קנינים מכירת חמץ ערב פסח שחל בשבת
בהשאלה בנוגע לסדר המכירה בשנה זו שערב פסח חל בשבת:
– מתוך התכתבות עם כמה רבנים שליט״א –
מחלוקת ישנה נושנה.
והגרשז״א ועוד לא ראו שום פגם למכור הכל מע״ש. וכ״מ באזהרות נחוצות לדרכ״ת. וראה שו״ת מהרם שיק רה. אמרי יושר קמו. נטע שורק לג. אבן יקרה ג, קכז.
וכן הורה בעל חוט שני רבית ע׳ רכד. ומכח הוראתו ניצל בעצמו מאיסור, ראה המסופר באגן הסהר ג ע׳ 383.
ולהעיר שאף שכתבו הרבה – וגם בעל שבט הלוי – שאין לעשות חדשות למכור החלות לשבת, המציאות למיטב ידיעתי הוא שבנוסחאות הישנות לא כתבו מאומה בקביעות כזו. ונמצא שאדרבה מכאן שג״ז נמכר, שהרי כיון שמפורט בשטר שמוכרים הכל כאשר לכל אין סיבה שלא תחול המכירה. (אא״כ לסברת שבה״ל שהוא אומדנא דמוכח. וראה לקמן עד״ז. בגוף ההוספה בכלל לכתוב שמוכרים כל חמץ בכ״מ שהוא – הדבר נמצא כבר בשטרות מכירה מאז, לרעק״א ולחת״ס. ועוד. וראה הגהות חת״ס למג״א תמח, א).
ולאידך, לומר שמה שאוכל בשבת, אומדנא דמוכח שאינו בכלל המכירה (כסברת שבה״ל ט, קטו) – צע״ג. ובפרט שיש שאכן מוכרים גם חלות אלו ואיזה אומדנא איכא. וגם שבשטר נזכר שאין בכח אומדנא לבטל המכירה.
ולפרט להדיא שהחמץ לסעודת שבת אינו נכלל, נמי לא ברירא מילתא, דנחתינן לדין ברירה. או שהוא דבר שאינו מסויים. ואם למעשה ישאר חלק שלא אכל – צ״ע אם נמכר. ואם באמת נמכר לגוי, אין לו לבער.
והנה, בכללות ישנם כמה אופנים:
למכור משעה ששית (או סוף שעה חמישית, או חצות).
למכור לפני כניסת השבת
למכור לפני זה באופן שיחול לפני שבת.
למכור באופן שיחול בשבת.
ובזה גופא – כמה אופנים:
לשייר החלות לשבת שאינו נמכר. ולכמה דעות יש לייעד אותם מראש (משום ברירה או דבר שאינו מסויים). ובכמה מקומות כתבו שיש להדגיש שמשיירים לא רק הנאכל בשבת כ״א גם מה שאינו נאכל ויועד מראש לאכילה, שאל״כ אינו יכול לבערו.
או למכור הכל כאשר לכל, ולהתנות – בכתב או בע״פ – שיוכל להשתמש כרצונו. וי״א לא להתנות רק לבקש רשות.
בכל האופנים יש מעלות וחסרונות.
ויודגש, שגם אם מוכרים הכל – יתכן שכשמשתמש קנה להתחייב באונסין, ולכן עדיין יש סיבה לבער.
והנה, בהחשש משום גזל – הרי מקבל רשות לאכול. וגם גוזל ע״מ לשלם ולנכות מחובו, והותר בגוי. ויש שחשו שמבטל המכירה (ראה מהרם שיק שם. שד״ח חומ״צ ט, לה. שו״ת ר׳ עקיבא יוסף רצא. אבל ראה אבן יקרה שם. וראה גם שטר מכירה דהדברי מלכיאל. וגדולה מזו מצינו בהוראת רבינו להוסיף בכל שטר מכירה עד״ז). אבל אינהו לא מיירי כשקיבלו רשות בהדיא. ובכלים של חמץ ודאי ליכא גריעותא דשואל שלא מדעת בגוי כהפקעת הלואתו, ראה ט״ז יו״ד קכ, יא. מג״א תעב,ב. וכן אין חשש להשתמש בחדר המושכר.
להחשש משום ברירה – מקום לומר, שכאן נוגע רק בדרבנן (וכסברת מהרשם בדע״ת תנד, א ועוד בנדוננו) לפי שהחמץ שנשאר אחרי האכילה בשבת אינו מתכוון לחזור ולזכות בו וחל עליו הביטול. וראה עוד לקמן.
פשוט שאם סודר וסוכם שהכל מכור כבר לפני זה, והגוי נותן רשות למכור או לאכול משלו, אין שום חשש ברירה שהרי מוכר משל הגוי. ואכן אפשר לסכם גם על האוכלים בשבת. ובתנאי שההסדר הוא שאינו נקנה לישראל האוכלו אלא שאוכל משל הגוי.
חשש ברירה יש כשהמכירה חלה מראש ומשייר חמץ הנאכל בשבת שלא ייכלל בהמכירה, וחמץ זה לא יועד מראש.
כשהרב מוכר כל החמץ שבהחדרים מיד (בשעת עשיית הקנין עם הנכרי) בלי שום תנאי כלל, ולאחר המכירה מבקש מהנכרי רשות ליקח מה שצריך, ומתנה עמו בפירוש שבזה אין הישראל אחראי כלל על הפקדון, ואז אף את”ל שמן הסתם דינו כש”ש, למעשה אין עליו שום אחריות, יצאנו מידי חשש.
ואף כשיש לו רשות להשתמש לא איכפת לן, אף שעי״ז מקבל אחריות כמשנה ב״מ מג, א – כי מזמן איסור חמץ (ביום הש”ק) ואילך אין לו רשות להשתמש בהן ואין אחריותו עליו, והאחריות שעליו ביום הששי לא איכפת לן.
והעירני ח״א, שבנוגע כל החמץ שאנו מוכרים סו”ס אם ישרפו החיטים בעליה יקבל הישראל הפסד בפועל ממש. ומ”מ לא איכפת לן בזה (בדיעבד* כמ”ש בסימן תמ סעיף טז) שהרי החדרים שכורים להגוי וחמץ שקיבל עליו אחריות ברשות הגוי אינו עובר עליו. (וצ״ע, שהרי לכתחילה חוששים לדעת הרמב”ם דאפילו באלם לא מהני יחוד ושכירות. ולכאורה צ”ל שעל זה מהני הערב קבלן שהאחריות עליו דוקא והערב אינו עובר שהרי החמץ אינו בביתו כלל). עכ״ד.
איך שלא יהי׳ אופן המכירה בפועל, למעשה פורסם לכל הקהילה לבער הכל בזמן הביעור חוץ ממה שמשייר לשבת. ומאז לא להניח שום דבר בחדר הנמכר לגוי. והנשאר – לבער.
בנוגע להמשך המכירה בחנויות – ה״ז ענין בפני עצמו והוראות בפני עצמם.
נ.ב. מקום לומר שגם להאומרים לסדר חלות המכירה לפני שבת או לעשות המכירה בפועל אז, ומהטעמים שהוראה זו מסורה לבי״ד שלא יטעו – אין מקום לפרסם עד״ז לעמא דבר. ומבחינתם המכירה בזמנה.
עוד מכתב בהמשך לזה:
אדגיש שוב, שכמה חסרונות גם בהקנין שיחול לאחר זמן:
א. מקום לומר שלא קיבל הרשאה לכך.
ב. יתכנו קנינים דלא מהני לאחר זמן, כדלקמן. וראה לעניננו מש״כ הגרז״נ בקובץ הישר והטוב ו ע׳ יג, מה ששמע מהחזון יחזקאל בשלילת קנין שיחול בשבת מה״ט (ולא מצד איסור קנין בשבת, שגם בזה יש שהחמירו אפי׳ כשאינו עושה שום מעשה בשבת, וגם כשהקונה גוי, וגם במקום מצוה, וגם כשעושה להינצל מאיסורחמץ. ויש שהחמירו מטעם אחר, מחמת הדין שטוב לבער בשעה חמישית כבכל שנה, כדלקמן)
ג מה שקונה אחרי המכירה לפני חלות הקנין אינו נכלל. ורבים לא יחכמו לדעת זאת.
ד. גדולי הדורות – הצל״ח ועוד – כבר כתבו שגם במכירה אמרו שטוב לעשות בזמנו כבשאר שנים. ואף את״ל שחלות המכירה מסורה לבי״ד, הרי אם יפרסמו על כך, שזוהי המטרה שידעו שאפשר למכור בחנות כרגיל, שוב שייכת טעות אצל ההמון. וכבר קרה שבשנים אחרי קביעות כזו באו למכור החמץ בערב פסח אחר שעה ששית…
ה. מה מרוויחים בזה? אם רצונו לכלול גם חמץ הנשאר, נכנסים עוה”פ להסוגיא של ברירה (אף כי יש ליישב, כדלקמן). גם קנין סודר לא יועיל, ואף כי יש ליישב, כדלקמן, לאו כולא עלמא (גם מרבנים המוכרים) דינא גמירי.ואין לומר שהמעלה היא שגם חמץ שקונה לאחר המכירה שע״י הרב יהא בכלל המכירה שהרי אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו.
וראה רמ”א חו”מ סימן רפא ס”ז.
והנה, בנוגע לברירה – להעיר מפס”ד להצ”צ כד, ב, שיתכן שאין ברירה בחמץ כיון שיש לו עיקר מן התורה. ועוד, דהיכא שהאיסור חמור לא אמרינן ברירה אף בדרבנן.
וגם כמה סברות בדבר המועילות גם לדעת אדה״ז שחמץ הנמכר אינו בכלל הביטול ונוגע לדאורייתא.
ולדוגמא, מש״כ בראשונים (ר״ש מעשר שני ה, א. שו״ת הרשב״א ב, פב. וראה נתה״מ סא, ג), שאין חלות של דבר הבא ע״י הבירור שלאח״כ תלוי׳ בברירה, רק אם החלות צ״ל למפרע כשעדיין לא נתברר הדבר, כגון בגט אם ימות, שחלות הגט צ״ל למפרע לפי שאין גט לאחר מיתה. אבל אם מהני כשחלות צהי׳ לאחרי זמן, מזמן שמתברר אין כאן גדר ברירה, שבזמן שמתברר חל. ובנדו״ד, מצד איסור חמץ לא איכפת לן אם יחול בשבת. ואם משום איסור קנין בשבת, את״ל שאסור גם בכגון דא (כהמחמירים בזה. ואכ״מ) – הרי אי״ז נוגע לדאורייתא.
בנוגע לקנינים המועילים לאח״ז: ברוב הקנינים מועיל. ומשיכה – אין עושים בלא”ה. סודר – כשעושים לרווחא דמילתא – אפשר להשאיר בידי הרב עד זמנו. וכ״כ בעניינו במנח״ש בע׳ רכו. וצ״ע שכיון
ועוד, שבמקנה מעכשיו שיחול אז מועיל בכל גווני.
מה שבסודר מועיל כשאינו מחזיר הסודר – פשוט מסברא. וכן עולה משו״ת נוב״י חו״מ מז. והובא במשפט שלום חו״מ קצה, ה. ובפת״ח קנינים פ״ז הע׳ כט נסתפק. אבל כנ״ל מפורש כן בנוב״י (והוא עצמו הביאו בפת״ח). אמנם ראה חי׳ ר׳ שמואל קדושין ג, ב שהוכיח משו״ת הרשב״א ד, רב דלא כנ״ל, כיון שיכול להחזיר הסודר גם אם בפועל לא החזירו.
גם בסיטומתא – מקום לומר שאכן אם כן המנהג יועיל. ואף שאין מנהג תגרי אוה״ע בקנינים בכלל – נהגו להתחייב באופן שיחול אח״כ. וילע״ע. וראה גידולי שמואל ב״מ עד, א ד״ה כן י״ל.
ובפרט כשנכתב בשטר, שבזה לא אמרינן דהדרא סודרא למארי׳ – שו״ת דברי חיים חו״מ ג. אבל ראה אמרי אש חו״מ ר. בית שלמה חו״מ יח בהגה.
וכן בקנין אודיתא, את״ל שמועיל במכירת חמץ, אף שכתב בחזו״א ב״ק יח, ו, שלא יועיל לאחר ל׳ יום – באם מודה שמקנה מעכשיו אין סברא שלא יועיל. ועוד, שנראה עיקר כוונתו שחל בהתאם להודאתו, ואם יודה שהתחייב בקנין אחר לאחר זמן מהני. ועוד זאת ראיתי באיזהו מקומן, שכ״ז לפמש״כ שם שאודיתא אינו בגדר קנין רק שדנים ע״פ הודאתו, וכמ״ש כן כמה אחרונים שהוא בגדר נאמנות, אבל לדברי קצוה״ח קצד, ג, שהוא קנין ממש י״ל שיועיל. וראה גם חי׳ ר״ש שקאפ נדרים כב דבאודיתא ל״ש כלתה קנינו כיון שהאמירה אינה מעשה ורק גילוי רצונו. ושם שגם להאומרים שבדברים שחלים ע״י אמירה כלתה אמירתו, אודיתא שאני שכיון שהודאתו מוסר החפץ נאמן הזוכה לתבוע החפץ, ונאמנותו לא כלתה.
ועדיין יל״ע בקנין אגב קרקע כשהשכירות חלה כעת. ובקהלת יעקב אלגאזי א, לב בסופו, טיב גיטין (העללער) פג, ב בדפי הספר, ובקצוה״ח קג, א ונתה״מ רט, ו ושם רנ, כב – דלא מהני. אבל בראשונים ב״ב מד, ב. וראה חי׳ הר״ש שקאפ נדרים שם. אבנ״ז יו״ד רצא, ב. וממילא נכון שגם השכירות תחול לאחר זמן.
אלא שבכל הנ״ל יש לחוש שהגוי יחזור בו – ויכול לחזור בו עד חלות הקנין – ראה שו״ת הצ״צ חו״מ ל.
ובכללות הענין – בהשקו״ט בדיני ברירה – ילה״ע שאף לדעת אדה״ז שהחמץ הנמכר אינו בכלל ביטול, היינו כיון שרוצה לחזור ולזכות בו משא״כ בחמץ הנשאר לשבת שבאמת רוצה לבער ומוכר מחמת החשש.
להכניס החמץ הנשאר בשבת אחר קידוש וסעודת שבת לחדר הנשכר, אינו מובן כלל וממ”נ: אם חלה המכירה גם על חמץ זה כיון שהי’ בחדר הנשכר בשעת עשיית הקנין עם הנכרי, יש גזל או ביטול מקח או קבלת אחריות או ברירה לפי שאלתו. ואם לא הי’ חמץ זה בתוך החדר בשעת עשיית הקנין עם הנכרי, אם כן בשעת הקנין לא הי’ בגדר חמץ ידוע ומסויים (כדברי הצ”צ בפס”ד) ואינו נמכר.
לכלול במכירה חמץ שקנה לאחרי זמן – להעיר גם משו”ע אדה”ז סי’ תנ סט”ז-יז, כהמג”א שם ולא כהט”ז שתמה מצד דשלבל”ע. והתם מוכר הריחיים עצמו. ועוד מדין סילוק והפקר ראה בפמ״ג. ובכלל, כבר תירץ הצ״צ דהתם גם אצל הישראל לא בא לעולם ולא קנה.
שוב חיפשתי במלקטים וראיתי שיש שצידדו להתיר בשאלה כגון דא מכמה טעמים. אבל אין הנדון דומה, דהתם בא אצלו בפסח, וממילא בא מיד לרשות הגוי לפני שבא לרשותו, או שבא מיהודי שמכר חמצו. אבל כאן בא אצלו עוד לפני ערב פסח אבל אחרי המכירה. ועוד שכתבו להתיר משום סיטומתא למ״ד שמועיל בדבשלבל״ע. או שהתירו מדין זכין למכור עבור עבריין. אבל הדבר כ״כ מפוקפק, ואיך אפשר לומר לסמוך להתיר לכתחילה על זה, ורק על קנין אחד.
וי״א מדין אודיתא. אבל לאדה״ז אודיתא לא יועיל בכלל במכירת חמץ.
ועיקר, שבדבר שלא מכר לא המוכר ולא הלוקח והגיע לרשות הלוקח בפסח אלא שכתב בשטר שרוצה למכור מה שבא לרשותו בפסח מוסכם שהחמץ אסור גם אחרי הפסח.
#41501
