Am I allowed to go on mesirus nefesh for any mitzva?

 

Question:

I was told that chassidim always went al mesirus nefesh (and died) even for other mitzvos besides the three (ע”ז ג”ע ש”ד) we’re obligated to die for.

We organized a play for kids conveying this idea in a vivid way (a chossid dying only not to put something in his mouth that he wasn’t sure was kosher). Now we’re getting feedback, many are asking about the source for this, especially if it wasn’t done in public, and whether this was an appropriate message for the kids?

 

Answer:

There were certain chassidim who did so. See sources below.

Whether this is the right message for kids, particularly in a play form, should be discussed with mechanchim.

 

Sources:

ירושלמי שביעית ד, ב, וסנהדרין ח, ה הובא בתוס׳ ורא״ש ע״ז כז, ב. (אבל ראה בעל המאור סנהדרין ספ״ח). תוס׳ שם נד, א. ר״ן שבת מט, א. נמוק״י סנהדרין ספ״ח. הובא בכס״מ יסוה״ת ה, ד. שו״ת תרוה״ד קצט. שו״ע יו״ד קנז, א. ש״ך שם א. ביהגר״א שם.

וזה לשון הכסף משנה שם: שלמים וכן רבים סוברים שאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ובטור יורה דעה סימן קנז: כל העבירות חוץ מעכו”ם וגילוי עריות ושפיכות דמים שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או ייהרג, אם הוא בצנעא אם ירצה יעבור ואל ייהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו ולהיהרג רשאי.

ובבית יוסף שם: ומ”ש רבינו על שאר עבירות שאם הוא בצנעא אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי, הוא בדברי סמ”ק (סי’ ג) ובדברי הר”ן בפרק במה טומנין (שם) וכ”כ הרא”ש בפרק אין מעמידין (סי’ ט) והביא ראיה מהירושלמי (סנהדרין פ”ג סוף ה”ה) וכ”כ רבינו ירוחם (ני”ח ח”ג קסה ע”ד) אלא שכתב דהיינו כשהגוי מתכוין להעבירו אבל להנאתו נקרא חובל בעצמו. ודלא כהרמב”ם ז”ל שכתב בפ”ה מהלכות יסודי התורה (ה”ד) שהוא מתחייב בנפשו. ובנמוקי יוסף שם: וכל היכא דאמרינן יעבור ולא יהרג אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת השם ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו ואם הוא אדם גדול חסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה השם ולאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן (פסחים נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פירוש ולא השתחוו לצלם והרי לאו עבודה זרה היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה עבודה זרה היה קידוש השם במה שעשו. ואמרינן נמי במדרש (ויק”ר פל”ב אות א) מה לך יוצא ליסקל, שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב, שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו מוסרין עצמם על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך אפילו בשעת השמד כיון שבידן להעביר ולבטלם אלא דאפילו הכי היו נהרגין מפני שהיתה השעת צריכה לכך. ובכסף משנה שם: וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו שאם הוא אדם גדול וכו׳.

ולהעיר גם מהמסופר בספר חשמונאים ב׳ פ״ו (ס׳ מקבים ב׳) / יוסיפון פי״ח, על אלעזר הזקן שסירב לאכול חזיר ונהרג ע״ז.

וכל השיחות מלאים בד״ז – ראה לדוגמא לקו״ש א ע׳ 135. ב ע׳ 487. ד ע׳ 1061. שם ע׳ 1072. שם ע׳ 1322. יח ע׳ 302. יט ע׳ 195. כח ע׳ 129. לה ע׳ 172.

 

 

#29744