טומאה באוכל שהיה בכלי שלא נטבל

מכתב לאחד הרבנים שליט״א:

במש״כ בקונטרס דשדר לן, שאף דלדינא קייל״ן שללא טבילת כלים אין המאכל נאסר, מ״מ המאכל נפגם מהטומאה שיש בכלי, ובעל נפש לא ישתמש באוכל. והוסיף, שמאחר שדעת האו”ז והג״א שהמאכל נאסר, עכצ״ל שהמאכל נטמא, ושכעין טומאת מת לכהן יש טומאת גוי, וא”כ מסתבר שגם לדידן זהו הגדר לגבי לכתחילה – הנה אני לא כן עמדי, וכדלקמן.

דהנה מה שהביא מש״כ בחסל״א יו״ד קכ, ז, שכל זמן שאינו מטבילו טומאתו עליו ודבק באוכל אשר הוא חובל ונפש הוא חובל – אין להכריח מזה לפרוש ממאכל שנגע בכלי, דאפשר דקאי כל עוד האוכל בכלי, דהיינו שבהשתמשות טומאתו עליו, ועיקר הטומאה והפגם בעודו אוכל מתוך הכלי. [ואף שלדעת האו”ז המאכל נאסר אף כשמריקו מתוך הכלי, לא נהירא להרחיב דלדידן כן הוא לענין בעל נפש, והוא דבר חדש שכמדומה לא נשמע מעולם].

וראה גם שו״ת ר׳ עקיבא יוסף יו״ד א, לא, שהאוכל ללא טבילה בדוק ומנוסה שיהא פגם בנפש ומכשול מאכילתו ללא טבילה. ופשוט דמיירי כשאוכל מתוך הכלי. והרי מפורש בפוסקים שהמאכל אינו נאסר. ועוד, שהרי לדינא הטבילה אינה מטומאה לטהרה – ראה שו״ת תרוה״ד רנז הובא בש״ך סוסי קכ.

אמנם, בירושלמי ע״ז ה, טו, שיצאו מטומאת גוי, והובא בריטב״א ע״ז עה, ב, רמב״ן השלם שם, מהר״ח או״ז סג, רשב״א יבמות מז, ב, שהוא כגר שנכנס לקדושה ע״י הטבילה (וראה או״ה נח, קו) – אינו מוכרח שיש רוח טומאה. וראה שו״ת אג״מ יו״ד ג, כא שאי״ז ענין טומאה ממש והיא רק קריאת שם בעלמא. ובריטב״א גופא: כלומר משום מעלה. ובבה״ל שכג, ג לתוספת טהרה. וראה חוט שני ע׳ טז שהתורה הקפידה שכשאוכל בקביעות יהא בקדושת כלי שרת.

אבל להעיר משו״ת פרי אליהו זאלטניק ג, כה, שלא להשתמש בכוסות גוים לנרות חנוכה מחמת רוח טומאה. ואין דבריו מוכרחים.

עוד הביא מש״כ בתורת משה לחת״ס פ׳ צו ד״ה הנה במהרי״ל, והוא מדרשות שבת הגדול ב רנה, א. והתם מיירי בכלי גוים שלא קנאו ישראל ומשתמש בו בתורת גזל שיש בו ״סכנה וטומאה עצומה של לחמם טמא״. ואפשר, היינו מצד איסור גזל, משא״כ כשבא לידו בהיתרא. והרי לפירש״י בהושע ט, ד, לחם אונים לחמם טמא הוא גזל לחד פירושא. גם טמא היינו מתועב ומאוס, ראה במפרשים שם.

ואלת״ה, דבריו צע״ג שהרי מותר להשתמש בכלים שאולים ללא טבילה. וגם לטעם משום טומאת גוים, מותר. וה״ט, שאותו תשמיש אינו בקדושה – ראה או״ה נח, עג.

כן להעיר דלכאורה לא מיירי בחת״ס מכלים חדשים אלא בכלים שהשתמשו בו נכרים בחמין, ונאסרו משום געולי נכרים. אלא שמותר להשתמש בהם בצונן דרך עראי באקראי.

אמנם, מצינו בכנה״ג יו״ד קכ בהגב״י א, והביאו בדרכ״ת שם ב, שלהשתמש בכלים חדשים של גוי שלא קנאו, אע״ג שמותר וא״צ טבילה, מ״מ מכוער הדבר משום שאותו תשמיש אינו בקדושה.

אבל דבריו לא הובאו לדינא בשאר פוסקים, וכולם סתמו הדבר להתיר ולא הזכירו סרך חומרא. והוא עצמו כ״כ רק לטעם שבאו״ה, ולא להדעה שגזה״כ היא, עיי״ש. וגם באו״ה לא רמז לד״ז. ובבכנה״ג לא אתא עלה משום טומאה ופגם, אלא שאינו תשמיש שבקדושה. ויתכן בכוונתו למי שעושה כך בקביעות לאכול שלא בקדושה.

ועוד, שבכלי זכוכית שהוא מדרבנן ודאי אין מקום לחומרא.

ונראה שנקטו הפוסקים, שמעיקרא אין קפידא להשתמש בו רק כשיש חיוב טבילה, והתורה הצריכה טבילה לתוספת קדושה, כשנכנס לרשותו דוקא. וכעין דברי חוט שני.

וראה חלקת בנימין קכ, ח ד״ה השואל.

ולפלא שבדרכ״ת כתב מד״ע להחמיר בכה״ג להטביל. וצ״ע, שאם א״צ טבילה, מה יתן ומה יוסיף הטבילה, דאכתי ברשות גוי הוא, וטובל ושרץ בידו.

#53921