טבילת כלי חרסינה המצוייר ע״י יהודי

 

שאלה:

מלמד בחיידר קנה לילדים כוסות מחרסינה מסין. המטרה: לצייר ע”ג הכוסות ציורים נאים ולכתוב שמות וכו’. השאלה אם הכוסות צריכים טבילה.

האם הוא כגמר מלאכה בידי הישראל? או שברור שתשמישו של הכלי הוא לשתות בו, אלא שמנהג העולם שעושים עיטורים נאים, ואין לומר שעיקר תכלית הכלי הוא לצייר עליו ולא לשתות בו, אלא שזה כוס המאפשר לקונה לעטר באופן חופשי מה שהוא רוצה. ולכן דינו כנגמר ביד הגוי?

 

תשובה:

מה שהישראל מצייר ומעטר אינו כגמר מלאכה בידי הישראל.

ולכאורה י״ל, שלהמדמים טבילת כלים לגדרי טומאה, א”כ כמו לגבי טומאה כלי העשוי לשבץ ולכרכב אינו מקבל טומאה אף שראוי לשימוש, ראה חולין כה, ב, וברש”י שם, א”כ בכלים שחסר מעשה שמגישים את הכלי יפטרו.

וסברא זו כתבה בשו״ת ערוה״ב יו״ד קכב, ד. אלא שנשאר בצע״ג מדברי פמ״ג או״ח תנא במ״ז ו הביאו פת״ש יו״ד קכ, ז בבלעכין של מצות. אלא שאפשר דהתם אינו גולם ודעתו להשאירו כך. וראה להלן באו״א.

והדבר מפורש כבר בתיב״ע מטות לא, כב – לא גולמיא. ובספרי שם קנח: ולא גלומים. (ואכן מכאן הביא בגדולי טהרה בשו״ת שם יז, להוכיח דתלוי בדיני קב״ט. ושוב דחה. ובאמת בנצי״ב לספרי שם נסתפק אי קאי לענין ליבון או טומאה. ולא פירש לענין טבילה). וראה עלי תמר לירושלמי ע״ז ה, טו שהעמיס כן בירושלמי שם.

אלא שאין ראי׳ שבתיב״ע ובספרי קאי באופן שנגמר ולא נתייפה. ומתפרש שפיר כברמ״א קכ, י, בקנה מתכת מגוי ועשה כלי. (ובפני משה לירושלמי סוף ע״ז כתב שגם בקנה לשונות של מתכת מגוי ועשה כלי חייב טבילה. ולא קייל״ן הכי).

אמנם, כמה תשובות בדבר:

וזה יצא ראשונה, שרק במתכות הוא כך שאמק״ט כשעתיד לכרכב ולא בשאר כלים. וכאן הדיון מחמת שהוא גלאזיר״ט. ובנוגע לזכוכית, ראה תוספתא כלים בתרא ז, ז. רמב״ם כלים יב, יח (וראה בערוה״ש העתיד הלכות כלים רו,ט. שם יז) ותלוי איך נפרש פלוגתת ת״ק ורשב״ג אם דינם ככלי מתכות. וראה חס״ד לתוספתא שם. לב ארי׳ חולין כה, א לתוד״ה מכלל. סד״ט כלים שם. חזו״א לד, יא. ובכלי עור – ראה משנה אחרונה כלים טז, ד.

והנה, לשון הרמב״ם כלים ה, א שכל הכלים אמ״ט עד שתיגמר מלאכתן. ומפרט שבכלי עץ גמר מלאכתן משישופם. והיינו שא״צ גמר מלאכה כולו. והוסיף שם שאע״פ שעתיד לתארו בשרד וליפותו במעצד מק״ט. (וראה גם שם ח, ה). וכתב שם, שכלי אשכרוע שאני שאין הכלי חשוב עד שיתייפה. וכלי עצם כאשכרוע. ובכלי עור כתב שם ז, א, משיחסום שפתותיו וכו׳. ורק בפ״ח בכלי מתכות הוסיף שם א, עד שתיגמר מלאכתו ״כולה״ ולא יהי׳ מחוסר מעשה כלל.

וא״כ מה שכתב ספי״ב בכלי זכוכית שאמק״ט עד שתיגמר מלאכתן ככל הכלים – משמע שהוא כשאר כלים ולא כמתכות. אבל ראה ערוה״ש שם.

והנה בטעם דכלי מתכות שלכבוד עשויים או שדמיהם יקרים. וצ״ע בזכוכית. וראה שיעורים וכתבים טהרות כלים, לט, ו – ע׳ תרלא.

אמנם, בהדמיון דזכוכית לכלי מתכות לענין קבלת טומאה נזכר שתוכן כברן, ולענין טבילה שיש להם התכה. ולא אמרו שלכבוד עשויים ודמיהן יקרים. אבל כמה כתבו בחובת טבילת כלי זכוכית מטעם הנ״ל – ראה מאסף לתורה ולהוראה חו׳ א. חו״ב כלים ב, ג.

ושנית לו, שכאן אין הכלי עתיד מצ״ע לכרכר, רק שאחרי שגמרה מלאכתו אצל הגוי, החליטו כעת לכרכר.

ועוד בה שלישי׳, שהרמב״ם בפיה״מ כלים יא, ג מפרש כל שעתיד לכרכב, שלא ליטשו אותו כדרך שעושים בברזל שלוטשין אותו אחר הגרידה. ודלא כפירש״י חולין כה, ב ד״ה לכרכר שהוא לעשות בו ציורים לנוי. וכן לשבץ פירש שהיא הסרת הקליפה ולא עשיית משבצות.

ולשיטתו ליכא ראי׳ למי שעתיד לצייר בו.

ועל ארבעה אשיבנו, מצינו משמעות הרמב״ם בפיה״מ יד, א שאם חסר רק מעשה הדיוט טמא. ולפ״ז, בנעשה ע״י קטנים לכאורה מעשה הדיוט הוא. ואכ״מ בגדר מעשה אומן.

וחמישיתו יוסף עליו, שלרוה״פ אינו תלוי בדיני קבלת טומאה. וראה לענין גולמי כלי מתכות בפרטיות בשו״ת עטרת משה יו״ד א, פ.

ובעיקר הענין, לכאורה תלוי רק בדעת בעה״ב, אם דעתו לגמור ולצייר כו׳.

 ונחלקו אם רק בדעתו לכך, או גם בדעתו להשתמש כמו שהוא – ראה רש״י קדושין נט, א ד״ה יורדין. ריטב״א. מאירי שם) והרמב״ם מפרש גמרא הנ״ל בענין אחר – ראה פיה״מ כלים כה בסופו. רמב״ם כלים ח, י). פיה״מ כלים יא, ג. רמב״ם כלים ח, ב. חזו״א על הרמב״ם שם. חזו״א כלים יד, ב. נחלת שי יפה כלים ב, ד.

נשאלתי כיו״ב שיש שצידדו להתיר בקופסת פח של קפה וכדומה, כל עוד לא הדביקו את המדבקה מבחוץ, דמיקרי גולם, דמה לי משבצות ציורים, ומה לי מדבקה, בין כך ובין כך לא היו מגישים כך לבני אדם, ושאם יהודי הדביק המדבקה יהא נחשב שנעשה ע״י ישראל.

אלא שסברא זו מועילה רק רק בצירוף כל הני צדדים, שתלוי בקבלת טומאה (שחלקו ע״ז), דמהני גם בציורים, ושגם במעשה הדיוט. ולמעשה, בפמ״ג מפורש דלא כנ״ל, בבלעכי״ן, ועכ״פ כך הבין בערוה״ב בדעתו. ואולי בפמ״ג מיירי שאינו חסר מעשה אומן דוקא.

ובכלל, מציאות כזו שהיהודי מדביק, אינני מכיר. (ואם הוא פועל של הגוי ג״כ נחתינן לשקו״ט).

אמנם, כמדומה, רגיל שמייצרים כלים במפעלי גוים בסין ובכלל בחו״ל, ומשווקים לארץ, ושם מציירים עיטורים.

והנה שמענו כיו״ב למיסבר סברא בכלים חד פעמיים שכיון שהישראל החליט להשתמש בו כרב פעמי, הו״ל כגמר מלאכה בידי ישראל. ולא נפלאת היא, שכיון שמצ״ע מיועד להשליכו אמק״ט. אלא שרוה״פ כתבו שתלוי למה ראוי׳ בעצם ומה דעתו בפועל.

אבל, האמת תורה דרכה שהאחרונים כ״כ לא בכלי ח״פ, אלא בצנצנת עם מאכלים בתוכה, שרבו המתרים מכמה טעמים. וסברת האול״צ א, סוסי׳ כד, שבעצם אין לה חשיבות כלי רק קליפה, ודעת הישראל גורמת שתהא כלי. והאג״מ כ״כ נמי בשו״ת יו״ד ב, מ. אבל גם הוא כ״כ בצנצנות ולא בח״פ (ראה אג״מ יו״ד ג, כג, שאם ראוי׳ לרב פעמי חייב). וכ״כ בשו״ת צי״א ח, כו ד״ה ומה שמיעוט, אלא שהוא בוגע לקופסאות שימורים. ולהעיר משו״ת חלקת יעקב יו״ד מב. וראה עוד סברות כאן.

והנה, ע״י חרסינה לכמה דעות אצ״ט כלל. אלא שבימינו מצופה בזכוכית – כך אומרים. ועכ״ז, במצופה מצד אחד, פטור. וגם במצופה מב׳ צדדים ראה בלקט יושר יו״ד ע׳ ח שבזכוכית אצ״ט בציפוי. וכ״כ בפר״ת קכ, ג. והאריך שם דקוניא היינו מצופה באבר. אבל רוב אחרונים חולקים.

ובכל אופן ה״ז מדרבנן.

ואיכא נמי סברת הצפע״נ מאכ״א יז, ג שכשהגוי עשאו לסחורה פטור שאין עליו שם כלי סעודה. אבל ראה לקו״ש יח ע׳ 368 הערה 40.

ואם המדובר בתינוקות, הרי איכא להדעות שאיסור השתמשות מדרבנן והוא רק משום חינוך. ותלוי אם הגיעו לחנוך. והארכנו כאן בכיו״ב.

אלא שכ״ז סברות דחיות שאינן להלכה.

והעיקר, למעשה, כנ״ל אם הציפוי נעשה בידי ישראל או הגוי.

וראה 15451.

 

 

#46880