האם ישנה בעיה לשיר בפה (לא עם כלי נגינה) בתשעה באב?

אין לשיר.

מקורות:

ע״פ דין מחולות וריקודים אסורים מי”ז תמוז ואילך. ובכלל זה כלי זמר. ובכמה מספרי הקדמונים מוכח שנהגו לאסור אפי’ שירה בפה. אלא שלמעשה לא נתפשט המנהג כמותם (בכלל, ובפרט אצל חסידים) בנוגע לשירה בפה, וניגנו ניגונים בהתוועדויות וכו’. (וראה המסופר בהעו”ב 1088).

אמנם, למרות שנהגו להקל בשירה בפה, הנה, בזמן כניסת כ”ק אד”ש לתפלות לא נהגו במשך השנים לשיר בתשעת הימים. ובפשטות, כיון שאינו ניגון גרידא אלא שיר של שמחה וכו’. ואפי’ בכינוס ילדי צ”ה לא שרו בד״כ בעת התפילה כנהוג, ואף שירת “ווי וואנט משיח נאו” לא היתה, אלא הכריזו ביחד – ראה ביומנים של אירועי ג’ מנ”א תשמ”א שכן הורה בבואו מביתו. ועוד שם, שהמנחה הכריז לעשות כן ע״פ הוראת הרב (כנראה הרז״ש ע״ה דבורקין). [אבל להעיר שבראלי ד׳ מנ״א תש״מ שרו “ואנחנו עמך” קודם מנחה ואחרי הכינוס, וגם שרו “אשרי” ו”אל תירא”. ואיני יודע אם הי׳ ע״פ הוראה. ואדרבה – אפשר שמה״ט בשנה הבאה (תשמ״א) היתה הוראה מפורשת שלא לשיר בהמשך למה שעשו בשנה הקודמת (תש״מ). ולהעיר מיומן מב’ מנ”א תשמ”ו, שאחר תפילת ערבית סימן קצת לשיר. וצ״ע].

ומשנת תש”נ ואילך נפל דבר, שהתחיל לעודד השירה אף בימים אלו, אף שכמובן לא בתשעה באב עצמו (ובתש”נ – אף לא במנחת ערב ת”ב).

ולכן, למעשה אין לשיר בתשעה באב. ואף שלא מצינו (לע״ע) מפורש בחומר הענין בנוגע לתשעה באב יותר בשאר הימים (ולכן כתבתי בסגנון “המנהג לא לשיר”), מ”מ הדבר מובן מעצמו. והוא בכלל הדין שאסור להסיח דעתו מהאבילות. ומובן מעצמו, שמה שראינו אצל הרבי להיתר במשך השנים (שלשת שבועות, ואח”כ גם תשעת הימים), אין מקום לנהוג לחומרא. אבל לאידך אין לך בו אלא חידושו. ומה שלא התיר, באיסורו עומד (היינו האיסור בפועל). ועצם ההנהגה ששרו כל יום חוץ מתשעה באב מהווה פסק דין ברור שאסור לעשות כן בשעה באב. ואין לך אלא חידושו.

ויתירה מזו, שידוע ומפורסם שלאחר קידוש לבנה במוצאי ת”ב תש”ל, התחילו לשיר “כי אלוקים יושיע ציון” (וי״א מפי השמועה, בשם הרש״י ע״ה ויגלר שגם רקדו), ואמר: ״א געשמאקע זאך אבער מ׳דארף ווארטן ביז מארגן נאך האלבן טאג״. ואח”כ בחדר שלפני 770 עמד ר’ דוד רסקין ואמר לו: “איהר זייט א משפיע, שטייט אין שו”ע אז מארגן ביז האלבן טאג”. ועד”ז אירע במוצאי ת”ב תשל”ב (בשנה שחל ת״ב בחמישי), שכשהלך לביתו התחיל א׳ לשיר הושיעה את עמך. ורמז לו בידו שעדיין אסור לשיר.

ופשוט שאין ללמוד כלל ממה שהתחיל (בעצמו!) בשנת תנש״א ניגון הקפות לאביו זצ”ל 1) במוצאי תשעה באב 2) נדחה 3) אחרי מעריב. ואין להאריך בדבר הכי פשוט. (ויתכן, שלפ״ז אפשר להקל לשיר מיד למחרת בבוקר, וכמו כל תשעת הימים. ודלא כההוראה בשנים שלפנ״ז להמתין עד חצות. ולא נהירא).

ולהעיר שיש נוהגים – בחוגים אחרים – לשיר בקידוש לבנה במוצאי ת״ב “טובים מאורות”. ונתחבטו פוסקי זמנינו בישוב המנהג. אבל אין כן מנהגנו. ואנו אין לנו אלא דברי בן עמרם שאמר כנ״ל שהדבר אסור ע״פ שו״ע. [ונשאלתי, שלפי המנהגו שנהגו מאז תש״נ להקל בשירה בפה, כשכ שיש להקל במוצאי ת״ב, שמקילים יותר בעשירי משבוע שחל בו, והרי איכא דסבירא להו להתיר בכל חוץ מבשר ויין, וגם לדידן, עכ״פ אין מקום להחמיר יותר משבוע שחל. אמנם, אף שכ״ה למג״א תקנח, א ובפמ״ג שם, הרי מצינו לאידך, בשו״ת מהרש״ל צב: מאחר שקיבלו עליהם כל ישראל נעשה חובה וכו’ בעשירי שהוא בעל מיצרא דט”ב ובו נשרף עיקר הבית כש”כ, דלא גרע מהני ימי דהן מר”ח שנהגו בו איסור אע”פ שאינם בשבוע שחל ט”ב וכו’ א”כ כש”כ בעשירי שהרי מצינו בירושלמי שהחכמים הראשונים היו נוהגין לעשות אותו כט’ באב לענין צום משום דרבי יוחנן שאמר אלמלא הייתי שם הייתי קובעו בעשירי. והרי נהגו כמהרש”ל לאסור גם ברחיצה וכיבוס ותספורת, ומה”ט גופא. וראה מה שהארכנו בלוח לענין תבשיל של בשר. ואף שעיקר כוונתו שם להשוות עשירי לימים שמר״ח, מ״מ מוכח שאינו דומה ממש, ולדידי׳ חמיר טפי. ואף דלדינא קיל טפי, לענין שירה מקום להחמיר, כדלקמן. ובלבוש תקנח: דאי לא שתש כוחינו היה ראוי להתענות גם יום עשירי, אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור שאין רוב הציבור יכולין לעמוד. (ולפ״ז מקום להחמיר כל יום, ויש שהחמירו. ויש שנוהגים חומרא כל היום עכ״פ בכלי שיר. אבל אין המנהג כן. ועיי״ש גופא, שמ״מ מקילים עד חצות. וראה הטעם בלוח). ובליל מוצאי התענית איכא נמי גם משום אבלות ועינוי של יום, ראה במחז”ו סרס”ו וסידור רש”י סת”ח: משום אנינות הלב ותוקפו של צום. ובשו״ת מהרי”ל קכה: אבל שלא לאכול בשר ולשתות יין ליל מוצאי תשעה באב וכו׳ אין זה משום חומרא דרבי יוחנן (בן זכאי) דבו נשרף ההיכל דאפילו מי שאוכל ביום עשירי בשר יש שנמנעים במוצאי תשעה באב משום חומרא דתענית ואבילות של יום. (אלא שלפ״ז יש להחמיר גם בנדחה, כפי שנוהגים בבדר ויין. ונחלקו בזה וכדלקמן. וגם את״ל להחמיר מספק, אפשר דס״ל לרבינו דשירה בפה עכ״פ קיל טפי בכגון דא).

ולגבי שירה, חמור טפי מבשר ויין, וכדמוכח במג״א שם, שכתב ומכל שכן שלא יהי׳ שם כלי שיר. ובפשטות, טעם ה״כל שכן״ לפי שהם שמחה יתירה. (אלא דקאי בכלי שיר ולא בשירה בפה. ורצוננו, שמזה שכלי שיר חמור טובא, דון מינה ואוקי באתרין, שהרי י״א לאסור גם שירה בפה. וכן נהגו בעבר. ועכ״פ במוצאי צום מובנת החומרא, שאיך אפשר לשמוח ביום שנחרב בו ביהמ״ק ממש. ואינו דומה לשאר עינויים שהוא רק בגדר מנהג כשר. ומה״ט כתבו בכ״מ שגם להדעות שהאיסור בעשירי רק בבשר ויין ולא בתספורת וכיבוס, כלי שיר חמור טפי ואסור. ובפשטות, הוא כעין מש״כ שכתבו הפוסקים לענין שהחיינו, דהיאך אפשר לברך שהגיענו לזמן הזה ביום המר הזה. ושיותר יש להימנע בגמר החורבן ושריפת המקדש בשאר ימי בין המצרים, ראה שו״ת יוסף אומץ נו. ועוד. ומה״ט הרבה החמירו גם אחרי חצות. אמנם במג״א שם מוכח דלענין כלי שיר עכ״פ מותר אחרי חצות. וכ״ה במל״ח י, צב. (אבל לדידי׳ גם שהחיינו רק עד חצות, ראה שם צג). ובת״ב נדחה, יש להקל בכלי שיר, ראה פמ״ג במ״ז א והובא בשעה״צ ד, כיון שאינו ביומו. וכמו שהקלו לענין שהחיינו. ונחלקו פוסקי הזמן אם בנדחה יש להחמיר בכלי שיר, שבפמ״ג כתב רק לענין סעודת מצוה. ואכ״מ. והארכנו בלוח. ועכ״פ, עיקר הענין, שכיון שבעבר הורה לאיסור, והתבטא שהוא ע״פ שו״ע, אין לנו לשנות ללא ראי׳ וללא מקור מפורש. וכמו שלגבי ת”ב הוא דבר המסתבר, ומעשה רב, ג״ז מסתבר. ואכן, מצאנו ראינו, שבשנת תש”נ אחרי ערבית במוצאי ת”ב החלו לשיר והרבי לא עודד ומיד פסקו לשיר.

אמנם, למחרת בשחרית עודד כרגיל. ועכ״פ, מוכח שגם בתש״נ חמור מוצאי הצום משבוע שחל לענין זה. אבל בעשירי גופא אין להחמיר].

כן נהגו בקעמפים – הן דחב”ד והן אלו שאינם מחב”ד – לשיר שירי עצב בת״ב. ואינו דומה, וכפשוט.

ולהעיר מהשקו”ט באמירת זמירות בסעודה שלישית בשבת ערב ט”ב, ראה בס’ שער יששכר חודשי תמוז אב אות טז “להתחזק . . בבטחון גמור שנזכה ב”ב לביאג”צ ובנין ביהמ”ק, אמנם בת”ב כשחל בחול א”א להראות זה הבטחון ושמחה בגלוי מפני האבילות“. וראה גם דרכי חיים ושלום אות עתר. אגרות משה או”ח ח”ד קיב.

וראה בארוכה שיחת ש”פ בלק ה’תנש”א אודות הדגשת והרגשת ענין הגאולה בימים אלו ובפרט בשנים האחרונות. ואיני יודע דעת עליון. אבל יתכן להסביר בדעת תחתון שזהו ג״כ מהטעמים להקל בתשעת הימים, שבסמיכות לגאולה מתרבה השמחה כיון שאינו מדינא ממש, ואינו אסור ע״פ שו״ע, משא״כ בתשעה באב עצמו, כפשוט. וראה שיחת ליל ב׳ דחגה״ס תשנ״ב.

ולהעיר, שמבואר בשיחות קודש בהנהגת רשב״י שאף “שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב”י לא נחרב הבית כלל” (פלח הרמון שמות ע׳ ז – בשם אדה״ז. וראה חנה אריאל בראשית ע׳ 94: מה ששמעתי ביחוד מאדמו”ר נ”ע, שחורבן ביהמ״ק אינו אלא לגבי כללות עם בנ”י אבל במדריגת תנאים ואמוראים וצדיקים הגדולים בחינת ביהמ״ק שלהם לעולם קיים) – הרי נהג הוא עצמו במנהגי האבילות בתשעת הימים, ומבואר בזה, שהוא בכדי להחליש האבילות ולזרז הגאולה אצל שאר בנ״י. והרי לנו שמנהגי האבילות בכחם להחליש הגלות ולהביא גאולה. ולהעיר גם מלקו״ש ח״ה ע׳ 149 הע׳ 51, בנוגע לרשב״י שלמרות שלא הי׳ אצלו ענין של חורבן, ביחד עם זה ערק והי׳ במערה י״ג שנה מחמת גזירת רומי. ושם הוא בהמשך לגדר ״אתחלתא דגאולה״, ועוד שם שהלכה למעשה יש לקבוע רק ע״פ ספרי הפוסקים. ובשיחת ש״פ עקב תשכ״ד נתבאר, שרבי תלמידו של רשב״י ביקש לעקור ת״ב ולא הודו לא, כיון שאף שמצד מדרגתו ״לא נחרב הבית״, הרי העולם אינו עומד עדיין במדריגה כזו.

סוף דבר: אין להתיר כלל לשיר בתשעה באב. ואנו אין לנו אלא הוראת כ״ק אד״ש שהדבר אסור על פי שולחן ערוך, וכן ראינו בהנהגתו, וברבים, ומעשה רב, ששרו כל יום חוץ מתשעה באב. וכנ״ל, ואין בידינו להתיר זולת מה שראינו אצל כ”ק אד”ש בעצמו. והוא שירה בתשעת הימים ולא בתשעה באב עצמו (ואף לא במוצאי ת”ב אלא א”כ בנדחה).

וכדאי הוא בית אלוקינו להצטער על חורבנו, לפחות יום אחד בשנה. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

ויה”ר שכ”ז יהיה להלכה ולא למעשה כיון שתיכף ומיד יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, ונזכה לשירה העשירית, תיכף ומיד ממש, אמן.

#10437
#53401