Do I always have to go back if I forget רצה?

 

Question:

Someone was raising the possibility of not going back for forgetting רצה by the Shabbos day meal for the following two reasons:

  1. Perhaps you can be yotzei seudas Shabbos at the kiddush if you had cake, as pas habaah bkisnin might be bread.
  2. You can’t be yotzei seudas Shabbos after chatzos. In the winter, when chatzos is early, if you start too late, you are not yotzei the seudah anyway.

Is this accurate? Should I not go back in these cases?

 

Answer:

No to both.

 

Sources:

מצד שיוצא בפהב״כ – ראה כאן הערה לט, ע׳ קיג (וראה כאן).

ומה שאוכל אחרי חצות – הנה, בכ״מ שחובת ג׳ סעודות שבת הן ערבית שחרית ומנחה ע״פ המשנה שבת קיז, ב לגבי דליקה. וכן בברייתא שם קיח, ב. וכ״ה ברמב״ם שבת ל, ט. ועוד. ודנו גם בנוגע למנהג לחלק סעודת שחרית לשתים – ראה תוד״ה במנחה שם קיח, א. רא״ש שם טז, ה. מרדכי שצז.

אבל ברמב״ן רשב״א ור״ן שם קיז, ב, בשם בה״ג, שאין חיוב בחילוק אכילות בזמנים אלו. וכ״כ בחי׳ תל׳ הרשב״א פסחים קא, ב, בשם הרשב״א שאינו חייב לאכול בליל שבת ואם רצה ממתין עד למחר.

ובטעמא דמילתא, ראה בריטב״א שם קיז, ב, דסעודות חלוקות בעינן שיהא ניכר מעלת שבת וכן שלא תהא אכילה גסה. גם באו״ז שבת נב, אחרי שהביא פלוגתא בדבר, כתב שמה הועילו שחלקו סעודתם, שאם ירעבו במנחה כדרך בנ״א שדרכם לאכול שחרית ומנחה צריכים על כרחם לחזור ולאכול משום עונג שבת, ואם לא ירעבו אפילו לא חלקו סעודתם שחרית אינם חייבים יותר לאכול.

ונראה, דאף למ״ד שתקנו זמנים חלוקים, אפשר דלאו לעיכובא הוא, בנוגע לסעודה א וב׳, שהרי בתוס’ וברא״ש גופא פסחים קא, ב (ראה שם תוד״ה בקדושא. רא״ש שם י, ה), שלא הי׳ מקפיד על סעודת שבת שיוכלו לעשות למחר שלש סעודות, עכ״פ בנאנס. ובחמ״מ רצא נתקשה בסתירת דברי הרא״ש. וכן הקשה בהחילוק בין ס״ג שלא יצא קודם חצות, לסעודת הלילה שיוצא ביום. (ובשו״ת דברי נחמי׳ טז, רצה השואל לומר דאה״נ גם בס״ג יכול לדחותה ממקומה ולהקדימה במקום אונס).

וראה בפמ״ג ערד בא״א ב מש״כ ליישב, וביאר דברי הרא״ש באו״א. אמנם, פשטות דברי הרא״ש שבאמת יכול להשלים למחר. ולא רק מדין תשלומין אלא מעיקר הדין. וכ״כ תלמידו רי״ו (ני״ב ח״א – סה, ב). וכ״כ במג״א ערד, ב. אדה״ז שם ח. שם רמט, ו. וכל האחרונים שם. ולדברי המג״א אינו רק מדין השלמה, אלא שיכול לדחות לכתחילה גם בקצת אונס. וגם במשנ”ב שם ט ובשעה״צ ח, שבאונס ממש עכ״פ מותר לדחות. וראה שו״ת דברי נחמי׳ סוסי׳ יט. וכבר הקשה כקושיית חמ״מ בא״ר רצא, ז בשיטת הלבוש.

וגם אם נאמר כסברת פמ״ג שם, אכתי כשלא אכל בלילה ואוכל ביום, אף שלא קיים חובת זמן סעודה קיים עיקר מצות ג״ס. ובסגנון אחר, שיש ב’ דינים, דין אכילת שלש סעודות בשבת דילפינן מתלתא היום, והשני דין עונג שבת לאכול בזמן שאנשים רגילים לסעוד, וגם באכל כולם ביום אכתי לא הפסיד עיקר הדין. והדבר כמעט מפורש בס׳ האורה דין ג״ס ע׳ 41.

ועכ״פ, לענין לחזור לראש פשוט שגם באוכל אחר חצות חוזר. (ודלא בשו״ת אול״צ ב, כא, ד. וכמה תיוהי חזינן בגווה, שהאי אפי׳ בס״ג י״א שחוזר. ועוד, שסו״ס מקיים חובת סעודה עכ״פ מדין השלמה (אחא שבסעודת השלמה י״א שאינו חוזר). ועוד שה״ז סעודה עיקרית שלו ביום. וצ״ע בדעת המשנ״ב לענין חזרה באוכל ומשלים סעודת הלילה ביום, ראה שם קפח, כו. רצא, ו).

ואכן בפמ״ג שם העיר מדין טעה בליל שבת שחוזר. ובחי׳ תל׳ הרשב״א שם כבר עמד בזה. וז״ל: וגם זה צריך לעיין דאם כן טעה בלילי שבתות או ביום השבת ולא הזכיר של שבת לא יהא חוזר כיון שאינו מחוייב עכשיו בפת, ויש לומר כיון שעכשיו אכל ונפטר בכך מידי אכילת שבת זו הילכך חייב הוא לחזור דזו היא אכילתו המחוייבת. עכ״ל. ונראה שז״כ הפמ״ג שם בסו״ד.

וי״ל עוד, שאף אם נאמר דאיכא זמנים חלוקים לעיכובא, עיקרן של הזמנים מפני העונג, מפני שהי׳ דרכם בכך, וכנ״ל מדברי ריטב״א ואו״ז, ואין מכאן ראי׳ לשלול סעודה שני׳ אחר חצות, לפי שכך הדרך, וזמן סעודת שחרית בכלל גם בחול היא כל היום, דאי טעים מידי בצפרא אוכל גם אחרי שש שעות ואינו כזורק אבן לחמת (שבת י, ב). וכשכל ימיו כשבת או כשהאיחור עונג לו, צריך לשנות מהחול להקדים או לאחר. ואף שבפרישה רפח, א, שפשוט שאין לאחר אחרי ו׳ שעות – כשטעם בבוקר גם לפרישה לית לן בה.

ובהכי א״ש גם לדברי הב״ח שלד (ובעו״ש שם א הביאו ונשאר בצ״ע), שלאחר חצות אינו מציל מפני הדליקה אלא סעודה אחת אף בלא אכל. ולכאורה מוכח דס״ל שזמן הסעודה דוקא קודם חצות. (וראה גם שו״ת רדב״ז א, תפט. וכן דעת מט״י עייאש רצא, ג, עיי״ש דקס״ד שבנמשכה סעודתו אחר חצות לא יצא סעודת שחרית) – ומכמה טעמי. חדא, שי״ל דשאני דין הצלה, שאינו תלוי בו אם אכל, אלא בדרך העולם, ולא פלוג, וכדמוכח מזה שמותר להציל אפי׳ יש לו מה יאכל במק״א, ולאידך מותר להציל גם במתענה בשבת. וכ״כ בטל ישראל גנס לב, ג בשם הגריש״א. ובסגנון אחר, שאינו מציל לסעודה שהיא בגדר תשלומין. גם י״ל שכיון שהוא אחרי חצות אף שצריך לאכול ב׳ סעודות מציל רק אחת, לפי שא״צ כדי ב׳ סעודות שיכול לחלק סעודה אחת לשתים. ועוד יתכן שבב״ח קאתי עלה מדין תענית, שכיון שאסור לו להתאחר מדין תענית אין שם סעודה גמורה עלי׳. וכן הבין בדעתו במאמ״ר שלד, א. והרי דעת הב״ח גופא, תמד, שמחלק סעודת שחרית בע״פ לשתים. ולא מצינו בשום דוכתא בב״ח שחולק על הרמ״א, לומר שאינו יכול להשלים סעודת הלילה ביום. ועוד, כנ״ל שאפשר שבימינו שהדרך לאכול אחרי חצות ש״ד. וראה בפמ״ג שלד במ״ז א, שהקשה על הב״ח מטעם אחר, שחייב בג״ס אף על פי שעבר זמנם. ובמשנ״ב שלד, ב הביא ב׳ הדעות.

ועוד איכא בגווה, שממה שהחמירו בס״ג, אין ללמוד ממנה כלל לשני׳, שאין ללמוד מהתוספת על הרגיל בכל יום, שעיקר ס״ג בתור תוספת, ושאני ס״ג שעיקרה השלמה ותוספת לב׳ הסעודות, ראה מח״ב רצא. ועוד חילוק, דשאני הקדמת סעודה לפני זמנה, מאיחור הסעודה. והביא סברא כזו בא״ר שם. אבל כתב שהוא דוחק. (וראה גם הגהות חכמ״ש תמד). וי״ל בפשיטות, ובסגנון אחר קצת, שמה שלא יצא בס״ג לפני חצות, היינו לפי שכעת שהגיע זמנה שוב חוזר עליו חיוב לאכול סעודה נוספת, וכיון שאפשר לתקנו חייב בכך, אבל כשהתאחר ולא אכל בתחילת זמנו שפיר יכול לאכול אח״כ ויצא בשלימות. ואכן כ״ה בא״ר שם בדעת הלבוש. ומשמע בדעתו שהוא דין לכתחילה. אבל לדברינו ה״ט שגם בדיעבד לא יצא בהקדים זמנה. וראה היטב בתורת שבת רצא, ד.

ובאו״א קצת, שקבעו רק תחילת זמן הסעודות. ולפ״ז בכל המקומות שנזכרו זמני הסעודות – היינו התחלת זמנם, שזמן סעודת הלילה נמשכת כל הלילה ושל יום כל היום, ושל מנחה – עד סוף היום. ובאופנים הנ״ל, נתיישבה הערת חמ״מ.

והנה, המחבר בשו״ע רצא, ב, לא פסק דין זה אלא בס״ג, ולא נזכר בשו”ע ובנו”כ כלום מסעודה שני׳. וכבר העיר בהשמטת הפוסקים בערוה״ש רפח, ב, שלא הזכיר אחד מן הפוסקים ד״ז. והוסיף, דהרבה לא יחושו לזה. אמנם, ראה שם, דאיהו חייש לנפשי׳.

ומדין הצלה מפני הדליקה ליכא ראי׳, שבודאי בשחרית מציל שתים, אבל שפיר אפ״ל שיכול לאכול סעודת שחרית גם אח״כ.

ומפורש הוא בשו״ת הרא״ש כב, יג, שבאוכל סעודת שחרית אחרי חצות יכול לחלקה לשתים. אבל בדוחק י״ל דמיירי שהתחיל קודם חצות.

ואפשר דעדיף מסעודת ליל שבת ביום, לפי שיום ולילה זמנים חלוקים הם. וראה לבוש רצא, ג. מחה״ש סוסי׳ ערד. ושאני ס״ג שאינו ניכר אם אוכלה קודם זמן מנחה. וי״ל שלכל הדעות אא״פ לקיים סעודה שני׳ בלילה לחלק סעודת הלילה לשתים, גם למ״ד דמהני חלוקת סעודת היום לשתים.

וי״ל באו״א קצת, ובפשטות, שסעודת הלילה שנאכלת ביום, אין שם סעודת הלילה עלה, וכן ס״ג קודם חצות אינו נקרא בשם סעודת שחרית. אבל האוכל סעודת שחרית אחרי חצות נקראת בשם סעודת שחרית לפי שהיא סעודה ראשונה שלו ביום.

גם במג”א קנז, א ששיעור ו׳ שעות לפת שחרית חשבינן משעת הקימה ממיטתו, וסיים שם, שלפ״ז יש ליישב מה שמאריכים בשבת ויו״ט לפעמים אחר ו׳ שעות ולא חיישינן לאיסור תענית. ומוכח להדיא, שבמה שאין מקיימים סעודת שחרית לפני חצות אין בית מיחוש. וראה גם בפמ״ג רפח בא״א א לגבי איסור תענית בשבת, דאם טעים מידי קודם תפלת מוסף מותר להתאחר יותר משש שעות. והובא במשנ״ב שם א. ומוכח דלא חיישינן למה שמבטל סעודת שחרית. וכן גם כשהאיחור עונג לו, מותרִ – אדה״ז שם א. ולכמה דעות מותר להתאחר בלומד ומתפלל, ראה במשנ״ב רפח, ב.

ואפשר לדחוק דקאתי עלה רק משום איסור תענית. אבל מצד חובת סעודה חיובו קודם חצות דייקא. ודוחק, דכל כי האי הו״ל לאשמועינן. וראה מצות זמניות לתל׳ הרא״ש שכתב בטעם שסעודה שני׳ צ״ל קודם חצות דוקא לפי שאסור להתענות עד שש שעות. ומוכח כנ״ל. גם בטור רפח כתב שימהר לאכול קודם שש שעות לפי שאסור להתענות. וכ״ה ברא״ש שבת א, כד. וכ״כ באבודרהם סדר מוסף של שבת. וכ״כ הבח עצמו רפח לענין ש״צ המאריכים.

וכן מוכח ממג״א רסי׳ רצא ואדה״ז שם ה, שמה שאין לו להמתין עד חצות הוא רק משום תענית. והתם מיירי שרוצה לצאת יד״ח ג׳ סעודות דוקא ולא מדין תענית דוקא. ובדוחק י״ל שזמן סעודה ב׳ עד שש ומחצה. ולא דנו רק בנוגע לאיסור תענית שהוא עד שש שעות, ומיירי הכא באופן שאוכל לפני שש ומחצה. וכ״ז דחוק ורחוק.

אמנם בלא״ה י״ל דהמג״א לשיטתו שבאופן שיש קצת אונס א״צ שיאכל בזמנו.

ובאמת, כ״ה גם בבאר שבע בבאר מים חיים יב, הובא במג״א רלב, טז ובמשנ״ב שם ל, כשיש סעודת חתונה בשבת ויוצאים מביהכ״נ אחר חצות. והתם ליכא אונס שצריך להתאחר. והוא דלא ככה״ח שם לב. וגם לדבריו – הוא רק ע״פ האריז״ל ולא מדינא.

ולמעשה, פוק חזי מאי עמא דבר. והמנהג הרווח בישראל לאכול סעודה שניה לאחר חצות בשבתות החורף. וכן מפורש בפמ״ג שלד שם, עפ״ד פירש״י שבת קיז, ב שהי׳ דרכם לאכול כל שהוא קודם עיקר הסעודה שאוכלים בצהרים. וראה גם פתה״ד שם א שכן המנהג. וכן הביא מנהג זה בתורת שבת שלד, ג. ומנהג ישראל תורה. ובפס״ד להצ״צ בחידושים לרי״ו שנז, ג, כתב שאפשר לשנות סדר הסעודות, ולאכול ס״ג קודם סעודה ב׳. וראה לקו״ש כא ע׳ 84 הע׳ 7 במנהג כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע. ובפשטות אכל שניהם אחרי חצות.

ואף שיש שכתבו שראוי לחוש לכתחילה, מ״מ לענין דינא ודאי לא נקטינן הכי. וראה אליבא דהלכתא סח ע׳ קג בשם הגרח״ק. ומאחר ורהיטת הפוסקים שאין לחוש לדבר, ולא הביאו ד״ז לדינא, אין להכניסו לבית הספק לענין חזרה בהעדר הזכרה.

ואכתי יל״ע ולדון משום ס״ס, שמא קיים כבר סעודת שבת במזונות. ושמא אינו יוצא אחרי חצות. אכל נראה שב׳ הספיקות הוכרעו, וליכא משום ס״ס. ובשו״ת אול״צ שם בטעם שמקילים לאכול סעודת שחרית אחרי חצות, מטעם הנ״ל גופא, ולאידך גיסא, דשמא כבר קיים סעודת שבת במזונות. ושמא העיקר שיוצא גם אחרי חצות.

 

 

#56307


Add Comment

Your Email address will not be published

AskTheRav