Tznius and Yichud for Geirim

 

Question:

Lekavod Harav,

I’m not sure if you remember all the details of my story, but a quick summary: I was adopted at birth by a Jewish family and after becoming frum (thinking I was Jewish) found out my situation, and had a Geirus Khalacha at the age of 13.

I now discovered my biological non Jewish mother, her mother (who is 80) and two sisters.

My question is, when I go meet them are the halachos of Negia and Yichud the same as if we were not related at all, or are there leniencies because they are biologically related to me. (I can imagine specifically that my Grandmother would want a hug).

 

Answer:

Yichud with your biological mother, grandmother, and sisters is permitted.

You may touch your mother and grandmother. You may even give them a hug or kiss if needed as long as it will not bring hirhurim, wrong thoughts. Best to kiss on the head or shoulder, not on the face.

You should not touch your sisters in an affectionate manner, including giving them a hug or kiss. If they give you a kiss, that would not be an issue.

 

Sources:

איסור יחוד: 

הנה ברש״י קדושין פא, ב ד״ה ודר עם אמו או בתו, פי׳ דלא תקיף יצרי׳ עלייהו דאהנו בי׳ אנשי כנה״ג דלא מגרי בקרובתא.  ולכאורה קשה היאך נעקרה איסור יחוד דאורייתא מה״ט. ומבאר בתוס׳ הרא״ש שם, דבאמו אפי׳ קודם עובדא דאנשי כנה״ג לא הי׳ שולט, והלכך כיון דאזל יצה״ר משאר קרובות ילפינן מאמו, וכיון דלא מגרי בהו שרי להתייחד בהדייהו. ומבואר מדבריו, דכל דלא מיגרי בהדייהו מעיקרא אינו בכלל האיסור. (ולהעיר מהשקו״ט בקרובות ע״י קדושין ככלתו וחמותו – ראה לבוש כה, א, שאינן בכלל האיסור. וכן הוכיח ברש״ש קדושין פא, ב. וראה גם שו״ת שלמת יוסף לד. אבל ראה יפ״ל ד אה״ע כה, א לדחות דברי הלבוש, (אבל ראה אצלו כד, ב ע״פ ראב״ע כי תבוא כז, יט). וכ״כ בשו״ת אמרי יושר ב, מג לדחות דברי הרש״ש, דבגמרא מיירי בבעלה בעיר. וכ״כ בשו״ת אג״מ ד אה״ע סד, ושכ״ה בעזר מקודש רסי׳ רב. וכ״כ בהערות הגריש״א קדושין שם. וראה גם שו״ת צי״א ו, מ, כ, טז. אמנם מצאנו בנוסח אחר דאדר״נ מכת״י רפ״ג, שמתייחד עמהם לשעה, והובא גם בתו״ש אחרי יח, ו. ועד״ז הוא בבמדב״ר נשא י, ח שרק במקום שאין מכירין אסור. וראה רד״ל שם. אבות הראש לאדר״נ. ולכאו׳ כ״ה לרי״ו כג, א בדעת התוס׳ שמותר עם כל העריות הקרובות כגון דודתו, שדודתו היינו נמי אשת אחי אביו. (אבל מש״כ שם בשם רב אסי שמתייחד עם חמותו – הוא ט״ס כמובן, וצ״ל אחותו –  ראה חיים ושלום יט. צי״א שם), אלא שסיים שלרמב״ן (וצ״ל רמב״ם – ראה שו״ת יוסף אומץ כו וצי״א שם) אסור, ושכן נראה עיקר).

ומעתה, יל״ע בגר, דקייל״ן דגר שנתגייר כקטן שנולד, בנוגע ליחוד עם קרובותיו, שהרי אנשי כנה״ג ביטלו התאוה גם באוה״ע, ופעל גם בתרנגולת. ולכאורה תלוי אם הוא מציאות או דין. ומצינו בכ״מ שי״א שחשבון שנותיו מתחיל משעת גירותו (ראה רמב״ם, הובא בב״י רסי׳ רסח, שמונין שמונה ימים למולו משעה שנתגייר. תויו״ט אבות ה, כא לגבי בן ארבעים לבינה. לחמי תודה למהר״י באסאן ה, הובא בגליוני הש״ס שבת פט, ב, לענין דין של מעלה מבן כ׳. וכן לענין שני חיי שרה בדרוש וחי׳ לרעק״א עה״ת חיי״ש. יריעות שלמה חיואן שם. זרע בירך שלישי ס״פ חיי״ש. ולהעיר שעד״ז הוא בסה״ש תנש״א א ע׳ 130 הע׳ 38 בשוה״ג. ולענין קימה מפני גר זקן ביד שאול יו״ד רמד, ב. פני מבין או״ח כג. שלחן מלכים ז בטעם הצבי יד. וראה אג״ק ל ע׳ יח לענין יום הולדת. ולענין קאפיטל תהלים למספר שנותיו בתשורה י״א ניסן תשנ״ז ע׳ 69). כן מצינו שנשתנה מזלו לכמה דעות (ודנו בזה לענין קטלנית – שו״ת אבני חפץ סב. עמודי אור פא. בן יהוידע שבת קיג, ב. שו״ת קב זהב יד ד״ה ועוי״ל. מרקחת בשמים מ. מהרם בריסק א, קכד. חלקת יעקב אה״ע לד. משנ״ה יד, ער. וכן במתו אחיו מחמת מילה – תורת משה בא ד״ה וכי יגור. חת״ס עה״ת שם ד״ה המול. דרך פקודיך מילה חלק הדיבור ל. ולגבי וסתות – חזו״א יו״ד צט, ד. שו״ת שאילת שאול יו״ד לז). אלא שגם לדעות אלו אין הכרח שנשתנה במציאות שבטבע ממש, דנדו״ד תלוי ביצרא דעבירה שבמציאות ל״ש. (ובקטלנית היינו בעיקר משום מזל גורם. וגם למ״ד מעין גורם אכתי יש לחלק קצת בדבר, דשאני התם דחביל גופייהו. אבל הכא אין יצרא דעבירה גם אצל הגוים בקרובים. וראה סדר פרשיות לאדר״ת בא יב, מח. שו״ת חמדת משה קנג. בית ידידה ל).

[ובכמה דברים מצינו שלא נשתנה דינו, אם לגבי עונש בי״ד, ראה תוס׳ סנהדרין עא, ב, או חיובי ממונות, ראה שו״ת חות יאיר עט, וכן חייב במצות מיד ואינו ממתין עד היותו בן י״ג שנה. ובירושלמי ריש קדושין שאין איסור להחזיר גרושתו רק מטעם דאין גירושין לגוים, הא לא״ה מיתסר, ול״ש גדר כקטן שנולד לענין זה. וראה שו״ת בשמים ראש קמב לגבי פצוע דכא. וכש״כ שלא נשתנית המציאות שבטבע].

וראה ראשית בכורים בכורות מז, א. ולהעיר מתוד״ה לדבר גיטין יג, ב, וד״ה לאחר יבמות צג, ב, דשאני גר דאיתנהו בעולם, שהגוף הוא בעולם, רק שמחוסר גרות. וראה שיחת בשלח תשמ״ג. ר״ד י״ג שבט תשמ״ג. ובפרט שע״פ תורה ישנה למציאות זו גם בגיותו – ראה כעי״ז בלקו״ש לח  ע׳ 12 הע׳ 36 בשוה״ג.

ומצינו בענין זה בספר המקנה (קידושין דף פא ע”ב ברש”י ד”ה ודר) שאף שגזר דוד על הפנויות דהיינו אמנון ותמר שהם אח ואחות מיפ”ת, מהני לי’ תקנת אכה”ג להתירו. ומוכח להדיא מדבריו שהתירו אף יחוד גר עם אחותו כיון שיש עדיין קורבה טבעית לענין זה. וכ”ה בספר הערות להגריש״א יומא סט, ב (ע’ שפו). ולפלא שבשו״ת משנ״ה יז, לא, ז, הב״ד המקנה, ונטה קו, וכנראה לא תפס שבמקנה מפורש הפכו. ומעתה יש לתרץ ראיותיו של בעהמח”ס שו”ת להורות נתן ח”ז סימן פ”ז, עיי”ש ודו”ק. (ובלא״ה, לכמה דעות תמר לא היתה בתו של דוד כלל. וסרה ראייתו גם לפי דבריו). וילה”ע מלקו”ש ח”ה ע’ 145 (ובהערה 23 שם). חט״ז ריש ע׳ 64.

ולענין הלכה, כן העלה בשו”ת אג”מ ח”ד אה”ע סי ס”ד שגר מותר להתייחד עם קרוביו. וכ”ה בשו”ת שרגא המאיר ח”ה סי צ. (ומש״כ שם שלפיה״מ זבים ב, ג שאין חוששים לגר שראה קרי בהיותו גוי, משמע שהוא כקטן שנולד גם במציאות – אינו מכריח לעניננו, שהרי גוים אין מטמאים בזיבה. ואדרבה, אילו היו מטמאים בזיבה הי׳ טמא גם אחר שנתגייר אף שכקטן שנולד דמי). ובשו”ת בצל החכמה ח”ד סי’ י”ד החמיר בשל תורה שהרי מן הדין מותר להם להינשא (לולא הטעם שבאים מקדושה חמורה לקדושה קלה) וא”כ אין להם קורבה. והובא דבריו בתשובות והנהגות ח”א סי תשע”ו. ושם שלענין נדה יש להקל בשעה”ד כיון שלא ברירא מילתא שיש איסור יחוד מה”ת לפי שיטת התוס’ סוטה ז, א עיי”ש. ובשו”ת שבה”ל ח”ט סי ר”ס כתב להתיר יחוד דרבנן. וראה שו״ת עמק התשובה ג, צו, לג. משנ״ה יז, לא. קנין תורה ה, קכו. נהרות איתן ג אה״ע מט. לב אהרן ב אה״ע ד בארוכה. דבר הלכה יחוד ז הע׳ יט. ורובם נקטו להקל. (ומש״כ בשו״ת משנ״ה שם ו, ע״פ ס״ח תתשלח – פשוט שאינו מכריח לדינא). ולמסקנא, רובם ככולם התירו עכ״פ ביחוד דרבנן. ולכאורה יש לדון שבנדו״ז עדיין איכא לגזירת נשג״א מדרבנן שהן גויות – ראה משנ״ה בסופו שנסתפק. ויותר נראה שקרובות אינן בכלל הגזירה מה״ט גופא דלא מיגרי בהדייהו.

והנה, באמת יש להפליא בדברי כמה אחרונים שהקלו בנתגיירו כל המשפחה ביחוד דרבנן, ולא שתו לבם שכמ״פ מיירי בנדות ואשת איש והוי יחוד דאורייתא. (לאידך גיסא, ילה״ע שבנתגיירו כולם יחד, איכא למיסבר סברא דל״ש כלל הך דכקטן שנולד, לפמש״כ בפיה״מ דמאי ו, י בטעמא דמילתא שהוא כקטן שנולד מחמת שהבדיל הדת ביניהם. ולפ״ז בנתגיירו יחד ליכא הבדלת דת. אמנם, פשטא דגמרא בכל דוכתי דמיירי בנתגיירו כולם. ואדרבה, איכא למימר שבנתגייר לבדו בלא״ה הוא כקטן שנולד מחמת הבדלת האומה, וקמ״ל שגם בנתגיירו ביחד אכתי פקע שייכותו מחמת שהוא כקטן שנולד. ואולי ז״כ הרמב״ם. גם י״ל בכוונתו כפשוטו שר״ל שמחמת שהבדיל הדת בינו לבין הגוים נעשה מציאות חדשה, שקיבל התורה. וראה עד״ז בלבוש יו״ד רסט, א).

אבל בנדו״ד איסור יחוד עם הנכרית הוא רק מדרבנן מגזירת תלמידי ב”ש וב”ה – ראה ע״ז לו, ב, ואף שהן נדות.

והנה, בקדושין כא, ב: ת”ר וראית בשביה אשת ואפילו אשת איש. ובתוד״ה אשתו הקשו, שאין אישות לגוים. וכתבו דמכל מקום איכא עשה, דכתיב ודבק באשתו – ולא באשת חברו. והובא לדינא בב״ש אה״ע טז, ב. ועפ״ז כתב במנ״ח קפח: ודוקא על גויה פנויה הוא בכלל גזירתם, אבל אם היתה אשת איש חייב בעשה ודבק באשתו ולא באשת חברו, עיין תוספות וב”ש שג”כ מן התורה אסור יחוד. עכ”ל. ולהעיר משו״ת תורה לשמה רכב.

אבל ראה אוצה״פ אה״ע כב. ט, ג שהביאו מיד שלום סט, ט, שחלק מתרי טעמי שדעת תוס׳ יחידאה הוא. (וראה ברכ״י הובא בפת״ש אה״ע טז, א שהביא מכ״מ שמה״ת אין להם אישות כלל. וכן הביא בפת״ש שם משעה״מ אסו״ב יב, ב בדעת הרמב״ם. וכ״כ אבנ״מ טז, ג. (אבל שם שאסור לישראל מה״ת משום לפני עור דספי לה להנכרית בידים). ועוד, שגם לתוס׳ היינו בביאה ולא ביחוד, שהרי כתב הטור אה״ע כב, דיחוד דאורייתא הוא רק עם העריות. ואף בפרישה שם א, שכתב דערוה לאו דוקא, דה”ה עם איסור חייבי לאוין נמי אסור – מעולם לא מצינו בשום דוכתא לאסור מה״ת בנכרית אשת איש. ומוכח כן מסתמא דגמ׳ ע״ז שם שתלמידי ב”ש וב”ה גזרו על יחוד נכרית, ולא חילקו בין פנוי׳ לאשת איש. ותו, שהרי אמרו שם שבי״ד של חשמונאי גזרו לחייב משום נשג״א או נשג״ז, ולרש״י שם היינו משום אשת איש, דדמיא לא״א אבל אישות לית להו. וא״כ כשגזרו תלמידי ב״ש וב״ה איחוד קאי גם בא״א.

ואף לש״ך יו״ד קנז, יב, שישראל הבא על נכרית עובר בג״ע – היינו בפרהסיא (וכ״ה בסמ״ג לאוין קכו. ריטב״א ספ״ק דקדושין. רבינו יונה סנהדרין עד, ב. שו״ת ריב״ש קעא). וגם את״ל שגם בצינעא (ראה פיה״מ סנהדרין ספ״ט. סהמ״צ ל״ת נב. ב״ח אה״ע טז. אבני מילואים שם ד) – אכתי ליכא לאוכוחי לגבי יחוד.

וכש״כ להדעות שגם בחייבי לאוין אינו מה״ת (ראה קרית ספר אסו״ב כב. עצי ארזים כב, א. נתיבות לשבת שם א. אפי זוטרי שם א. שו״ת תורת חסד יב. חקרי לב יח. אחיעזר א, ט, א. ועוד). ולפ״ז הה״נ בחייבי עשה. וכ״כ בחק״ל שם. וראה שבה״ל ו, קמא, ג. וכ״כ להקשות בעמק הלכה י על המנ״ח, שגם לפרישה היינו רק בחייבי לאוין ולא בחייבי עשה. (אבל בחק״ל ומנ״ח ס״ל שלפרישה הה״נ בחייבי עשה).

וילה״ע מתרגום רות א, טז שאמרה רות שאסור להתייחד עם נכרית. ולכאו׳ הרי לא גזרו עדיין בזמן רות. ולמנ״ח א״ש דקאי באשת איש נכרית. אבל בפירש״י יבמות מז, ב פי׳ כפשוטו דקאי באיסור יחוד עם אשת איש בכלל. וגם בלא״ה אפ״ל בדעת התרגום שנהגו איסור גם בזה אף שעדיין לא אסרוה. וראה מנורת המאור למהר״י אבוהב נר א, כלל ב ח”ג, ה שכתב בזה״ל: יתרחק אדם מלהתיחד עם הגוי׳ שהסתתן גדולה וכופין על הזנות וכמו שמצינו בגבירת יוסף ומטרוניות הנזכרות ובבנות מואב, כי בפיתויין היתה סיבה להפיל כמה מאלפי ישראל.

ובאמת, נראה בדעת התרגום שבכלל יחוד עם גוי׳ גם פנוי׳ דאורייתא – ראה תרגום ירושלמי מטות לא, מח ואילך. ושו״ר בשו״ת משנ״ה ו, רכה שהעיר משם. ועיי״ש תירוצו. וראה קב הישר עה, ומש״כ להעיר בדבריו בעמודי ירושלים לירושלמי שבת א, ד.

ופשוט, דנדו״ד לא דמי כלל ליחוד או חו״נ עם בנים מאומצים, ששם רק נתגדלו יחד וליכא קורבה הטבעית. ואף שיש שנטו להיתר גם בזה, למעשה ההכרעה להחמיר. וראה אג״ק כג ע׳ כד. שם ע׳ ק. ע׳ שי ואילך.

איסור נגיעה:

בשו”ע אה”ע סי’ כ שאם חבק ונשק או נהנה מקירוב בשר עם א’ העריות חייב מלקות. אבל ראה בשו”ע אה”ע טז, א שהבא על גוי׳ דרך זנות עבר על איסור דרבנן וכל האיסור נגיעה אינו אלא שלא לקרב לביאה. ומכיון שהאיסור ביאה הוה מדרבנן, נראה להקל – ולא בשופי – באמו כיון שאין נפשו של אדם נוקפו בטבע, וכ”ש בנגיעה בה שלא לשם תאוה, אף כשהוא דרך חיבה, שאין כאן איסור מה״ת, גם לרמב״ם. וראה בפירש״י קדושין פב, א ד״ה הכל, כשאין דעתו לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה ולעשות קורת רוח לאמה שמחבב בתה. ובר״ן על הרי״ף קדושין לג, א בדפי הרי״ף, כשהוא לש״ש – לעשות קורת רוח לאמה שמחבב את בתה. ובמאירי שם, כשאינו עושה לכוונת יחוד ולסרך הרהור אלא דרך חיבת המולידים לפרסם ולהודיע שבניהם חביבים אצלם. וביד רמה קדושין שם, כשאין דעתו להנאת עצמו רק לחיבת התינוקת לכבוד אבי׳ ואמה להראות להם שאני מחבב בתם. אלא שבכל הנ״ל איכא לפרושי דשאני התם שהיתה בת בתו, ראה ערך שי אה״ע כ, א. ועוד. והכא מעיקרא מספקא לן אי דינן כקרובות.

אלא שגם בעיקר האיסור ראה מגלת אסתר ל״ת שנג, שהוא רק כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה ולא דרך אהבת קורבה. ובש״ך יו״ד קנז, י נמי שהוא רק בחו״נ בדרך חיבת ביאה. וראה גם שם קצה, כ. וראה שו״ת פנ״י מד. ויתר על כן בעזר מקודש כ, א שהוא רק כשדעתו להתקרב לביאה או אחר שעה ושתים משא״כ כשהוא בהיסח הדעת מלבוא אלי׳ שאין איסור תורה. ובאמת, כ״ה במאירי ע״ז טו, א שקריבה שלא לכוונת גילוי ערוה מותרת. והעירו על דברי העזר מקודש שבשו״ת ריב״ש תכה כתב דאסור אפילו היכא דליכא למיחש לביאה. ואינו סותר, שכוונת העזר מקודש שאחר זמן יבוא לידי ביאה. גם  י״ל דלריב״ש באמת הקריבה מצ״ע אסורה. ולא כפשטות ל׳ הרמב״ם אסו״ב כא, א ״דברים המביאים לידי גילוי ערוה. ובאפי זוטרי כ, א שהאיסור רק כשעושה לחיבת האשה אבל כשעושה לדבר אחר ולא לשם ניאוף אסור רק מצד לך לך אמרינן. (והנה גם אם נפרש שהכוונה הנאה ותאוה, ראה החפץ חיים צ, ו בכוונת הש״ך – הרי בקרובים ל״ש. וכ״כ לחלק בשו״ת נחפה בכסף ב, יט (הראשון), שאין להוכיח מקרובות, שבשאר עריות אסור מדאורייתא גם כשאינו עושה דרך חיבה משא״כ בקרובות. וראה ערך שי אה״ע כ, א. וראה גם שו״ת אג״מ יו״ד ב, קלז לגבי קרובות.  אלא שלפ״ז הדרינן לדוכתא קמייתא, שכיון שתלוי בספק אם דינן כקרובות, ה״ז ספק בדאורייתא. אלא שלמעשה הסכמת הפוסקים לדינא שגם בחו״נ כשאינו לחיבה ליכא איסורא מדאורייתא). וראה בתי כהונה ג בית דין, בית יב, שהוא רק כשעושה דרך תאוה וחימוד תשמיש. ושם, שבאנסוהו לחבק ולנשק ואינו מתאוה אין כאן אבק דג״ע, אע״ג דפורתא איתהנויי קא מיתהני מחו״נ וקירוב בשר, שאין עיקרו דרך חיבה ותאוה. וראה גם שו״ת חות יאיר קפב, הובא בפת״ש יו״ד קנז, יא, כשהכריחו המוכס שינשק אשתו. וראה עוד יוסף חי שופטים כב בנשיקה לחכם וזקן. והביא שם מה שמצינו כבר בב״ר ע, יב שלר׳ תנחומא נשיקה של קריבות אינה של תפלות. אבל לת״ק משמע דהויא של תפלות. וראה יפ״ת שם. וראה שמו״ר ה, א. והאריכו במפרשים בנשיקת יעקב לרחל – ראה ראב״ע תולדות כז, כז. שם שה״ש א, ב. רבינו בחיי ויצא כט, יא. רמב״ן ורלב״ג שם. אמרי שפר חלאוה שם. ובכמה מהם שהי׳ בראש או בכתף. וראה שו”ת שערי יושר חלק ח סי’ קס דמסברא דבהא אין אפילו איסור דרבנן.

אבל אין להתיר חו”נ לאחותו שהרי אף באחותו ממש הוא מעשה טפשים, וכ”ש אחותו שאינו רגיל אצלה, שבודאי יש לחוש שיבוא גם לידי הרהור (ראה תוד״ה ופליגא שבת יג, א דעולא ידע שלא יבוא לידי הרהור. וכ״ה בכ״מ). ופשוט.

 

 

#25059