עשבים שעלו בתוך צורת הפתח

שאלה:

עשה עירוב ע”י צורת הפתח (דהיינו שני לחיים וחוט ע”ג), והלחיים גבוהים רק י’ טפחים, ועלו עשבים תחת הקורה (החוט). האם אומרים שהעשבים מבטלים את צורת הפתח?

תשובה:

עשבים שעלו תחת החוט אינם מבטלים צורת הפתח מעצם צמיחתם. אבל אם נמצאים שם בקביעות ואין דעתו לעקרם, והוא באופן שלא נשארו עשרה טפחים מן הקרקע עד החוט — יש לחוש שהם ממעטים, ואין לסמוך על צורת הפתח זו.

ואם העשבים גבוהים י׳ טפחים ורחבים ד׳, ועומדים בצפיפות באופן שהם מחיצה, הרי הם מפסיקים בין לחי ללחי ואין כאן צורת הפתח. אבל אם הם מתנדנדים ברוח מצויה, אינם מחיצה לענין זה. אבל אין זה טעם להתיר לענין מיעוט גובה הפתח.

ולכן יש לגזום או לעקור העשבים, או להגביה החוט, באופן שנשארים י׳ טפחים ברורים.

מקורות:

בהקדם שיש כאן ג׳ ענינים נפרדים:

א) ביטול צורת המחיצה – דבזה אפי׳ רוצה לפנותו הוי ביטול. ראה פרטים בשו״ע אדה״ז שמה. ורק מים אינם מבטלים. (עוד יש לדון מטעם דביתא כמאן דמליא דמי, ראה מקו״ח בסוף הלכות פסח בתיקון עירוהין ד״ה עוד. וראה שו״ת אבנ״ז רעא, יג. רצא, א ואילך. דע״ת למהרש״ם שסג, כו. חזו״א ע, יט. שם כב. ועוד שם. אלא שאינו שייך בדבר המתנדנד. וגם דנו מטעם שצריך שיהא ראוי להעמיד בו דלת. וראה שו״ת דברי מלכיאל ג, טז. ועוד. אלא שבעשבים אפשר לנעול בו. והאריכו בכיו״ב מכמה צדדים. ויש לדון גם מגין פיתחי שימאי, ולא נהירא למימר הכי בעשבים סביב לקנה, שניכר שאינו מגופו. וכן שקו״ט דפיתחא כה״ג לא עבדי אינשי, ראה בכעי״ז פמ״ג רסי׳ שסג. שו״ת האלף לך שלמה קנו. וגם בזה יש מקום להקל, שבמציאות עודים פתח גם בסה כיון שהעשבים רכים ונדרסים. וראה בכל הנ״ל בהנסמן בצוה״פ כהלכתה ט (ע׳ שכג ואילך), ובנוגע לצמחים לענין ביטול המחיצה – שם ט, עא ואילך).

ב) לסתום הפתח, או למעט הגובה, היינו לעשות קרקע וממילא יהיה החוט בתוך י׳ טפחים מן הקרקע — דבזה צריכים ביטול גמור, שו״ע אדה״ז שעב.

ג) אם יעשה מחיצה גמורה ע״י העשבים, שגבוהים י׳ טפחים, ועל ידי זה ממילא לא יהיה צוה״פ, כיון שיש כאן מחיצה גמורה ולא פתח. ואין זה נוגע כ״כ, כיון שממה נפשך יש כאן מחיצה, כל שאינה חולקת צוה״פ. ובמשכיל אל דוד דלקמן עירב בין הנושאים. וראה צוה״פ כהלכתה שם.

 והנה. ענין הא׳, לא נראה ששייך לנדו״ד, שהמחיצות ניכרות, ועשבים שבתוך חלל הפתח אינם מבטלים את הלחיים עצמם.

ובדעת אדה״ז בשו״ע שמה, טו מוכח שפסק כמ״מ שבת יד, כג, שמים אין מבטלים מחמת שצלולים. ודלא כשו״ת חת״ס או״ח פט. אבל במשכיל אל דוד י, ב, בהערה ר״ל שגם קוצים ועשבים לעולם אינם ממעטים, וצ״ע. ודברי משכיל אל דוד הובאו בבירור הלכה תנינא שסב, ג. ובד״כ עשבים אינם חזקים דיו למעט מגובה הלחי.וראה צוה״פ כהלכתה יא, כד. אמנם מקום להחמיר גם בכה״ג, כדלהלן בנוגע למיעוט חלל עשרה בצוה״פ. ויש לחלק.

ולענין הב׳, הנה בירושלמי סוכה א, א היתה למטה מעשרה ותולה בה עיטורין שהן ראויין לסכך בהן, ממעטין בה לפסול. ואם לאו ממעטין בה לכושר. היתה למעלה מעשרים אמה ותולה בה עיטורין שהן ראויין לסכך בה, ממעטין בה לכושר. ואם לאו ממעטין בה לפסול. אמר רבי שמאי: כשם שאמרו למעלן כך אמרו למטן. קש ותבן אין ממעטין בה, עפר וצרורות ממעטין בה. אמר רבי יוסי בי רבי בון: עלו בו עשבים אין ממעטין בה. וכן הוא בירושלמי עירובין ז, א.

ולכאורה יש מזה ראיה שעשבים אינם ממעטים משיעור י׳ טפחים. והנידון כאן הוא ענין הב׳, ולא ענין א׳ ולא ג׳.

ובשיירי קרבן שם כתב: ״ותימא למה השמיטו הפוסקים דין זה, וצ״ע בשו״ע או״ח סי׳ שנ״ח״. ולכאורה הי׳ צ״ל מזה גם בשו״ע ובנו״כ או״ח תרלג.

ואכן הובא בתוספות ירושלים או״ח תרלג. וחלקו בבה״ל שם ד״ה ותלה בה. וכבר הביאו ברי״ץ גיאות הלכות סוכה בתחילתו. ואגב. הובא גם לענין דיני ביטול מחיצות – לא ביטול הגובה – בדא״ג, בט״ז או״ח שסג, כ.

אמנם, בפי׳ קרבן העדה שם הביא ב׳ פירושים, ובפי׳ השני שאין מבטלין אותן ולפנותן קאי. והיינו שבסתמא אין נוהגים לבטל אותם שם, אלא עוקרים אותם. ואם כנים הדברים, עולה יפה עם התלמוד שלנו בדין כרים וכסתות שאינם ממעטים מעשרה טפחים כיון שאינו מבטלן שם. ובמקומות שבפועל אין עומדים לעוקרם, אלא מניחים אותם שם, שפיר יש מקום לומר דמבטלים י׳ טפחים של צוה״פ.

ומצאנו מעין זה בתוס׳ סוכה יג, ב, ד״ה עלו בה, וכן ברמב״ן ב״ב כ, א.

ובתוס׳ הובא: ״עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן בחלון ממעטין״. ולכאורה מזה משמע דאין לומר שעשבים מחוברים אינם ממעטים לעולם. וצ״ע למה השמיטו כל הפוסקים ענין זה.

והנה, ברמב״ם טומאת מת טו, א: ״תבואה שגדלה וסתמה את החלון או מיעטתו״. ואין לומר דנקט לשון ״תבואה״ ולא ״עשבים״, לומר שעשבים מחוברים אינם ממעטים, דבהכרח אין זה, שהרי גם עשבים מחוברים עשויים למעט, והכל לפי דעתו לפנותם. וכדלקמן.

דהנה, במשנה אהלות יג, ה: ״אלו ממעטין וכו׳, והתבואה שבחלון ממעטת״. ושם מ״ו: ״אלו שאין ממעטין וכו׳, ולא התבואה שבחלון״. ויש שר״ל ליישב ולחלק בין תלושה למחוברת, וא״ש שבתוספתא אהלות פי״ד ה״ו נזכר עשבים שתלשן ממעטין, ובספרי זוטא חוקת שזרעים וירקות תלושים חוצצים.

אלא שדוחק לפרש כך בסתימת המשנה, מדסתמה ולא פירשה. ואכן איכא דל״ג במ״ו ״תבואה שבחלון״, ונמצא שתבואה ממעטת תמיד. אבל לגי׳ דידן צ״ע.

ובב״ב יט, ב ואילך, שתבואה תלושה אינה ממעטת כשלא ביטלה. ובהכרח שבמ״ה מיירי במחוברת, ועל כרחך לחלק באו״א.

ובפיה״מ והרע״ב, דקאי בתבואה שמחוברת, והשרישה רחוק מהכותל, וממילא אין דעתו לפנותה וממעטת. ואילו במ״ו השרישה בחלון ודעתו לפנותה, ולכן אינה ממעטת. (וצע״ק שבנוסחת הרמב״ם ל״ג לה במ״ו). והוא ע״פ סוגיית הגמ׳ ב״ב שם.

וכן ברמב״ם טו״מ שם, שתבואה שגדלה ממעטת. ופשוט דמיירי במחובר כבפיה״מ. ומחלק שם כבפיה״מ, שאינה חוצצת רק בדעתו לפנותה שמא תפסיד הכותל, אבל ברחוק חוצצת. וכן שם ה״ב, שעשבים המרים ממעטים. ופשוט שסמך על ה״א ומיירי באין דעתו לפנות. ואילו זרעים וירקות מחוברים אינם חוצצים, ראה משנה אהלות ח, ה. רמב״ם טו״מ יג, ה. אבל היינו רק לענין דין אוהל.

אבל בר״ש ורא״ש וא״ר יישבו הסתירה באו״א, שתיבות שאין בהן ממש קאי נמי אתבואה. ולפ״ז החילוק בין יש בה ממש לאין ממש. ונמצא שבתבואה רגילה ממעטת גם לדידהו.

וראה בתוס׳ ב״ב כ, א ד״ה שעלו, דמשמע שמה שהרוח מנשבו אינו נוגע לענין מיעוט. והובא בתויו״ט אהלות שם. ולא ביארו טעמם. ובתורי״ד שם: שלענין למעט אם מתנענעין מה בכך שמ״מ ממעטין. אמנם ברמב״ן שם ד״ה או, קאי באופן שחיברן והידקן בחלון. וצ״ע אם כוונת ר״ת בתוס׳ כך. וכן הבין בחסדי דוד על התוספתא אהלות יד – ע׳ רפ. ויותר נראה בדבריהם כדברי תורי״ד. וכ״מ שהבין בתויו״ט שם ובמהרש״א סוכה יג, ב ד״ה ירקות. וכ״כ בסד״ט אהלות ח, א – קלד, א. אבל ראה תפא״י אהלות שם. ולאידך מש״כ שם בתפא״י בהלכתא גבירתא א. וראה חזו״א אהלות י, ה. ולא ראה דברי תורי״ד והרמב״ן הנ״ל. וראה גם מתא דירושלים עירובין שם.

ובהגהות חדשות על הסמ״ק מ׳ פט אות קעב, הבין ג״כ בכוונת התוס׳ כנ״ל (אבל העמיס בתוי״ט שלא פי׳ כך. וראה תויו״ט אהלות ספ״ח. וצ״ע). ושוב כתב לחלק בין תבואה שאינה מתנענעת, ושלכן שינה הרמב״ם וכתב תבואה. (וצ״ע שבה״ב נזכר עשבים), וממילא א״צ לחילוקו של התוס׳. וילע״ע.

ובגוף דברי הירושלמי סוכה, ראה במתא דירושלים לשם, שמה שהשמיטוהו הפוסקים הוא מפני שהוא נגד המשנה באהלות יג, ה, שתבואה שבחלון ממעטת. וכ״כ בגליון הש״ס לירושלמי שם, ויצחק ירנן על ריץ גיאות שם. ובהלכה למשה פי׳ בדבר ההשמטה באו״א לפי דרכו, שהעמיס בירושלמי שמה שאינו ממעט היינו לגבי פחות מכ׳ אמה, והיינו לפי שצמחו מאליהן וליכא עשי׳ ופסול מדין תולמ״ה, וכתב שהבבלי חולק, יעו״ש. ולדבריו ל״ק כלל מהמשנה באהלות. וראה גם נחמד למראה שם. שו״ת דובב מישרים א, ב. אבל הגרש״ק, נדפס בקובץ נר מערבי ח״י ע׳ סז, השיג על פי׳ הלכה למשה. וכתב דקאי בדין מיעוט מי״ט. וה״ט שאינו ממעט, לפי שנדרס בכניסתו, וקמ״ל דליכא משום תולמ״ה. וכתב שלכן לא הובא בבבלי, דליכא רבותא, לפי שבבבלי לא ס״ל למיפסל משום תולמ״ה בפחות מי״ט. ולאידך, במשנת יעקב לעבאוויטש או״ח תרלג, שלא הביאוהו הפוסקים מפני שאינו מצוי, שהרי בד״כ נדרס ול״ש שימעט.

ואיך שיהי׳, לכל הדברות ולכל האופנים, ליכא לאוכוחי מידי מדברי הירושלמי לנדו״ד, אם משום שהבבלי חולק, אם משום דמיירי שדעתו לפנותו, אם משום דקאי באופן שנדרס במציאות, אם משום דקאי בדין מיעוט מכ׳ אמה והוא רק משום תולמ״ה.

וראה שו״ת חוקי חיים ה או״ח צא, א להקל בשלג שאינו ממעט.

ואכתי י״ל שכל שרכים ונכפפים ונדרסים לקרקע כשדורכים שם אינו ממעט. וראה חזו״א כלאים כז שהיקל בכלל. וראה משכיל אל דוד שם. נתיבות שבת כה הערה ח. ולערב עירוהו ע׳ 168 ואילך.

ג) אם העשבים גבוהים י׳ ורחבים ד׳, ועומדים באופן דהוו מחיצה, ה״ז מפסיק בין לחי ללחי, ואין כאן צוה״פ. ואינם יכולים להיות לחי בפ״ע, כיון שזה כאמצע כותל.

אבל מטעם דניידי אין טעם להתיר מטעם ב׳ הנ״ל, דא״צ דין מחיצה לבטל הי׳ טפחים, ואינם מחיצה להתיר הטלטול. אבל מטעם ג׳ אפשר שאינו שייך כשהם ניידי. ובצמחייה עבותה שפיר הוי מחיצה היכא דלא ניידי.

#54138