״חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך״. האם אותו דין חל גם כשהאישה יוצאת לדרך והבעל נשאר בבית? 

 

יש קצת מצוה. וכשמשתוקקת אליו ומקשטת ומראה לו חיבה, או שיש חשש הרהור, ודאי חייב בכך.

אבל אם זה עונת הוסת אסור לו לפקוד. ויש להחמיר גם בחיבוק ונישוק כבכל עונת וסת. ואף שמותר לפייסנה ולדבר על לבה דברי ריצוי ופיוס עד שתתרצה ותמחול לו – אין צורך בכך.

משא״כ כשהבעל יוצא לדרך, גם אם הוא בעונת הוסת, חייב לפקוד אשתו. והמחמיר שלא לפוקדה רק בדברי ריצוי תבוא עליו ברכה.

 

מקורות:

נסתפקו אם חייב או מצוה או קצת מצוה או שפטור לגמרי. וההכרעה שבודאי אינו מכלל החיוב. אלא שי״א שיש מצוה או קצת מצוה – ראה בכ״ז באר מרדכי פארהאנד נדה ע׳ קיא. שו״ת נחלה לישראל קונטרס הלכה למשה ב, הובא בדרכ״ת קפד, מו. (והשמיט סו״ד לחלק שרק בנוסעת למשא ומתן איכא חיוב). אבן שוהם פרלמוטר או״ח ה. שיעורי שה״ל שם י, א. קנה בושם שם י – ע׳ לב. גופי הלכות שם עז. חזקת טהרה שם י בדרך ישרה יד. חוט שני שם י, יט. לבושי עז שם י אות ד – ע׳ סח. שרה״מ ב, מג, ב. משנ״ה ט, קעז. טהרת הבית א, ב, יג.

אבל כשהוא סמוך לוסתה – אין להקל כלל, שכן לא נזכר בגמרא. ואף אם מצוה בדבר, מותר רק כשהוא משום חיוב ולא כשהוא מצוה – ראה דרכ״ת שם. שיעורי שבה״ל שם. קנה בושם שם. גופי הלכות שם. בדה״ש שם עא. פרדס שמחה שם כט, ה.

וגם בחיבוק ונישוק אין להקל (וכבכל וסת, שי״א להחמיר, ועכ״פ תע״ב) – שהרי בטעם שאין להחמיר ביוצא לדרך, כיון שי״א שאפי׳ בתשמיש חיובא ומצוה איכא (ראה בל״י לשו״ע שם י. ש״ך שם כז. אדה״ז שם לה). אבל כשהיא יוצאת לדרך אין כאן חיוב. וכ״כ פתחי מגדים מייזליש כז, יג – ע׳ רלד.

ובכלל, לא פלטינן בכמה אופנים מפלוגתא, הן בשיעור יוצא לדרך, והן החיוב רק באותה עונה שיוצא לדרך. וראה אצלנו 26379. וכיון שאין כאן חיוב ממש, אין להקל.

אבל בדברי פיוס וריצוי, שאפילו בימי נדתה י״א שחייב בכך (כדעת ר״ת ראה תוס׳ יבמות סב, ב ד״ה חייב, ס׳ הישר לר״ת ט, רא״ש יבמות ו, י ובקיצור פסקי הרא״ש שם י, רז״ה בהשגותיו לבעלי הנפש שער תיקון הוסתות בתחילתו. וכ״ה ביש״ש יבמות ו, ל. תפארת למשה (מגזע צבי) קפד, י. לחם ושמלה שם בלחם לב. פרד״ר שם במקשה זהב טו. כה״ח סופר רמ, יז. אהלך באמתך ה, ה. פרדס שמחה קפד, לו, ב. שאילת משה קליין נדה ל, ג – ע׳ תלח. פתחי מגדים כז, ג. ולא דמי לדברי הרגל כמשמעות תוס׳ שם. וכ״כ בלחו״ש שם בשמלה י. וראה חמו״ד הובא בפת״ש קצה, א. לבושי עז קצה, א – ע׳ תב. אבל לשאר הראשונים דל״ג הכי לכאורה אין חיוב. ובריטב״א יבמות שם ובשבועות יח, ב משמע שאסור משום דברי הרגל. וכ״כ מד״ע בחזקת טהרה קפד, י במורה דרך טז דלדידן אין להקל) כש״כ שאין להחמיר בשעת וסתה.

ולהעיר שדעת אדה״ז קפד, לג כשהבעל יוצא לדרך צ״ל דברי ריצוי ופיוסים באופן שתתרצה ותמחול לו. וראה שיעורי שבה״ל שם י, י – ע׳ מא.

אמנם, כ״ז כשהוא יוצא לדרך, אבל כשהיא יוצאת לדרך שהיא רק מצוה, א״צ גם לפייסה. ועוד, שבשעת וסתה ליכא גם מצוה, דלא שנא ממתקשטת בשעת וסתה.

 

 

#34488
#43133