנהג אצל דלת הקהל, שבכלל לא נהגו הנשים להבדיל בעצמן ושומעות מבעליהם, ובת״ב בעת החולי לאו אדעתייהו. וכמו שלימדו זכות בהרבה מנהגי הנשים בפולין, כלח״מ בשבת, וכהנה רבות.

ורובם צירפו שיטות שונות להקל, שאין עיקר ההלכה כוותייהו.

(ובהר המורי׳ לאדר״ת אות עב, שכתב שאכל ללא הבדלה – הי׳ מפני ההכרח שאסור הי׳ לו לשתות יין, וחמר מדינא ליכא, יעו״ש, וממילא הוצרך לסמוך גם ארמב״ן, אף שבמוצאי יום ראשון קיים הבדלה על הכוס כדין, ודלא כרמב״ן).

ומש״כ שיש שהעידו שלא נהגו בכך – בכ״מ העידו להיפך. ובס׳ דברי קהלות ע׳ 96, שעיקרו מנהג פפד״מ בימים ההם, מפורש נמי הכי. ובכלל, קשה לקבל עדות בשב ואל תעשה, במה שלא שמענו וראינו. וגם עיקר הדבר נוגע רק לחולים, וחולה לא שכיח כולי האי, ובדבר שאינו מצוי ל״ש מנהג. (ועד״ז הוא במה שראיתי למי שכתב להעיר, ממה שסתמו הפוסקים ולא כתבו להבדיל וליתן ליולדת – דמי שכיח בכל בית יולדת תוך ז׳ הפטורה מלצום (אלא שבנדחה י״א להקל גם אח״כ). משא״כ במילה שהיולדת נמצאת שם).

ולמעשה, פוק חזי שפשטה ההוראה בכ״מ לחייב להבדיל לפני שאוכל. ולית לן לאסתפוקי בהאי מילתא כלל. וליכא גם סב״ל, במקום מנהג. וחמירא סכנתא דאכילה לפני הבדלה מאיסורא.

ושו״מ שכתבנו מזה כבר בלוח לת״ב נדחה, ואעתיק משם, והן הן הדברים, מי ששנה זו שנה זו, ומתנבאים בסגנון אחר: כ״כ בשו”ת בעי חיי או”ח ח”ב סע”א. והב”ד בברכ”י סתקנ”ו סק”ב. עיקרי הד”ט סכ”ח סק”ג. דגמ”ר סתקנ”ט ס”ח (לענין בעל ברית. וכן בשו”ת שו”מ מהדו”ה סל”ט. משנ”ב שם סקל”ז. ועוד. ומש”כ בשו”ת דבר יהושע ח”ב סע”ה לחלק בין בעל ברית לחולה – צ”ע. והחילוק רק לענין היתר שתיית יין. אלא שבשו״ת דבר יהושע (שם) תלה דבריו בדבר אחר, בסברא שכתב במאירי (במגן אבות ענין ד, ובבית הבחירה תענית ל, ב) שהשהגיע זמן נחמה חזר העושר. אלא שהעלים עינו ממש”כ לפנ”ז בדעת הגאונים שמבדילין במוצאי ת”ב שהסברא (שברמב”ן בתורת האדם ענין אבלות ישנה, ודעמי’) שבת”ב כולנו עניים – “מילי דבדיחותא נינהו”. ויש להוסיף, שבשאר הראשונים לא נקטו כסברת מאירי שחזר העושר, וטעמם ונימוקם שהרי תשלומין למוצ”ש הוא, ואם כולנו עניים אז אא”פ לחייבו בתשלומין, אלא שמעיקרא לא קיבלו סברא זו שבת”ב אנו עניים. ונמצא, שבת”ב גופא אדרבה יותר טעם לחייבו, שהרי במוצאי ת”ב איכא תרי טעמי לפטור, שכולנו עניים, ושלרי”ף ודעמי’ ליכא תשלומין אחרי יום ראשון (וראה מג”א סתקנ”ו סק”ב), משא”כ בת”ב, שאינו מדין תשלומין). שע”ת סתקנ”ו סק”א. שו”ת לב חיים ח”ב סי’ קנט. קצור שו”ע סקכ”ה ס”ח. שו”ת מהרי”ל דיסקין קו”א ס”ה סקס”ח. וכ”פ רוב האחרונים. וראה בירור הלכה זילבר תליתאה או”ח סתקנ”ו שאסף להקת אחרונים שכ”כ. (וסברת שו”ת זכר שמחה סס”ט שאסור לו לחולה לשתות היין לפי שא”צ לו עבור מחלתו, וכן שדומה לחולה ביוכ”פ שפטור מקידוש – דחוי’ קרינן לה, ראה שש”כ פס”ב הע’ קט בשם הגרשז”א. קובץ תשובות ח”א סי’ ס. ועוד).

 

 

#44569