בנוגע נטילת ידיים בבוקר

 

שו״ת:

בנוגע לנטילת ידיים של הבוקר ליד המיטה, שאנו נוהגים ליטול לאחמ”כ פעם שניה עם מגבת. ובפשטות הסיבה היא שהמים המגיעים מהיד לכלי הם טמאים, ובנגיעה בהם שוב היד נטמאת. וכפי שאדמוה”ז כתוב להיזהר בזה בהלw נטילת ידיים. ולכן אנו נוטלים שוב כהלכה.

אבל לפי זה מה התועלת בנטילה שליד המיטה, הרי האפשרות לא לגעת בנטלה במקום בו כבר נטלת קשה מאוד.

בכדי להעביר רוח רעה מיד כשקם ממיטתו. בסיבת הנטילה שנית – ראה להלן.

להלכה, האם אין בעיה לגעת לאחר נטילה הראשונה בגוף ובאוכלים?

מעיקר הדין, מותר לגעת לאחר נטילה זו בגוף ובאוכלים.

והאם אכן צריך תמיד ליטול ידיו שנית?

אם צריך לנקביו ודעתו לפנות מיד ימתין מלברך עד יציאתו מבית הכסא. אבל אם אינו צריך לנקביו ולא יפנה עד לאחר זמן מרובה יברך מיד ובלבד שיהיה מחצי לילה ואילך.

 

מקורות:

במש״כ ע״ד הזהירות בנט״י ליטול עם מגבת – אכן, כ״ה בסידור אדה״ז, שצריך ליזהר אפילו לעכב שיהיו מים הכשרים לנטילת ידים לסעודה. ושיבואו על ידיו מכח כלי ומכח אדם וגם שלא ליגע בידו הנטולה בלחלוחית המים שעל פי הכלי שנטמאה בנגיעת היד שאינה נטולה וכן צריך ליזהר מדברים החוצצים וכל דבר הפוסל בנטילת ידים לסעודה לפי שכל נטילה הפסולה לסעודה אין לברך עליה בשחר. ומנהגנו בסעודה ליטול עם מגבת. וכאן כשנוטל בסירוגין קשה מאד ליזהר בדבר ללא מגבת.

אמנם, בטעם הנטילה שנית, מבואר בשו״ע אדה״ז (שאינו מחמת העדר האפשרות ליטול כדבעי ובזהירות הנהוגה עם מגבת. ולהעיר, שמצינו כעי״ז אצל המקובלים מחמת שא״י לכוון הכוונות בראשונה) אלא בכדי שיוכלו לברך, ראה שם ו, א.

אמנם, נתקשו רבים ושלמים בההיתר לברך בפעם הב׳ כשכבר יצא יד״ח בפעם הא׳. ותרתי איכא בגווה, חדא, שהיאך מברך על נטילה השני׳ כשכבר יצא בראשונה, ותו, שאין לומר שחלה על ברכה ראשונה כשהפסיק ביניהם. ועוד ועיקר, שצ״ב מ״ט לא יברך בראשונה כשא״צ לנקביו.

כשצריך לנקביו דגברא לא חזי, ש״ד, ויכול לברך אח״כ, ודמיא לטבילת גר (וראה שו״ת איש מצליח דלקמן. ויען שמואל דלקמן).

והנה אדה״ז כתב שטוב שלא יברכו עד נטילה שנית, ובפרט אם צריך לנקביו שאסור. והיינו שכשא״צ לנקביו ליכא איסורא, אלא שהוא בגדר ״וטוב״.

אבל בפסקי הסידור הוא בשינוי קצת, שגם בצריך לנקביו הוא רק בגדר לכתחילה. ולכאורה היינו שיכול להעמיד עצמו וכו׳. ואכ״מ.

ובא״צ לנקביו כתב בסידור שיברך מיד. אבל מוכח מדבריו דקאי רק כשאין דעתו לפנות מיד. (אבל באופן שא״צ לכך אלא שהביא עצמו לכך יברך אח״כ. ודלא כפי שחילק בדבר בשו״ת איש מצליח א או״ח א. וראה גם יפ״ל א, ג עד״ז שרק בנצרך לנקביו ממש יברך בפעם הב׳. ובשע״ת ו, ד ומשנ״ב שם ט, חילקו נמי בין צריך לנקביו למי שא״צ. וראה גם שו״ת אול״צ ב, א, ג).

ולא ביאר כשא״צ לנקביו מ״ט לא יברך. ומשמע, בכדי שיסמיכו ברכת ענט״י לאשר יצר. והרי רוצים להסתלק מהספק, ולצאת ידי הדעות שגם ברכת אשר יצר היא מחמת היותו ברי׳ חדשה. והכל אחד.

ויש שכתבו בטעם הדבר, דלא פלוג ושבד״כ צריך לנקביו. ובקיצור שו״ע ב, ד, כתב שמסתמא צריך לנקביו.

וראה בתהל״ד ד, ב דמפרש לה, שנטילה ראשונה היא להעביר רו״ר והשני׳ להתקדש ככהן. והרי עשיית צרכיו ג״ז מההכנה לתפלה.

[וראה כעי״ז גם ע״ד הסוד בהנסמן ברוח חיים פלאגי ה, ג. ושם אף לענין יוכ״פ. והיינו, שבנטילה ראשונה מפריד הקליפות מחיצוניות עולם העשי׳ ולכן אינו מברך, ובנטילה שני׳ מברך, שהיא לתקן אור מקיף. ובסידור ר׳ שבתי מיד בתחילתו, בכללות עליות העולמו, שכשקם ממטתו יטול ידיו לתקן חיצוניות דחיצוניות העולמות נה״י דעשי׳ ויפנה לתקן פנימיות דחיצוניות נה״י דעשי׳ ויחזור ויטול ידיו ויברך ענט״י לתקן אור מקיף . ועיי״ש עוד בכוונת הנטילה (במהדורת ירושלים תשע״ד – ע׳ כז) שיגבי׳ ידיו ויברך וכו׳ ולא יוכלו קליפות לינק כבנטילה ראשונה. ועד״ז בסידור ר׳ אשר – במהדורת בני שלשים ע׳ י.

אמנם במג״א ד, א כתב שבכתבים משמע לברך מיד ואח״כ יעשה צרכיו. ובמהדו״ח הציבו ציון לפע״ח שער הברכות ד. וכ״מ בעולת תמיד שער ברכות השחר (ובמהדורת אהבת שלום – ע׳ כב). ומפורש יותר בפע״ח שער התפלה ח בתחילתו, וכן בעולת תמיד בשער כללות התפלות (במהדורא הנ״ל ע׳ יט), שתחילה ע״י נט״י וברכתה נעשים מוחין דעשי׳ פנימי ומקיף דחיצוניות העולמות ואח״כ ע״י יפנה וברכתו נעשים כו. אמנם, באיש מצליח שם כתב שבשעה״כ אינו מפורש הדבר לכאן או לכאן. אבל נאמנו דברי הרש״ש בסידורו שחילק בין נצרך לנקביו למי שאינו נצרך. וכנ״ל, שכ״ד אדה״ז בסידורו, עכ״פ כשאין דעתו לפנות. ואה״נ במקום הפסק גדול יש לברך בראשונה. וראה גם במקו״ח לר״ח הכהן ו, ב ע״ד הסוד, שיש לברך תיכף אחר הנטילה].

והוסיף שם בתהל״ד, שכיון שהנטילה הראשונה לכוונה אחרת מחמת רו״ר, אינו יוצא יד״ח נט״י שחרית מחמת תפלה וברי׳ חדשה. ועוד כתב, שמכוונים בפי׳ שלא לצאת בראשונה. (ול״ד למש״כ בשע״ת ד, ה, בנטל ידיו בלא ברכה מחמת שלא היו ראויים לסעודה, ושוב נזדמנו לו מים כשרים, שלא יברך, שמא יצא בנטילה הראשונה, שרו״ר סרה אז, ובעת נטילה שני׳ חלף שעתא דנטילה הא׳ (והציב ציון לא״ר קכח, יב. והתם מיירי באו״א, בניקה במיקי דמנקי ובירך על נקיות ידים בראשונה. ובגוף הדבר, ראה פמ״ג שם בא״א ה שמברך אח״כ. ודלא כשע״ת. ובקצוה״ש ב בבדה״ש טז, שלא יצא לפנ״ז כלל. ושם, שאם כבר התפלל לא יברך. אבל ראה לקו״ש דלקמן) – דהתם לא ידע מראש שיהיו לו אח״כ מים ראויים. ובתהל״ד ד, ד, כתב שדברי שע״ת אינם מדוקדקים).

ועיקר דברי התהל״ד, שגם אם מצוות אצ״כ, אם מכוון לדבר אחר, או כשמכוון היפך כוונה אינו יוצא. ומסתבר, שאין כוונתו שצריך לכוון להדיא שלא לצאת, שלא שמענו כן. אלא שגוף הדבר שכוונתנו משום רו״ר, ועוד ועיקר – שבדעתו בשעת מעשה שיטול ידיו שוב, הו״ל כהיפך כוונה. וראה בדברי נחמי׳ תפט ד״ה אלא ששמע, שבשומע ספה״ע מש״ץ ליכא למיחש שיוצא. (וראה תהל״ד ו, ד. חקרי הלכות ט, ח, א. ובארוכה עטרת משה חנונו ב, ל. ועיקר הענין שכל שנהגו כך שהציבור חוזר ומברך ה״ז בגדר אדעתא דהכי שאין רוצים לצאת. וראה גם קובץ בית אהרן וישראל צא עד״ז). וצ״ע להדעות שגם ללא כוונה עלתה נטילתו. ובתהל״ד קאתי עלה מחמת דין מצ״כ. ולא נחית לדין נט״י ללא כוונה. וצ״ע לחלק בין נט״י לאכילה לנט״י שחרית. (וראה גם שו״ת מחקרי ארץ דלקמן. ויען שמואל דלקמן).

ועכ״פ, עדיף לנו לאחר הברכה בכדי שיוכלו לברך אחר עשיית צרכיו בשני׳. ובפרט שלכמה ראשונים עיקר הנטילה הוא לתפלה. ואם יברך בתחילה ויכנס אח״כ לביהכ״ס ויגע במקומות מכוסים – לא הרויח בנטילתו הראשונה. וממילא, יש להסמיכה לברכות השחר, וכדלקמן. (ולאידך מקום לומר, שגם להטעם משום רו״ר, ש״ד, דמ״מ חלה גם על נטילה הראשונה שנטילה הראשונה לא נתבטלה, דסו״ס איכא העברת רו״ר. וראה ויען שמואל כה ע׳ תפז. אלא שלמעשה לדינא אין לברך משום רו״ר לחוד).

וי״ל, שגם לדעת הרשב״א יכון ד״ז. והיינו שהנטילה היא בכדי להתקדש בעבודת ה׳ בכלל, ואצ״ל דוקא בקימתו.

וראה שערי תפלה ומנהג אשכנזי א, ג, שהאריך בזה לפי דרכו. ושם הוסיף מחמת שהנטילה הראשונה טפלה לראשונה. וע״ד ברכת לישב בסוכה על אכילה שפוטרת גם שתי׳ לפני׳. וי״ל עוד, אף שאינו עיקר בטעם הדבר, שכיון שרק בפעם הב׳ נוטל כדין, מברך אז, שה״ז מגמר המצוה.

וראה גם משנ״ב ד בבה״ל א ד״ה ואפילו, שהקשה עד״ז בממתין עד לפני התפלה לברך ענט״י (כבחיי״א ז, ו), שכבר יצא בנטילה ראשונה, והיאך אפ״ל שהברכה כעת על נטילה הראשונה, דהא איכא הפסק טובא. [ובכ״מ אכן כתבו שבחיי״א מיירי רק בדליכא הפסק טובא, שמתפלל סמוך לקימתו. וכשאינו מתפלל סמוך לקימתו המנהג לברך לפנ״ז. וסגי במה שנט״י סמוך לברכות השחר, וכדלקמן].

אמנם, כבר הקשה בזה בב״י ו ד״ה ואם הולך, עיי״ש כמה טעמים בהמנהג. ועיקרם שהוא משום ברי׳ חדשה, וממילא מסדרה עם שאר הברכות. וכבר הרגיש בזה בבה״ל שם. ועיי״ש בבה״ל, דבלא״ה ש״ד כל שאינו הפסק גדול, שהברכה עולה לנטילה ראשונה.

ומשמע שם בב״י, שגם לרשב״א הנטילה היא בשביל שאר הברכות. וראה ארצות החיים שם ז בדעת המג״א, שיש להמתין לברך עד נטילה השני׳, שלרשב״א כל שאינו מברך או מתפלל מחמתו אינו מברך ענט״י. וכ״מ בגוף דברי הרשב״א בשו״ת א, קצא, עיי״ש שהקשה בהחילוק בין שחרית למנחה. (ולהעיר מהגי׳ באהל מועד שער הברכות ה, ט בשם הרשב״א שאין מברכין אלא בשחר ובשעת תפלה. אמנם, בשו״ת הרשב״א גופא (א, קצ. שם תשנד. ז, תקלה. המיוחסות קצג) הל׳: בשחר ובשעת אכילה). וכן מוכח בחיי״א ז, ה. ערוה״ש ד, ו. וכן גם בשו״ע אדה״ז ו, ב, משמע קצת שגם לטעם הרשב״א נוטל בסמיכות לתפלתו. ודעת רבינו בלקו״ש לט ע׳ 280, יתירה מזו, שיכול לברך גם אחרי שחרית, ולא איכפת לן במה שמפסיק הרבה לפני מנחה. (ולהעיר ממג״א קכח, ט וא״ר שם יב, דמשמע לברך אחרי התפלה קודם נ״כ. ובאפיקי מגינים ד, בחי׳ ב ובבי׳ ב, בלא בירך קודם התפלה, שיברך אח״כ, ויסמיך לאיזה מזמור). ובעצם הדבר שהנטילה משום ברכות השחר, ראה של״ה חולין רטו ואילך. מג״א ו, ח. ארצה״ח ו, ג. ובקובץ יגדי״ת ו מכת״י בעל משמרת שלום מקוידינוב ע׳ 381, בהערות לשו״ע אדה״ז כאן, שכשנוטל ומברך בפעם הב׳ יוצא הן דעת הרשב״א והן דעת הרא״ש, שמסמיך ענט״י לשאר ברכות והיינו התחלת התפלה. וי״א מחמת לימודו אח״כ – ראה שו״ת רדב״ז א׳שסה. וכן מוכח בשו״ת הרא״ש גופא ד, א במשכים ללמוד שמברך ענט״י בקומו ואינו אומר פ׳ התמיד עד שיאיר היום. וכבר הוכיח משם בערוה״ש ד, ה. וראה שם ו, י. וראה יבקשו מפיהו. שו״ת תשוה״נ ו, א. ובתשובתו בקובץ תפארת ז, שבט תשס״ג, ע׳ מ. וכן מוכח דעת אדה״ז בסידורו שפסק שמברך מיד גם בחצי הלילה.

וראה ע״ד הסוד בחסל״א ו, ב שכל הברכות מתחילת נט״י עד סוף ברכות השחר הקשר אמיץ.

ועוד איכא בגווה, שבברכת ענט״י אצ״ל עובר לעשייתן, ומה״ט מסדרים הברכות בביהכ״נ בדליכא הפסק טובא. וראה שו״ת איש מצליח שם שהאריך לבאר עפ״ז בההיתר לברך בנטילה שני׳. וראה שו״ת מחקרי ארץ ב, א. ויען שמואל שם. דובר שלום לוין לשו״ע אדה״ז ו, ב.

וכן מבואר בדעת אדה״ז בסידורו בנטל ידיו וחוזר לישן שיכול לברך בראשונה. אבל משמע שיכול לברך גם בשני׳. (וצ״ע, שלכאורה מאי שנא מדעתו לפנות אחר זמן רב, שכתב בסידור לברך מיד דוקא. ויש לחלק). והוא דלא כמשנ״ב ד, לג ע״פ שע״ת הנ״ל. (ובמשנ״ב נקט שם שהוא רק מחמת דעת הרא״ש. וה״ט שכבר כתב בבה״ל שם עפ״ד הב״י דלרשב״א מסדר עם שאר הברכות).

ומ״מ, אין להפסיק בדברים אחרים (ראה אדה״ז ו, ג-ד). ובכלל, כמה שאפשר לקרב הברכה שתהא סמוכה לנטילה צריך לקרב (שם ה).

וראה בכ״ז קובץ העו״ב בא תש״ס. ג תמוז תשס״ו. בהר תשע״ד. אור ההלכה דוידוביץ לשו״ע אדה״ז על אתר. קובץ מגדל דוד חו׳ מא. קובץ שואל ומשיב חו׳ ב. שו״ת קנה בושם ב, ג. פיקודי החיים ע׳ צ.

 

 

#40310