Eggs laid by a chicken which was hurt by a fox

 

Question:

Hi.

We have 4 chickens we keep as pets. One night we mistakenly left the coop door open and a fox got one of the chickens. We scared it off and took the chicken to the vet where it got some stitches and antibiotics. She recovered well. The question is can we still eat her eggs. So far what I understand is that because she was essentially bit and manhandled by the fox there’s a Kashrus concern and the only way to know if it’s kosher is to shecht it and check the internal organs (which wouldn’t help re eggs) and that since it’s unknown we can’t eat the eggs.

I’m curious how this works with larger flocks, must you just keep the harmed hen(s) in their own coop? Because how would you know which eggs belong to which hen? (Happens to be that our hen is the only one we have that lays brown eggs and our other hens lay a light brown shelled eggs so we can tell the difference, but if we had more hens we wouldn’t be able to).

I was wondering if you could shed any more light on the matter (as we hate tossing the eggs, and she has quite a few more years laying ahead of her).

Thank you.

 

Answer:

If it laid eggs at least 21 days after this incident happened, the eggs are kosher. Otherwise, all the eggs born from this hen would be problematic, and you would have to separate them.

However, if it happened that you have eggs which you don’t know which hen they came from (and it’s possible they were all born from the kosher one), you can eat them all.

 

Sources:

דיני דרוסה – עיין יו”ד סימן נז סעיף א, ואפילא ודאי דרוסה יש לה היתר בבדיקה – שם סעיף טו-טז וסעיף יז וש”ך סקמ”א, ואפילו היום שאין אנו בקיאים בבדיקה מהני לשהויי כ”א יום – שם סעיף י”ח, וסימן פו סעיף ט וש”ך סקכ”ד. וצ”ע אם יש לסמוך על הרופאים שאומרים שאינה טריפה, עיין בסימן נז ש״ך סקמ”ח בודאי טריפה ששהה י”ב חודש. ועכ”פ כאן יש היתר בלאו הכי.

דיני תערובת: ביצה אינה בטלה ברוב – שם סעיף ג וש”ך שם סק”י, וסימן קי סעיף א ונו”כ שם.

שני ספיקות: עיין סימן קי סעיף ו ברמ”א, כשיש שלשה ונולדה אחת מביניהם, וביאור הגר”א שם, ועיין בספר בדה”ש שם סקפ”ט בביאורים, שקו״ט ע”פ וו”ה אם אפשר לעשות כן לכתחלה.

בשנים: ע”ש סעיף ט, וש”ך כללי ס”ס סק”ד-ז, ושפ”ד שם, שרק אם נתערבו מתחלה התרנגולות חד בחד אז יש שני ספיקות בגוף, אבל לא נתערבו אסורה. אבל הפר”ח (הובא בשפ”ד שם) חולק ומקיל בכל ענין, כיון שעל גוף הביצה יש שני ספיקות בחד גוף, וכן מסכים החוו”ד שם.

ואף גם בדספנא מארעא – ראה בדמשק אליעזר אשכנזי בן דורו של הב״ח חולין נח, א סקט״ו (במהדורה חדשה ע׳ תסה) העלה שגם בספנא מארעא יצא מספק טריפה. והביא כן מעטרת שלמה – היינו או״ה להמהרש״ל על השע״ד עג – שכ״ד כל המחברים שאין חילוק ביניהם. וכן מסקנת הפמ״ג נז בשפ״ד מח. וכ״כ בשו״ת מגיד מראשית יו״ד ב ד״ה עוד זאת, והוכיח כן מש״ס, ודלא כמשמעות שע״ד והגמ״ר. ואף שבדברי שאול, ביוסף דעת נז החמיר – הנה גם הוא לא החליט הדבר. ואנן בתר הפמ״ג גרירין, שכתב ״אל תטעה״, והוא מד׳ מהרש״ל הנ״ל, מחמת הנתינת מקום לטעות בל׳ הראשונים. וגם בשו״ת צור יעקב הורוויץ לו כתב שיש ראי׳ ברורה להתיר. ואף שלא החליט הדבר, הרי כת״ש שהוא לפי שלא הי׳ תח״י היוס״ד לראות טעמו ונימוקו. אבל בהגלות דבריו שנגרר אחרי ל׳ הראשונים, ותפסם כפשוטו, יש אתנו לפסוק כמ״ש בפמ״ג. וראה שם בדברי שאול שכתב גם פלפול ארוך בדבר. ומה גם שמצינו להדיא שמפורש כן בד׳ הראשונים כמלאכים – ראה או״ה לרי״ו סז, שבמיימון וסמ״ג לא הזכירו זקיקת זכר. וראה ראבי״ה יבמות פא, ב – תתקה – ובהערות המהדיר שם אות מד שגם דעת הראבי״ה להתיר בדספנא מארעא. ואנן נעני אבתריי׳ דרי״ו, שגם הטושו״ע לא הזכירו זקיקת זכר, ויש לנקוט דבריהם כפשוטם.

ומש״כ להעיר על הצור יעקב באוצר יד החיים נז, שבד׳ הקדמונים ל״מ כן, וכ״ה בתקנת השבים נז, יח, לא ראו כנראה כל הנ״ל. ועוד שדבריו מקוטעים ולא הגיעו בשלימות.

וכ״פ לקולא בשו״ת עצי ברושים להר״ש הכהן מווילנא לא. וכן ביד יהודה נז בפיה״ק סד. וראה גם בשו”ת מנחם משיב קירשבוים חלק ב עמ’ 201, שהביא מכ״מ להוכיח דלא כדברי היוסף דעת. אלא שכתב דהיכא דיש לו תרנגול יש להושיבו ביניהם, לצאת מידי ספיקא.

והנה, בדרכ״ת נז, קפה, העתיק מדע״ת נז, מג בסופו, שהניח בצ״ע, אבל בקו״א שם רטו, הביא בדע״ת ממהרש״ל שגם בספנא דארעא מועיל. וראה גם בשו״ת מנח״י ז, נד שנראה שדעתו נוטה יותר להקל. וגם הוא העיר שאין לומר בכוונת הדע״ת שאין להקל. וראה גם שו״ת מהרש״ם ו, פז שאחרי צאת חיבורו הראו לו דברי מהרש״ל שגם בדספנא מארעא כשירה אם ילדה. ונראה משם שדעת מהרש״ם לקולא. ובמנח״י לא ראה דברי מהרש״ם אלו.

ועוד, שבדע״ת ציין ע״ז דבדאיכא זכר עד ס׳ בתי לא ספנא מארעא. וה״ז טעם נוסף להקל.

ולהעיר שס׳ בתים הוא לפחות רמ אמות, ראה מאירי ביצה ז, א.

ואף למש״כ בהגהות ״אבן לשם בדביר״ על הראב״ן ביצה תמד, בדעתו להחמיר – הרי גם סייג הדברים, שביש זכר בשכונה לא ספנא מארעא. וגם אין הכרח שפירושו בראב״ן נכון.

ועכ״פ, באופן שיש עוד ספקות כבפנים, שפיר אפשר להתיר. וראה בכעי״ז בשו״ת מנח״י ו, סא. וגם בתשוה״נ ד, קפא כתב רק שראוי לחשוש להמחמירים. וראה קנין תורה בהלכה ז, ד, שר״ל שגם למחמירים אינו שייך בביצים שבזמנינו.

 

 

#12899