Can I interview a non-Jewish chaplain as a required exercise for healthcare chaplaincy?
Question:
Please advise on the practical application of this halacha, and if any heterim exist etc.
Shulchan Aruch (YD 179:19) states that it is forbidden to learn anything from an apikores for one may be influenced by his beliefs.
One of the exercises of Clinical Pastoral Education (CPE) for healthcare chaplaincy is to interview a non-Jewish chaplain and share what they said with the class. Would participating in such an exercise be in violation of this halacha?
Answer:
Generally, something like this would be included too.
However, it would be permissible under the following conditions: if the non-Jewish chaplain is not hot on religion and not a missionary trying to convert people, it’s in a professional setting, and not on the topic of religion and on a temporary basis.
Sources:
ברש״י שבת עה, א אפי׳ ד״ת אסור ללמוד ממנו. וכ״ה בשו״ע יו״ד קעט, יט. ולכאו׳ הכוונה שלרבותא קאמר לאסור גם בד״ת. וכש״כ בשאר חכמות. אבל בזח״ב קכד, א נמצא איפכא, דאסור אפי׳ לאדכרא להו ולמילף מינייהו טעמא, כש״כ על אורייתא. ולכאו׳ י״ל שבדברי חכמה שאני, וברש״י מיירי ממילי דעלמא, אף שצע״ק הל׳ ״ללמוד דבר אחד״. גם י״ל דמיירי מדברי מינות בכדי להבין ולהורות, ומחדש שלא זו בלבד אלא גם בדברי תורה אסור, מחמת שכופרים בתורה. אבל בשאר חכמות הטבע אין חשש. וכן מצינו בנתיבות עולם למהר״ל נתיב התורה יד, שכתב לחלק שמותר ללמוד ספרים בחכמות הטבע שחיברו אנשים שאינם מהוגנים, ולאידך בדברי תורה שכתבו מבואר שם ח, שאין ללמוד תורה מספרי יוונים. ואם כנים הדברים, יובן בטוב מש״כ בחי׳ רבינו פרחי׳ שבת שם במה שסמך והיודע לחשוב מהתקופות ומזלות ואינו מחשב, ללימוד מהמגוש, דהכא במאי עסקינן שיודע לחשב ״אע״פ שלמדם מהמגוש״. אמנם, בהגהות המהדיר שם, כתב שאין משה הכרח שמותר ללמוד ממנו לכתחילה. ודוחק קצת.
אלא, שבדעת מהר״ל, אינו מעלה ארוכה בנדו״ד, שהרי להדיא כתב שם (יד), לחלק בין ללמוד מפיו לקריאה בספרים, ושבלימוד מפיו יש לו התקרבות וחיבור ואסור. וראה אצלנו כאן:
אמנם, זאת מצאתי בשו״ת בית ישראל הורוויץ (מגדולי הדור בשעתו) יו״ד מט ד״ה והנה בלשון, שהעמיס כדברינו בפירש״י, דלא מיבעי ללמוד כישוף או ע״ז אלא אפי׳ ד״ת אסור (וראה גם בספרו בית מנוחה שבת שם בחומר הענין ללמוד דברי תורה מהם). וכתב שם, שאם לומד אומנות להחיותו מי יימר דחייב מיתה. ותשו׳ הנ״ל באה כהשגה עמ״ש בשו״ת אמרי אש יו״ד צט. ושם באו הדברים בחסר, ובמהדו״ח בילקוט הערות נדפס בשלימות, ושם כתב לאסור ללמוד אצל הלערער״ס מה״ט. ונמצא דהך מילתא בפלוגתא תליא. ובעש״מ לרמ״ע מפאנו מאמר העתים ספ״י שאסור ללמוד ״אפי׳ מה שישפוט החוש אליהם היותם אומרים אמת וכו׳ ואפי׳ דברים שהם עצמם קדש כגון מצות התורה ואזהרותי׳ לא התירה לנו תורה שילמוד אותם וכו׳ ק״ו לדברים שאפשר להסתכן בהם ואף ר״א לא למד גם החכמה החיצונית אלא מפי ר״א הגדול״. ומשמע קצת כדעת באמרי אש. ומה גם שמסתייע מעובדא דרב קטינא בברכות נט, א, ושם שאל אצל המכשף לדעת האי גוהא מהו, והיינו בחכמת הטבע. וראה פי׳ יד יהודה שם, דס״ל לאסור גם במכשף, וכדעת רי״ו דלקמן, עיי״ש. [ובטעם הדבר שרב קטינא שאל אצלו – ראה צפע״נ על הרמב״ם מהדו״ת לג, א, שהוא מחמת ההיתר להבין ולהורות].
וראה שו״ת משנ״ה ה, קכג, שכתב דז״פ וברור, דכש״כ דברי חול אסור ללמוד ממנו. וכ״כ בשו״ת לב אברהם א, קמג ד״ה אך צריכין. ולא נחתי הני רבנן לכל הנ״ל. (וראה גם משנ״ה ח, רמז שער ט ד״ה והשנית. שם טו, סוסי׳ עד. טז, צו ד״ה אמנם אחר אחרון. ועיי״ש, שגם לרי״ו דלקמן האיסור רק המכשף האדוק בע״ז. וצ״ע לפ״ז שסתר משנתו, שמה ראה שם ו, קח, לאסור לשמוע ולזמר ניגונים ממי שיצא לתרבות רעה מה״ט מחמת לומד מהמגוש – דהא קייל״ן לדינא שאפי׳ במכשף הותר, כמ״ש בש״ך כג. וגם לרי״ו – הרי כתב בעצמו שהוא רק במכשף האדוק בע״ז. ואפי׳ נניח כסתימת ד׳ הרי״ו – ה״ז רק במכשף, ולא בכל שאר עוברי עבירה).
ועכ״ז נראה שי״ל דכ״ז קאי רק במין ישראל, שזהו פי׳ הפשוט דמינות, דשאני מינות דמשכי, ואפיקורוס ישראל פקר טפי, וכברש״י ברכות יב, א, בפי׳ מינות – ״אותם ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל״. והרי מצינו חילוק בזה לדינא בנוגע דע מה שתשיב – ראה סנהדרין לח, ב ורמב״ם ע״ז ב, ה. וראה גם במסורת הש״ס כאן שהביא מע״ז יז, א, דאל תקרב אל פתח ביתה זו מינות. והרי ברמב״ם ע״ז שם מוכח דקאי רק בישראל. וכ״מ ברש״י שבת קטז, א ד״ה שהללו. אלא שבכ״מ נקטו לחלק דהרחק מעלי׳ קאי גם במין גוי, וקרא דכל באי׳ הוא רק בישראל.
(וראיתי במשמרת מועד שבת עה, א שהאיסור רק ללמוד מהמגוש, אבל מותר לילך לשם להתווכח ולהשפיע. אבל לדברינו שהאיסור כאן בישראל, הרי אסור ג״ז. ומה שהותר להשיב לאפיקורוס מחמת שבזה אינו נמשך (ראה מהר״ל שם יד) – הרי ל״ש בישראל. ומה שהביא שם משבת קטז, א שהלכו לבי אבידן – הרי פי׳ תוס׳ ע״ז יז, א שלא הי׳ מקום מינות ממש. (אמנם מזה גופא מוכח דלתוס׳ איסור ואל תקרב קאי גם בבית מינות גוי). ואף דאכתי אסור מחמת לימוד מהמגוש – אפ״ל כנ״ל. אמנם, בח״י ר״י מלוניל שבת שם ד״ה והיודע, שבחישוב תקופות יש בזה מעלה שיודע להשיב לאפיקורוס ומגוש, ומשמע דקאי בגוי, דאל״ה אסור להשיב להן. ובס׳ המאורות שם אכן כתב רק שיודע להשיב לאפיקורוס ולא הזכיר מגוש. ואולי יש לחלק, שמשיב להן רק בחכמה ולא בטענות של אפיקורסות).
ומש״כ בש״ך יו״ד שם כג ״דוקא במין עובד כוכבים״ – פשוט שהוא מחמת הצנזורה, וצ״ל במין עוע״ז.
ואף שבכ״מ מגוש היינו גוי, כבמו״ק יח, א, וברש״י שם ד״ה אמגושי הביא הך דהכא. וכן בסנהדרין צח, א ד״ה אמגושי – נצטרך לחלק בין הדבקים. אלא שכ״ז דחוק מאד. ובפרט שברש״י כאן ד״ה אמגושי פי׳ שנחלקו רב ושמואל בא גופא דאמרינן בכל דוכתא מאי היא. וכן בערוך ערך אמגושי פי׳ שנחלקו בנוגע לפרעה. וראה גם רבינו בחיי דלקמן שהוא המין שבאומות.
אמנם, ברש״י שבת שם ד״ה גדולי – מין האדוק בע״ז ומגדף תמיד את השם ומסית אנשים לע״ז. ושם ד״ה תסתיים: הלכך כל דבריו דברי ע״ז. וי״ג שם כל דבריו מינות. וכן ברי״ו ני״ז ה, קס, א, הובא בב״י וד״מ הארוך שם בסוסי׳ קעט, שהוא מין האדוק בע״ז ומקרב בני האדם לאומנותו [וי״ג: לאמונתו] הרעה וממשיך לבותם. וכ״ז אינו בנדו״ד. ובפסקי ריא״ז שבת ז, ב הוסיף דקאי לא רק במין אלא כופר בעיקר. וכ״ה להדיא בפיר״ח. (אבל בחי׳ ר״י מלוניל שם חילקם בתרתי, אפיקורוס ומגוש). אבל נראה גם בזה שהוא באופן שמסית לד״ז. וכן במאירי שבת שם: צריך האדם שיזהר שלא להתחבר עם המינים האדוקים בע״ז ומסיתים את האחרים לעבדה ושלא יתחבר עמהם אף ללמוד מהם ד״ת שמא ימשך אחריהם.
וכן מוכרח בשו״ת שאילת יעב״ץ א, מא: ללכת בדרך רחוקה למדרשיהם אינו דבר ראוי לדעתי אף אם אין דינו כלומד מן המגוש. ומוכח שיש לחלק בזה כנ״ל. (וכן בשו״ת בית ישראל שעכ״ז אינו ראוי, יעו״ש).
ונראה שהדברים מתאימים עם מש״כ בשו״ת הרמ״א ז לחלק בין ספרי מינות, ״ספרים הארורים״ לספרי חכמות הטבע ״דברי החכמים וחקירתם במהות המציאות וטבעיהן״. וכן ברמ״א יו״ד רמו, ד. אדה״ז ת״ת ג, ז. ואף שבדברי מהר״ל שם מצינו לאסור בלומד מפיו – היינו כתלמיד בקביעות, משא״כ בלומד חכמת הטבע לפי שעה, וכשאין חשש התקרבות, אין סרך איסור. וכבמאירי שם שהאיסור ״שלא יתחבר עמהם״. ומעשה רב מגדולי ישראל וחכמיהם שהתלמדו ״להבין ולהורות״ בחכמת הטבע מהבקיאים בדבר, אף שאותם בקיאים לא היו מאמינים באלקי ישראל.
ועוד י״ל שבמי שאצלו שייך שיהא תוכו אכל קליפתו זרק אפשר להתיר. וכ״ה בעטרת ישועה שם שם. ואף שבגמ׳ שם מפורש דל״ש להבין ולהורות לגבי גדופי (וכ״כ בבאר שבע סנהדרין ק, ב גם גבי ספרי מינים. וראה קובץ שיעורים ב, מז, יא. אבל במאירי סנהדרין צ, א משמע שמותר לקרוא בספרים חיצונים כשאינו ע״ד לילך באמונתם אלא להבין ולהורות. ויל״ד של״כ כך רק לענין העונש שיש לו חלק לעוה״ב. וראה גם שו״ת אג״מ יו״ד ב, קיא. תפא״י סנהדרין י. וברי״ף ורא״ש סנהדרין ק, ב שאפי׳ דברים טובים שבהם אסור לקרות. וכ״ה ובשו״ע אדה״ז הל׳ ת״ת שם שאסור אפי׳ ללמוד מוסר ויר״ש. וגם בדעת המאירי עכצ״ל שזהו רק בספריהם, שהרי ללמוד מפיהם מוכח בגמ׳ לאסור גם בכה״ג. ומצינו בכתי״ק שנתפרסם בקובץ העו״ב תתרלג ע׳ 152 שיש לחלק בין קריאה בספריהם להבין ולהורות שהותר, ״ורק מעוע״ז חי שמסית אסור ג״ז״, ומציין לשבת שם. ונמצא כדברינו. ועוד מוכח שהאיסור רק מחמת שמסית כדברינו לעיל). ואכתי י״ל דל״ד ההיתר דלהבין ולהורות לדרגת ר״מ שתוכו אכל. וכדמוכח מר״מ גופא שהותר לו. (ולהעיר שברמב״ם לא הביא כלל ד״ז לאסור ללמוד מהאמגושי. וראה שו״ת רשב״ן אה״ע קלט, ושם קמ ד״ה ואם אמרו, שהוא מטעם הנ״ל. וראה גם בספרו ממשה עד משה נא, ב שחכמי הסנהדרין למדו חכמתם מהאמגושי גם אם הוא מין. ועפ״ז כתב שדעת הרמב״ם להתיר ללמוד לעת הצורך. וצ״ע שלכאו׳ נראה שנכלל הוא במש״כ בהל׳ ע״ז שם שאסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל. וכן הביא בהל׳ ת״ת ד, א שהרב שאינו הולך בדרך לא טובה אין לומדין הימנו. ולאידך, כבר עמדו בכך שהרמב״ם השמיט ההיתר שמותר ללמוד כישוף להבין ולהורות – ראה כס״מ ע״ז ג, ה, והניח בצ״ע. מנ״ח תקיא. אג״ק ג ע׳ קכג. ומש״כ שם שבש״ך שם כתב להתיר ללמוד מהאמגושי ה״ז רק במכשף ולא בעוע״ז. וגם בההיתר להבין ולהורות, כתב המאירי והובא בדינא דחיי על הסמ״ג א׳ צז, שלא התירו אלא בת״ח ובשאר כל אדם אסור. וכן הביא בספרו חמרא וחיי סנהדרין סז, ב. וראה גם אג״מ שם בסו״ד. וא״ש דעת הרמב״ם שהשמיטו. וי״ל יתר על כן שלרמב״ם אסור גם לת״ח ויר״ש, שהצורה אסרה שלא ימשך, ולא ניתנה תורה לשיעורים, ולהבין ולהורות הוא רק היתר לסנהדרין. ויומתק שהביאו רק בדיני סנהדרין. ועכ״פ, אי״ז היתר כללי לכל הרוצה לעת הצורך. והרהמ״ח הנ״ל, תלמידו של מהר״ם שיק, ידוע שאחז צדיק דרכו דעת יחיד בכל כיו״ב, ורוב חכמי הדור לא שעו לדבריו, אף שהי׳ יר״ש מרבים).
אמנם, בלח״מ לרמב״ם ת״ת שם כתב למיסבר סברא שבה״ז כולם קטנים לענין זה. (והקשה על הרמב״ם שלא חילק בין קטן לגדול, שהביא גם מה שאינו נוהג בזה״ז). וכ״כ בש״ך יו״ד רמו, ח. ועוד כתב בלח״מ, וכן בש״ך וב״ח שם, דלא קייל״ן כר״מ. ובדעת הרמב״ם עצמו שלמד מהם ומספריהם כתבו ליישב בכמה אנפי. וראה שו״ת הריב״ש מה. רמ״א שם. אדה״ז ת״ת שם. באר שבע סנהדרין שם. צפע״נ על הרמב״ם ע״ז רפ״ב. אג״ק ג ע׳ קכה. כתי״ק שבקובץ העו״ב שם. ואכ״מ.
וכן מצינו במבחר הפנינים לר״ש אבן גבירול שער החכמה מז, שהחכמה אבידת המאמין צריך שיבקשנה אפילו בידי הכופרים. ובפי׳ קול יהודה לשם, ציין לזה שהוא כמאחז״ל שתוכו אכל קליפתו זרק. וכ״כ היעב״ץ בבית מדות עליית החכמה. אבל הוסיף דלית הלכתא כוותי׳, שהלומד מהמגוש חייב. אבל לדברינו יש ליישב בקל, דהתם מיירי בדרך עראי. וראה באור הפנינים לשם מש״כ ליישב עד״ז בכמה אנפי.
ועד״ז הוא ברבינו בחיי לאבות ד, א שארז״ל מקבלין האמת אפילו מן המגוש. ומפרש שם כלומר מן המין שבאומות. ואולי נתכוון ליישב, דקאי באומות, וממילא קיל מאפיקורוס או מגוש ישראל. ולפ״ז נצטרך לומר ולחלק כנ״ל, דתרי מגוש איכא. איברא, שמהמשך דבריו נראה בעליל דאתי עלה מחמת הא דתוכו אכל. וראה בארוכה בהערת המהדיר לשם.
והנה בשו״ע אה״ע כג, ד שאין למסור תינוק לגוי ללמדו ספר ואומנות. וראה כאן אצלנו כמה אופני היתר. אבל בבית הלל שם דבאמגושי חמור טפי שאפי׳ בישראל גדול ובבית ישראל ואפי׳ דבר אחד חייב מיתה. ולפ״ז, סרו כמה מההיתרים הנ״ל אצלנו שם. אמנם, מדבריו מוכח כנ״ל דאמגושי היינו לא סתם גם העובד ע״ז, אלא שמסית לכך, וכדברינו לעיל.
#23143
