כיסוי הדם בקטן

 

ערב חה״ס, התשפ״ד

לכבוד הרה״ג וכו׳ שליט״א

קיבלתי מכתבו בפרוס החג, בזמן שאין הלבלר יוצא בקולמוסו, ואהי׳ כמשיב מפני הכבוד, אבל נקטינא נפשאי בקצירת האומר מחמת הטירדות המרובות.

פתח דבריו יאיר בדברי שו״ת פרי עץ הדעת, הב״ד בדרכ״ת כח, קכז, שבקטן ששחט מכסה בעצמו. והנה, איהו מיירי שם גם בשוחט בינו לבין עצמו, כיון שלכמה דעות שחיטתו כשירה גם בכה״ג. ולכאו׳ כ״ה גם משמעות התבו״ש שם ד.

והעלה כת״ר שלפ״ז בשוחט דעלמא ודאי לא מהני כיסוי קטן, שהרי אין שליחות לקטן. וכדבריו, כ״ה בדע״ק ו. מנחת יוסף שם י. כה״ח נא. ועוד. והחמירו גם שלא לסמוך אחזקה דרבא.

אלא שד״ז תליא באשלי רברבי במה שאחרים מכסים אם הוא מדין שליחות או כיבוד.

ויל״ע לדבריהם, כשכבר כיסה הקטן וחזר ונתגלה, אם חייב הגדול בכיסוי, שהרי אין דעתם מחמת שהוא ככיסהו הרוח ודגברא לא חזי. וראה שו״ת דבר יהושע ב, צח.

אמנם, הביא כת״ר במכתבו שבשו״ת מהרם שיק יו״ד לז כתב בהדיא שהוא ככיסהו הרוח. ויש לציין, שכדברי מהר״ם שיק, כ״ה בתפארת יעקב חולין ו, ג. שאילת דוד חולין ע׳ ו. ועוד. וראה שו״ת התעוררות תשובה ד יו״ד ו שנסתפק. ואכ״מ עוד בהבאת דעות האחרונים ששקו״ט בדבר, ורבותא למיחשב גברי, והעיקר אצלנו מה שמצינו במאירי להדיא מזה, וכדלקמן, שדבריו היו בהעלם דבר מכל האחרונים.

והנה, כת״ר הביא במכתבו מדברי המאירי שנזכר אצלנו תחת השיחים כד יתבינן בצוותא עם השוחטים שליט״א, אלא שכת״ר הבין בדבריו, שביודע לכסות מהני אפילו לכתחילה, וכדעת המהדיר לשם.

והנה, גם בזה היינו רק בשוחט בעצמו. וממילא ל״ש לנדו״ד בשחיטת כפרות, כמ״ש כת״ר בעצמו בסו״ד.

אבל, גם בדברי המאירי גופא, בקטן ששחט לעצמו – הנה אחרי המחילה אלף פעמים, האמת תורה דרכה בהבנת דברי המאירי, שאי״ז כוונתו.

ובהקדם, שא״צ להביא ממרחק לחמו, שהרי פשטות כל הראשונים בפי׳ המשנה חולין פו, א, שבקטן ששחט אחרים חייבים לכסות, ולפ״ז לא קאי אקטן. ולכאו׳ כוונתם דחיובא לדרדקי בתמי׳.

אמנם בס׳ הנייר הל׳ שחיטה, שקטן עצמו פטור כשאין גדול עוע״ג. ומוכח שבגדול עוע״ג חייב בעצמו. ולכאו׳ ה״ט שכיון ששחט בעצמו עלי׳ רמיא חיובא ולא ארואים. והוא כדברי פרי עץ הדעת הנ״ל. וכ״ה בתפא״י במשנה שם ו, ג, ביכין טז.

ויתר על כן מצינו בשו״ת בשמים ראש יח, הביאו בדרכ״ת שם סב, שאומר לקטן והוא מכסה. אלא שהוא תמוה שבלא שחט היאך הותר לו לכסות. ופשטות המשנה שהאחרים מכסים, וכפי שפירשו כל הראשונים במשנה, ושכ״ה גם בשוחט הקטן בעצמו. (ויש שהעמיסו בדברי בשמים ראש,  דקאי בשחט קטן. ואינו עולה יפה כלל בלשונו). אלא שידוע שאין לסמוך על דברי בש״ר כלל, וכאשר נדברנו אז.

איברא, שבכמה ראשונים כתבו להדיא בנדו״ד בטעמא דמילתא שאחרים חייבים, דחש״ו לאו בני דעת נינהו – ראה נמוק״י חולין שם. ר״י מלוניל. ועוד. ומוכח דלאו בר כיסוי נינהו כלל.

ולכאורה צ״ע שהרי קטן יש לו מעשה. ונצטרך לומר דשאני כיסוי שצריך דעת. ותמוה מנין לנו ד״ז. (ואין לומר מחמת דתליא בשחיטה שצריך דעת, שמי ששפך הוא יכסה – דהא קאי הכא באופן ששחיטתן כשירה). ונראה, שכיון שמצ״כ, ל״מ מעשה הקטן לקיום המצוה, וממילא נפקע החיוב מהשוחט ורמיא חיובא ארואים.

אבל ראה יבין דעת כח, א שבכסוי א״צ כוונה וגם במתעסק יצא. ולאידך, ראה ביד״י שם בפיה״א ה, שכתב בדברי רמב״ן דל״מ מתעסק. אבל ראה בסו״ד שחזר וכתב שגם במתעסק מהני ככיסהו הרוח.

ומ״מ, גם לסברת היבין דעת – אכתי י״ל שכיון דלאו בר חיובא הוא, פקעה הימנו ואזדה לה המצוה, וחלה על הרואים.

ולכאו׳ נראה דהא גופא קמ״ל במשנה שחייב לכסות, שכל הראשונים פירשו דקאי אאחרים, דפשיטא היא שיש חובת כיסוי כיון ששחיטתן כשירה, ומאי קמ״ל. ולהנ״ל א״ש, שר״ל שכיון שהקטן שחט קס״ד שכולם פטורים, דהא לא רמיא מצוה אשוחט, וקמ״ל שמ״מ המצוה חלה על הרואים.

וכעת לדברי המאירי, ובהקדם שממנ״פ אם אין לו דעת מאי מהני הכיסוי בחזר ונתגלה, ומ״ט עדיף מכיסהו הרוח. ולאידך, אם מהני הכיסוי, מדוע כתב שהאחרים חייבים הואיל ואין להם דעת. וכת״ר ר״ל בפי׳ המאירי שתלוי במציאות אם יודע לכסות. והוא פלאי אצלנו, שהרי פשטות דבריו שהוא כהדין שבכהת״כ, שאינו בר דעת, ולא שתלוי אם יודע במציאות לכסות.

והנראה יותר בכוונתו, שבקטן לא מהני הכיסוי כלל, ואדרבה גרע מכיסהו הרוח, שבחזר ונתגלה אין ביד הגדול לקיים המצוה. וז״כ שנפקעה מצות כיסוי – שנתבטלה לגמרי. ונראה בביאור הדברים, והוא מחוור בעיני, שכיון שקטן יש לו מעשה, עדיף מכיסהו הרוח, ולכן אף שאין עליו חובת מצוה, ורמיא חיובא אאחרים, והקטן אינו יכול לעשות חיובם, ולכן אין כאן קיום המצוה – מ״מ, בכבר כיסה יש לו מעשה, ומהני. ובסגנון אחר, שיש כאן מעשה כיסוי אבל לא מצות כיסוי. וכן סבר ביד״י שם, והעמיס כן גם בדברי הר״י מלוניל. ולהנ״ל מצינו מקור מפורש יותר לדבריו בדברי המאירי. ועוד אפשר לפרש במאירי באו״א קצת, שכיון שחייב מדרבנן משום חינוך מהני לאחר מעשה. אבל יותר נראה כנ״ל.

ויש שר״ל דשאני קטן מגוי, לפי ששחיטתן כשרה, והכיסוי הוא גמר השחיטה, וממילא תליא בדין בר זביחה. וראה גם יד״י בסו״ד שם.  וצ״ב שאין מקור ברור לסברא זו.

ולהעיר שלשונו דהמאירי שפקעה המצוה – משמע יותר שנתבטלה לגמרי.

ובזה אצא בשים שלום טובה ובברכה ובברכת החג הממשמש ובא מתוך בריאות הגוף והרחבת הדעת לאוישט״א.

 

 

#30956