Single Cushion Couch During Harchakos

Question:

I wanted to ask about our couch during Harchakos. It is one long, solid cushion, and the couch itself is quite firm. If one person sits on one end and the other on the opposite end, you can still feel some movement when one person gets on or off the couch.

Would it be permissible for us to sit on the two opposite ends of this couch at the same time during הרחקות, or is the fact that we can feel some movement through the cushion a problem?

Answer:

Since you can feel the movements, it would be an issue.

Sources:

מסברא איכא למימר, שהאיסור רק בספסל המתנדנד ממש, ולא בכגון דא, מכמה טעמים, שעיקרו קבוע, וגם התנודה אינה בכל הגוף, והתנודה קלה ביותר, שבכאן הספסל קבוע מצ״ע, רק שמחמת רכות המושב שבספה מרגישים כאו״א בישיבת השני. והאיסור רק בספסל המתנדנד דאיכא הרגשת תנועות כל הגוף. וכש״כ להסברא שהאיסור מחשש שיבוא לידי נגיעה, כדלקמן, דלא שייך בכגון דא.

ועוד שהרי כתב בשו״ת תרוה״ד רנא, שאיסור ספסל חומרא בעלמא, ושאין לדמות להוראה זו אלא מילתא דדמיא לה לגמרי שאין בה סברא לחלק.

וגם בפשטות יסוד האיסור בספסל המתנדנד אינו מחמת גוף הרגשת התנועות מעיקרא, דא״כ מהו הסברא להתיר באדם או חפץ מפסיק, (וכן הקשה במקו״ח קצה, כו. ודוחק לומר שכשיש אחר מפסיק לא ברירא אם התנועות באות ממנה או מאחר. ובכל אופן, בחפץ לא שייך לומר כן), או כשאין הנדנוד מכחם (שרבו המתירים בכה״ג. וכ״מ בלשון ארחות חיים ט, יא, הובא בבדה״ב: בספסל שהיא יושבת שם, אם אינו קבוע שלא תוכל לנענע אנה ואנה, שצע״ק אריכות לשונו. ונראה, דהא גופא אתא לאשמועינן, שהאיסור רק מחמת שהנדנוד בא מכחה. וראה שו״ת אג״מ יו״ד א סוסי׳ צב. ועכ״ז פשוט שבנדנדה ודאי אסור. ובכ״מ שנגיעה ע״י דבר אחר לאו שמה נגיעה – ראה שו״ת לבו״מ יו״ד סוסי׳ יט. וכן מוכח מדין הושטה שאינו אסור משום נגיעה, אלא מחשש שיבוא לנגיעה. ולהעיר, שבפדר״ר במקשה זהב ח התיר אפילו להושיט לה ע״י ד״א. אבל בשיעורי שבה״ל שם ד״ה באוטובוס החמיר גם כשאינו מכחם. ועצ״ע לפ״ז ההיתר במעלית. ומש״כ בששבה״ל שלא נחשב מתנדנד – צ״ב. וראה אצלו בשו״ת שבה״ל ו, קכט, יא. שו״ת משנ״ה ה, קמג). וכן מותר להניח תינוק על מטתה, או לאכול בשלחן אחד המתנדנד (משא״כ בשולחן כבד, ראה שו״ת נחלת שבעה ז, הובא בבל״י ובסד״ט יב), וליכא חשש בגוף הרגשת התנועות. וי״ל. וראה שו״ת קנה בשם ב יו״ד סח, ג.

והאיסור רק כשהוא דרך חיבה, כמ״ש בשו״ת תרוה״ד שם. וכן מוכח בב״י דיליף איסור שינה במטה אחת מספסל, ופשוט שהוא מדין חיבה. וכן מוכח מהסמיכות ברמ״א שם ה – ראה מקו״ח כו. וכ״ה בלבוש ו.

ואף למש״כ בנקוה״כ לט״ז קצה, ו, שהוא כנגיעה (וכ״כ בתפאל״מ. והובא בהגהות הברוך טעם. ובערוה״ש יט, שהוא מחשש שמא יגע בה. ומשמע שם, שתלה בהדעות אי מהני באחר מפסיק. וראה סוגה בשושנים וינד יד, א) או כשכיבה במטה אחת, ובט״ז שהוא משום הרהור – נראה שמ״מ לא נשתנה יסוד האיסור, וכל שאינו דרך חיבה, שרי. וא״ש שלא יסתרו דבריהם לדברי תרוה״ד. (וי״ל יתירה מזו, שבנקוה״כ לא בא אלא להשיג על דברי הט״ז דיליף בק״ו מדין ספסל לאסור גם ישיבה על מטתה, דל״ד הא להא, שלא הרי הרהור שבמטתה השייך רק בשכיבה, שטעם האיסור מחמת שהיא מטה המיוחדת לה, ויבוא להרהר אחרי׳, ואילו האיסור בספסל הוא בגוף הדבר שמתקבצים יחד כדרך אוהבים. ועלה כתב דהוה כנגיעה או כשינה במטה אחת, שהחיבה הוא בגוף הדבר, שנמצאים ביחד, אם כבנגיעה או כבשינה במטה אחת. כלומר שמבאר הטעם מדוע הוא דרך חיבה).

אלא שהא גופא צ״ב בכגון דא אם הוא דרך חיבה.

ויש לצרף דעת האג״מ בשו״ת יו״ד ב, פג, ושם עז, דבלא״ה ליכא חומרא במחובר אף שמתנדנד, והה״נ כשכובדו קובעתו. וראה גם בדה״ש פו. פתחי מגדים מייזלס ג, לח. וכן עולה להקל בדברי שו״ת אג״מ יו״ד א, צב, שבספסל שברכב אף שהוא רך ליכא איסור דמתנדנד כיון שהוא מחובר. ודון מינה בנדו״ד בספה שכובדו קובעתו אף שהוא רך.

וכ״כ להקל בנדוננו במשמרת הטהרה קצה, עא בשם הגריש״א. וכ״כ במתנת חלקו שליסל ע׳ קנ. דיני טהרה פריד ע׳ כ. תשובת בעל מנחת אשר וייס בקובץ תפארת שבתפארת ד ע׳ קכג, מנחת איש נדה שפירא חלק ההלכות הערה 172. ועיי״ש שהביא דעת המחמירים. ובדרכי חכמה על חכמ״א קטז, ה נשאר בצ״ע. וראה גם שיעורי שבה״ל דלקמן. ובהליכות טוהר רייזמן מקורות ומילואים ז, יג – ע׳ קסה, האריך טובא בדבר.

אבל למעשה רבו המחמירים. וראה בשיעורי שבה״ל קצה, ה, לט״ז ו ד״ה בספה. אבל ראה שם להלן ד״ה ובמושב, דלא ברירא לי׳ האי מילתא. וכן החמיר בבדה״ש שם פד. חוט שני שם ה, ז. אוצרות הטהרה ע תתקג בשם הגריש״א. אשרי האיש כח, ס וסא. (אבל בימי טוהר אפללו ע׳ תצו כתב משמו בהיפך. וכנ״ל, כ״כ תלמידו במשמרת הטהרה שם).

ומש״כ במשמה״ט שם להוכיח מתר״י בשטמ״ק כתובות סא, א, שמותר לישב ע״ג מטה אחת. ועד״ז הוא בכ״מ – אין ראי׳ כלל, דאינהו לא קאי התם לחומרא דספסל המתנדנד. ושוב מצאתי שכ״כ בבדה״ש ציונים קעד.

וכן הוא במה שהביא במשמה״ט שם משו״ת תשב״ץ ג, נח, לענין מחצלת. וראה בבא״ח ש״ב צו כג. טהרת הבית ע׳ קמד. ונראה שבמחצלת ישנה שאני, שאינה מתנדנדת כיון שהותאמה לקרקע. וא״כ סרה ההוכחה בלא״ה.

וראה במשמה״ט שם בבה״ל יח ויט. והתם אתי עלה מחמת שגדר מתנדנד רק בנדנוד חזק. והרי גם בספינה גדולה יש נדנוד מועט. וכ״מ משו״ת אג״מ יו״ד א שם, להתיר במאשין, אף שבודאי יש קצת נדנוד.

אמנם, מה שדימה במשמה״ט לדיני טומאה וטהרה, אף שכ״מ בראשונים, וראה גם תורת נתנאל פ׳ אחרי, הב״ד בדרכ״ת קצה, כח – ברוה״פ לא נחתי לד״ז. וראה שו״ת ר׳ עקיבא יוסף יו״ד נה. ערוה״ש שם. ששבה״ל קצה, ה, ח. שו״ת ויען דוד א, קלג, ג בסופו. והאריך בס׳ תשובת תרוה״ד נדה אמויאל בהערות לתשו׳ הנ״ל. (אבל להעיר משו״ת אג״מ שם, שה״ר ממס׳ זבים ג. וראה גם הערת בעל ברכות שמים בשו״ת קנה בשם א, פח בשוה״ג אות ו. אבל ראה שם ח. קנה בשם ב שם. חזקת טהרה קצה, ה במורה דרך ח. שם ט).

והנה, בערוה״ש שם, דמיירי בישיבה על קאנאפע – אין ראי׳ שיתכן דמיירי בריפוד קשה.

ובששבה״ל החמיר טובא גם במתנדנד בשעה שמתיישבים, ראה שם ד״ה ובמושב לגבי מכונית, כשעולה למכונית. ובטהרה כהלכה יד הערה 97 הקשה טובא על דבריו, שבפשטות העיקר תלוי אם הוא מתנדנד בישיבתם יחד. וכ״כ להקל בכגון דא בשיעורי טהרה אות קעז שאינו בגדר ספסל מתנדנד מה שהרכב זז בעלייתו לשם. ופשוט, שאם נאמר שתנודה קלה אינה בכלל, ג״ז מותר.

ועוד הקשה דמאי שנא מעגלה וספינה קטנה שבודאי מתנדנדת מכחם כשנכסים לתוכה, והאיסור רק מחמת טיול. אלא שבלא״ה שקו״ט אם ההיתר בעגלה וספינה לצרכיו הוא גם במתנדנד. והיינו שלפמש״כ בתרוה״ד לחלק בין ספסל לספינה ועגלה, שאינו דרך חיבה, מ״מ החמיר כשהוא דרך טיול. ונזכר מזה בקיצור כאן.

ולמעשה, נתקבלה ההכרעה להחמיר. ונדו״ז חמיר טפי דליכא מושבים נפרדים מיוחדים, שמקום לומר שאף למחמירים במרגישים התנועות, במושבים חלוקים מעיקרא אינו בכלל הגזירה, שאינו בגדר ספסל אחד (וכמובן לא דמי כלל למש״כ בב״י להוכיח מספסל אחד לענין מטה אחת בב׳ מצעות. וק״ל). וראה שיננא א ע׳ 259.

ועוד ועיקר, שהוא גם דרך אוהבים ורעים ודרך חיבה. וראה מנחת שאול סעיד נדה ע׳ עב.

וראה בכמה פרטים בהנ״ל אצלנו 7064.

בהפסק חפץ – כ״ה באגודה נדה מג: אדם או תיבה או שום דבר אחר. והובא בב״י ובד״מ הארוך ה. וכן בהגהות ש״ד מדמו בדפוס קושטנטינא (שהי׳ לעיני הש״ך ועוד אחרונים) הלכות נדה – במהדו״ח ע׳ שכח. וכ״ה בפסקי ר״י מאופנהיים (שקדם למהרי״ל ותרוה״ד) הובא בהגש״ד נדה יח אות ה. ואף שלא נזכר באר״ח נדה ט, יא (הובא בבדה״ב), וכן בהגהות הרמ״א במפה הזכיר רק אדם והשמיט תיבה או דבר אחר. וכן גם בלבוש שם ו, וגם לא נזכר באחרונים (כפי שדייקו כמה מאחרוני הזמן פרדס שמחה כה. סוגה בשושנים וינד יד, יא. קנה בשם כללי טהרה כו, ד. ובבדה״ש, קצה בביאורים ה ד״ה כשאדם השאיר בצ״ע) מסתבר דליכא פלוגתא אלא נקטו חדא מגו תלתא. ופשוט שאין דרך האוהבים המתקבצים יחד ליתן תיבה או חפץ בימיהם. וכש״כ לסברת מקו״ח שהוא משום היכרא. וכ״כ שם כח דאף חציצת נסר מהני. והב״ד בדרכ״ת לא. ועוד שלא מסתבר שהרמ״א חולק על האגודה מאחר שהביאו בד״מ. ובפרט בדבר שהוא משום חומרא. ועוד שלא ראה דברי בדה״ב דתידוק מיני׳ דוקא אדם. ומזה נסתרה סברת האומרים שהרמ״א הכריע כאר״ח דדוקא הפסק אדם מהני, ולכן השמיט הפסק חפץ. ולא נהירא כלל, חדא שבד״מ הביאו בשתיקה. ולא הביא כלל דברי האר״ח. ומוזר לומר שבד״מ העתיק רק דברי האגודה, ושוב ברמ״א חזר להורות כאר״ח. ועוד, שכנ״ל לא ראה דבריו. ולכן המציין ברמ״א ציין לאגודה. ועוד, שגם באר״ח אינו מוכרח לומר דדוקא אדם מהני. והרי באר״ח גופא הביא שיש מתירים, ולא מצאנו אחר שכתב להדיא בד״ז זולת האגודה שהתיר וכתב גם בהפסק תיבה. ומסתבר שבאר״ח כ״כ רק בכדי לשנות בדרך קצרה. ובדבר שהוא משום חומרא בעלמא שומעים להקל. וראה שו״ת רב פעלים ג יו״ד יז שהעתיק מרמ״א דמהני אדם או תיבה. (ומזה מובן גם שהשמטת האחרונים הפסק תיבה אינה מכוונת, והעתיקו לשון הרמ״א, שהרי הו״ע בספרו בא״ח הזכיר רק הפסק אדם ולא תיבה). והאריך להוכיח כן בטהרת הבית ע׳ קנג, ושכתבו אחרונים שאין לדייק כ״כ בלשון רמ״א כלשון הרמב״ם, עיי״ש.

ומש״כ בשו״ת שערי צדק יו״ד קמ, להחמיר גם בהפסק אדם, הובא בדרכ״ת ל (אלא שפקפק בדבריו. ודבריו צ״ע שהבין בשע״צ שלא סמך על היתר דאדם מפסיק בעגלה דוקא משא״כ בספסל. וז״א, וכנראה למעיין), טהרת ישראל ה, כג, ופת״ז ג, ושערי טוהר טו בשע״ד ו (אלא שכתב לפקפק בדבריו. וראה בהוספות לשם כט), וטעמו שהוא סתם ואח״כ י״א – הכא שאני שהי״א מפרש הסתם. ובכ״מ הביאו בשם י״א כשנמצא רק בפוסק אחד. וכ״ה גם באר״ח שהביאו בשם יש מתירים. ואולי איכא למידק הכי גם מהגש״ד שהביא מהאגודה או מתשובה ר״י מאופנהיים היתר הפסק, אף שבשע״ד גופא, סתם הדבר. ולמעשה, כל האחרונים העתיקו ההיתר דאדם מפסיק, ראה חכמ״א שם. פס״ד להצ״צ ה. ערוה״ש שם. קיצור שו״ע קנג, ט. בא״ח שם כג. ועוד. ומה שכתבו בלשון יש מתירים, לפי שהעתיקו דברי ולשון הרמ״א. והרי בחכמ״א כתב נמי בסגנון הזה, ושוב הביאו בסתמא ובפשטות לענין טיול בעגלה. ובקיצור שו״ע שם כ״כ בפשטות ובסתמא.

ומש״כ באיזהו מקומן לפקפק שהפסק מהני רק משום נגיעה ולא משום דרך חיבה – פשוט שבכגון דא ליכא כ״כ חיבה. וכ״ה בהטענה דאכתי חשיב כנגיעה, דליתא, שגם הנגיעה משום חיבה קאתי עלה, כנ״ל, דהוא רק כנגיעה ולא נגיעה. וראה טהרת הבית שם. חזקת טהרה בדרך קצרה כז ובמורה דרך יג. הערת ברכות שמים בקנה בשם שם אות יא.

#54256