אבני כליות שיוצאים בשבת

שאלה:

אחד יש לו אבנים בכליותיו ומצפה שיצא דרך מי הרגליים ואמר לו הרופא לכשיצא יביאו אצלו להבחינו, ועכשיו הולך לצאת בשבת. האם מותר לו לטלטלו?

תשובה:

לכתחילה יכין מערב שבת כלי מתאים, ועדיף כלי חד־פעמי, שבו תיפול האבן.

לאחר יציאתה בשבת אין להפריד את האבן משאר המי רגליים, ואין לטלטלה בפני עצמה, גם משום בורר, אלא יש להעביר את כל הכלי יחד, מבלי לברור את האבן מתוכו, ולהניחה עד מוצאי שבת, שאז יפרידנה וימסרנה לבדיקה.

גם מותר להשתין לתוך מסננת שמתברר מאליו. אבל אסור לטלטל האבן.

אם האבן יצאה ונמצאת כבר בידו, אפשר להתיר להמשיך לטלטלה.

את הכלי עצמו מותר לטלטל לאחר מכן משום גרף של רעי.

כמו כן, אם יש בתוך הכלי מבעוד יום דבר היתר, ניתן לטלטלו מן הצד יחד עם הכלי.

גם אפשר לטלטל הכלי בגופו בזהירות שלא יפול האבן.

מקורות:

הנה, אם האבן נמצא בידו כבר, מותר לטלטלו. ואף שיש מחמירים במוקצה מחמת גופו – בכה״ג אין להחמיר, דלא גרע ממקום הפסד. (והעירוני, שיש לדון בנוגע למי רגליים, האם לאדם רגיל מותר בשבת לעשות כן להחזיק כלי ולהטיל בו מים, כי ברגע שהמים יוצאים הוא מטלטל מוקצה. וי״ל שכיון שכל עוד שהמי רגלים בגופו אינו מוקצה וכשמגיע לכוס אז נעשה מוקצה וא”כ המוקצה בידו ויכול להמשיך ולטלטל. לאידך, ברגע שיוצא לאויר העולם מתחיל לטלטל מוקצה באיסור וכל זמן שהיה בגופו לא נחשב טלטול. ואינו דומה לפרי שאוכל, ובסוף האכילה הקליפה בידיים שלו, ומותר לו להמשיך לטלטל הקלופה ולזרוק לפח – דהתם, כבר התחיל לטלטל בהיתר, ואחרי הקילוף ממשיך לטלטל. אבל כאן במי רגלים לפני שיצא לעולם לא התחיל לטלטל כלל).

עוד סברא שאין בו מוקצה, לפי שהוא לרפואה ולבירור דרך הטיפול. ולא גרע מגט שלכמה דעות אינו מוקצה שראוי ללמוד ממנו הלכות גיטין, ראה רמ״א אה״ע קלו, ז. אדה״ז שז, כח. וכן בתפלין, שאפשר ללמוד ממנו כמה דינים, ראה שו״ת מהר״י מברונא מ, דאיכא למילף מיני׳ כמה דינין בקשר וברצועות ובבתים ובשיני״ן וכה״ג. ואמנם, תפלין אינו מוקצה מחמת גופו, ויש לחלק טובא. אבל בגט איכא למ״ד שנייר בגדר מוקצה מחמת גופו – לולא מה שאפשר ללמוד ממנו – שאין עליו תורת כלי. ואף שיש שכתבו לחלק בין נייר חלק לנייר שנכתב כבר עליו. ואכ״מ – לכמה דעות כל נייר מוקצה מחמת גופו. ומפורש כן בשטרי הדיוטות, עכ״פ כשמקפיד שלא לצור ע״פ צלוחיתו. והרי השוו גט לספרא דאגדתא ולשאר שטרות. ולפ״ז, אפשר להוכיח מגט.

וראה שו״ת שאילת יעב״ץ א, מא ד״ה אמרת, באיסור לטלטל מת לצורך ניתוח, דלא דמי לאצטרלו״ב, לפי שאין תורת כלי עליו. ויש לחלק, דמת גרע טפי, שאינו מצוי ללמוד ממנו. גם נדו״ד עדיף ממת, שמשתמש באבן זה לא ללמוד החכמה בכלל, אלא לידע דרכי רפואת בעל האבן.

ובארחות שבת יט הערה נה, הביא מהגרח״ק שהקשה על דעת שו״ת מהר״י מברונא מ, שבתפלין אינו מוקצה מחמת שיכול ללמוד וכו׳, דמאי שנא מאיסור טלטול בהמה שיכול ללמוד סימני טהרה והלכות שחיטה. ולכאורה י״ל בפשיטות דשאני בהמה שאין עליו תורת כלי. אבל להנ״ל אפשר ליישב כוונת הגרח״ק, שבאמת במוקצה מחמת גופו מהני מה שיכול ללמוד. אמנם, בבהמה – לא מהני ובפשטות לפי שאינה עומדת לכך, ולהכי הקשה דהה״נ בתפלין אינו עומד לכך. ונראה שבגט מצוי יותר שילמדו ממנו מבתפלין. וי״ל בעיקר קושייתו, דלא פלוג באיסור מוקצה דבע״ח (אף שאפרוח ראוי לצחק תינוק, ראה תוס׳ שבת מה, ב ד״ה הכא. אדה״ז שח, עח), וכמ״ש בשו״ת מהר״ח או״ז פב מדברי הרא״ש.

והנה בגט בפלוגתא תליא. וי״ל דהכא עדיף טפי, שעומד במיוחד לכך.

ולא זו בלבד, אלא שכשמוציאו מגופו הרי מתחיל בפעולת הבדיקה, שהיא התחלת הבירור הרפואי (אף שהבדיקה במעבדה רק במוצ״ש, וגם אסורה מסתמא בשבת, משא״כ בגט שיכול ללמוד כבר בשבת). וי״ל דלא שנא מעד בדיקה שנתלכלך שאינו מוקצה אף שהוא מאוס ולא חזי לכלום וכו’, שכיון שצריך להביא לחכם לשאול דינו מפקיע ממנו דין מוקצה, ומה שנא מה שצריך להביא לחכם, ממה שצריך להביא לרופא להכיר את סוג המחלה. ושקו״ט בכ״מ בבדיקת קרטין ועד בדיקה בשבת. וראה לאאזמו״ר בשערים מצוינים בהלכה פח, כא. וראה הנסמן בחק וזמן ע מה. ולמעשה נתקבל להיתר גם בעד שהוא בפחות מגע״ג, שהרי עומד לכך. ודון מינה. איברא, שבעד בדיקה השימוש הוא עתה ולכן אינו מוקצה. אבל כאן הבדיקה היא במוצ”ש ובדיקה זו אסורה בשבת. אמנם, גוף ההתבוננות באבן עצמו, גם בלי בדיקות ע”י מכשירים וכו’, יכול הרופא כבר ללמוד ולהתבונן, והרי לימוד חכמת הרופא מותרת בשבת מעיקר הדין כמבואר בסי’ שז, יז. ועוד, שראוי לתשמיש ברופא גוי, שהותרה אמירה לנכרי לחולה. אלא דדין לא הניין לי, באופן שהוא עבור העתיד ולא לצרכי רפואתו כעת. וח״א כתב בנוגע למי רגליים לבדיקה, שכשהוא ראוי לשימוש האסור בשבת הוא בגדר כשמל״א. וצ״ע, שהרי כיון שאינו ראוי כלל בשבת דומה לשטרי הדיוטות.

וגם דעתו עליו מבעוד יום ונתייחד לכך. אבל מקום לומר שלא נחשב יחוד לעולם כיון שרוצה רק לראות האבן ולזרוק אותה מיד. וראה חזו״א מג, יד בסופו. אמנם, הרבה בעלי הנס שומרים האבנים להראות הנס.

וחזי לאצטרופי הסברא שמותר לטלטל מוקצה לצורך חולה שאין בו סכנה, אם הוא לצרכי רפואתו כעת, ראה מג״א שכח, טו ובפמ״ג בא״א שם. אדה״ז שם כב. משנ״ב תרנח בשעה״צ ג. וראה אצלנו 52028.

וצד נוסף להיתר במ״ר, ראה שש”כ לג, כא, ובשלחן שלמה ערכי רפואה א ע׳ רטז, שהמ״ר כבר היו בעולם לפנ״ז. וצ״ע, וכמו שהקשה בארחות שבת א, כא, הערה עדר, שסו״ס אינו ראוי לשימוש כעת. וראה גם משה״ק בשו״ת מנחת אשר וייס ב, כז. אבל לדברינו י״ל שזה גופא השימוש. וכמו בעד בדיקה. וראה בארוכה לידידנו בשו”ת אבני דרך כב, סה, שהעתיק מכמה חכמי הדור בנושא.

אלא שסברות אלו אינן מבוררות כל צרכן.

גם יש ליתן את הדעת על איסור בורר, שהאבן הוא בגדר אוכל לגבי שאר הפסולת, והברירה בשביל השתמשות לאחר זמן. ואם האבן אינו מעורב ממש במי רגליים, אין חשש. וגם במעורב, אם הוא גדול ביותר וניכר בפ״ע ליכא בורר לכמה דעות. אבל כשמעורב ממש, והרופא א״צ לראותה בשעת מעשה, איכא משום בורר להוציא האבן בכדי להשתמש בו לאחר זמן.

ובדרך כלל אין הנידון לטלטל ולברור האבן מהמי רגליים, אלא להשתין לתוך מסננת. וג״ז לא נפיק מחשש בורר. וראה שו״ת שבט הקהתי ו, קסט, ב שהתיר לפי שברוב הפעמים לא יצא.

ואין להקשות שהרי נתכוון לכך – דהא מותר ליתן כרשינין בכברה לפי שמתברר מאליו. ולכמה דעות גם בפס״ר. והטעם דאיהו לא עביד מידי, כ״ה בלבוש שיט, ח. לבושי שרד יט. מנורה הטהורה בקנה״מ טו. וראה בה״ל שם ח ד״ה אע״פ שנופל. וכ״מ דעת אדה״ז שם יא. וראה בארוכה לב השבת נחמנסון מח. ועצ״ע דמאי שנא ממשמרת שאסור ליתן שמרים לתוכו אע״פ שזב מאליו. וכמה אופנים נאמרו ליישב. ומהם, דהתם גם מוסיף בעצמו בפעולת הסינון. ויתיישב שבתבן לכברה הוזכר בשו״ע אדה״ז שכד, א, שהוא רק לפעמים, כלומר משום שאינו פס״ר, דהתם עושה גם בידיו. והאריכו בכמה אנפי. וראה בתוספת ביאור בשו״ע הרב המבואר שיט שם. ובנדו״ד לכאורה עדיף טפי, שאינו מתעסק במעשה ברירה כלל.

ושו״ר מכ״ז בבנין שלום שיט, ט – ע׳ תט. וכן שם בבנין שלום שח פתיחה לסעיף לד – ע׳ תתכ. ובדברינו א״ש כמה מקושיותיו.

ולכן, עדיף להניח מבעוד יום כלי מתאים – או כלי חד פעמי – שהאבן תיפול לשם. ואחרי שיצאה להעביר כולו יחד מבלי לברור האבן למקום אחר. ורק במוצאי שבת להפריד ולנקות לצורך הבדיקה.

ואין חשש טלטול הכלי, שהוא גרף של רעי, שאינו מתאים להשאירו כך בשירותים. ואין לחוש משום עשיית גרף של רעי לכתחילה, שאינו בחנם ויש לו צורך ונעשה מאליו. וגם אין משום הכנה בעצם הטלטול, כמובן.

גם יניח דבר היתר שאא״פ לנערו לתוך הכלי וממילא אינו מבטל כלי מהיכנו, אלא שי״א שצ״ל דבר חשוב יותר מהאיסור, ובנדו״ז אם נאמר שהאבן מוקצה, מסתבר שהוא בגדר חשוב יותר, להדעות שתלוי מה צריך לו יותר. וכ״מ דעת אדה״ז. ואכ״מ. אלא שמצד ביטול כלי מהיכנו, אפשר להתיר בל״ז דלא גרע מבמקום הפסד מרובה. וי״א אפילו במקום הפסד סתם. ועוד שי״א שבכלי המיוחד לכך או בכלי חד פעמי ליכא איסור ביטול כלי מהיכנו.

ואם יש כבר דבר היתר, פתרנו גם איסור מוקצה, שה״ז טלטול מן הצד. ואף שהוא לצורך דבר האסור, ה״ז גם משום פינוי הגרף.

והנני בזה להודות להרבנים החשובים, בעל בירורי סוגיות, עיטורי מרדכי, מלאכת בורר, חינוך הבנים כהלכתו, ואבני דרך, שליט״א, על הערותיהם המועילות.

#54053