Article: Prenuptial Agreements
There is a discussion amongst contemporary poskim regarding prenuptial agreements. Sometimes a husband and wife have irreconcilable differences, which unfortunately lead to divorce. Numerous solutions have been proposed over the generations to address the agunah scenario that occurs when a recalcitrant husband declines to give his wife a get voluntarily. According to Jewish law, a divorce is valid only if the husband places a get in his wife’s hands of his own free will. In the past, the term agunah was used to describe a woman chained to a marriage, unable to remarry because her husband had vanished without a trace, and there was no evidence of his death. In today’s day and age a different problem exists: Sadly, there are women today who are suffering as mesurovos get, refused a get by their husbands even after a Beis Din has ruled that the husbands must give a get to their wives.
This phenomenon is relatively new, as nowadays the religious courts are not empowered to take justice into their own hands, and the effects of social or religious sanctions imposed by any given Beis Din are severely limited. (Technically, there can also be men who are “chained” to their marriage, due to the decree of Rabbeinu Gershom that a woman cannot be divorced without her consent. Indeed, there are a considerable number of men who are in this sad predicament. However, in cases of extreme need, men have a way out: they can arrange for a heter meah rabbonim, permission from one hundred rabbis from three different countries to remarry. Women do not have this option.) It must be emphasized that a man who withholds a get from his wife after being ordered by a Beis Din to give one, is in violation of numerous Torah commandments and is considered a rashah.
There are countless sayings of Chazal as well as specific halachos attesting to the fact that our sages were extra diligent in attempting to assist Jewish women, agunos in particular. Of course, if in a particular situation the Torah rules that an agunah may not remarry, we are unable to change the law of the Torah in order to accommodate her in her plight; indeed, any attempt to change Torah laws in any matter is foolish and borders on heresy. Many ideas promulgated by various activists and popularized on social media to an undiscerning audience, while perhaps done with the most noble of intentions, are absolutely unacceptable and have been condemned by virtually all Gedolei Yisrael.
One form of prenuptial agreement under consideration, widely publicized in the USA, is an agreement in which the future husband and wife both sign, prior to being halachically married, that if down the line for whatever reason they no longer have a shared common residence, the husband obligates himself to pay the wife a certain amount of money per day—as long as they remain married according to Jewish law. Since these conditions would be very difficult for him to fulfill, by signing this agreement the husband will, so-to-speak, be “compelled” to give his wife a divorce should she want one. While these efforts are very commendable and could help resolve the plight of many women, it must be ascertained that such a prenuptial agreement is acceptable according to halachah (aside from other theological and social considerations which need to be evaluated independently). There are various opinions about this matter which are beyond the scope of this brief article. Aside from the fact that the agreement has to be a valid one, it can have serious repercussions in the future as to the legitimacy of the get, since according to halachah the husband must give it of his free will, and not be “compelled” to do so.
It is important to emphasize that any solution to this issue requires the full agreement of many gedolei hahora’ah after thoroughly having investigated all the issues.
The Rebbe warns that in our generation which is plagued by the “sickness” of publicity, where everyone has an opinion on everything, engaging in public discussion, even among Rabbanim, on this matter can pose a strong threat to the immutability of the Torah. This can lead to a situation where every individual, even those who have zero training in halachah—and are certainly far removed from knowledge in the intricacies of halachah relating to such a complex matter—will form their own halachic opinions how to “reform” and “adjust” the laws of the Torah in all the other 612 mitzvos as well, in accordance with the current culture and weltanschauung. As is often in vogue lately, anyone who can be more creative in devising a heter becomes the leading voice. Thus, this subject is best left to the domain of seasoned Torah leaders.
Due to the complex and sensitive nature of the laws of gitin, it is very unlikely that any innovation would ever legitimately change the halachic dynamics, where the husband can have leverage with regard to the get. Many suggestions which have been floated are halachically unsound, and any change would provide a dangerous precedent for those who wish to find fault with halachah. Just as living a Torah lifestyle can be challenging in many ways, but we believe that it is for our own good, albeit beyond our comprehension; we must recognize that the same applies to the structure of gitin, even the aspects that may seem ‘unfair’. Our focus should rather be on creating an environment where it is a given that it is absolutely unacceptable to withhold a get after a Beis Din has ruled that the husband grant it, and on mediating marital disputes to ensure that smaller conflicts don’t escalate into lifelong vendettas.
הסכמי ממון טרום הנישואין
בתור הקדמה, יודגש שמכמה טעמים אא”פ להאריך בענין זה כדבעי, במסגרת זו. ופתח דברינו יאיר בהעתקת ד’ תשו’ הרי”ד סנ”ד: ואני מודיע לכבודך כי סברות דקות יש בתורת העישוי ומפני טירוף הדעת לא כתבתים לך הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי עכ”ל. ומזה יש ללמוד בק”ו ע”ד הזהירות בענין זה בימינו אלה. וד”ל.
והנה, כידוע לכל בר בי רב שרק במקרים מסויימים ממש אחז”ל שכופין להוציא. ובכמה אופנים ה”ז שנוי במחלוקת וי”ב פרטים ופרטי פרטים, ומשום חומרא דאשת איש אא”פ להקל. וכד’ התוס’ כתובות ע, א – ד”ה יוציא, שאין לכוף שום אדם לגרש ולעשות מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול ואין להתיר א”א מספק. וכמ”ש הרמ”א אה”ע סקנ”ד סכ”א (והוא מהרא”ש): וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר.
ובשו”ת הרא”ש כלל מ”ג ס”ו: כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכניס ראשינו בין ההרים הגדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ולהתיר א”א וכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל. ובשו”ת הרמ”א סצ”ו: כיון שר”ת והאחרונים נחלקו מי יכניס ראשו בין ההרים ולא ירצצו את מוחו. וכבר כתב המהרי”ט בשו”ת ח”א סקי”ג: הכפי’ דבר חמור מאד וראוי לכל אדם לברוח ממנה כבורח מן הנחש. וראה בשו”ת אדה”ז סכ”ד: קשה הדבר מאד להיכנס לבית הספק גט מעושה שלא כדין ח”ו שהוא פסול דאורייתא. ובסדר אליהו רבה חלק התשובות סי”ג: אין רצוני לומר לעשות מעשה לכוף לבעל זה שיגרש וחלילה חלילה כי מי הוא זה אשר ערב אל לבו לעשות מעשה בענין איסור א”א אם לא יימצא הדבר מפורש בקדמונים בלתי שום חולק. ובשו”ת צי”א ח”ה בפתיחה ספ”ז: ומי אשר גישה לו אפי’ במדת מה אל דברי רבותינו הפוסקים ראשונים ואחרונים ז”ל, יודע עד מה חרדו ורטטו מדי הגיעם לדון בהלכה גדולה זאת של חששא לגט מעושה ולכן כל העוסק בזה מן ההכרח שיראתו תהא קודמת לחכמתו.
וילה”ע גם ממש”כ בשו”ת תומת ישרים סקכ”ה: ואנן בעינן בגרושין לאפוקי נפשין מכל צד פלוגתא ושיבא ענין הגרושין בהיתר גמור לכו”ע ונחוש אפי’ לדעת מי שאין הלכה כמותו כדי שלא להוציא לעז על משפחות ישראל וכו’, עיי”ש. (וכעי”ז לענין אחר בטיב גיטין (להבית אפרים) בסוה”ס בהערות לסדר הגט סקל”ב (פז, א): וכל טצדקי דאיכא למיעבד שלא יפול אח”כ ערעור על הגט מוטל על הבי”ד לעשות שלא נצטרך לסמוך אח”כ על היתירים דשעת הדחק ועיגון וכדאמר רב יוסף לאביי חזי דלא מצווחת עלה בבי מדרשא). וכבר העירו ממשל”מ גירושין פי”א הכ”ח.
וידוע בשער בת רבים מש”כ בשו”ת החת”ס אה”ע סקט”ז: כיון שנחלקו בזה ואין אתנו יודע להכריע ממילא אם עבר וגירש ע”י עישוי הרי היא א”א דאורייתא בודאי ולא מספק. וטעמא אני אומר שהרי גט מעושה אפי’ כדין ואומר רוצה אני מכל מקום אינו כשר אלא מטעם דאמרו חז”ל מסתמא ניחא ליה לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא וע”ד שהסביר הרמב”ם בספ”ב מהל’ גירושין, והיינו כשברור גם למגרש שהעישוי כדין אליבא דכו”ע א”כ מצוה לשמוע דברי חכמים אבל הכא יאמר נא המגרש מאן לימא לן שמצווה לשמוע דברי הרא”ש דילמא מצוה לשמוע דברי המרדכי וא”כ מה שאמר רוצה אני היה בהכרח ולא ענה מלבו, אם כן אין שום הו”א לכוף לגרש. ובכ”מ האריכו טובא בשיטתו. ואכ”מ.
וביחד עם זה, מצינו בכ”מ שמשום תקנת עגונות וכו’ – השייך גם בנוגע למסורבות גט כמובא בכ”מ – יש לעשות כל טצדקי לעזור ולסייע, שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות חרב ח”ו. וכן משום תקנת ממזרים ח”ו. ובפרט בדור פרוץ, אשר איש הישר בעיניו יעשה, שיש לחוש שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה ח”ו, ולפעמים ה”ז חומרא דאתי לידי קולא ח”ו באיסור א”א. וכמ”ש במרדכי כתובות סקפ”ו: יתנו לב לפי הענין להעמיד דבר על אופניו שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה. ועייג”כ בקובץ תשובות ח”ב ספ”ג: שד”ז ניתן לשיעורים ויש לשקול את הענין לפי מסיבותיו, ובאופן שקיימים סיכויים שבהמשך הזמן עוד ישובו וישלימו אהדדי באופן זה כשר הדבר וראוי להחמיר ולחוש לדעת אלה הסוברים שאין כופין. אבל במקום עיגון גדול כגון בעובדה דנן שעברו כבר שמונה שנים שהאישה יושבת בעיגונה הרי במקרה דידן נראה כי יש לפסוק כפי ההלכה ויקוב הדין את ההר, עיי”ש.
והנה בנוגע להסכם הנפוץ בארה”ב, שקו”ט בזה מכמה טעמי ובצירוף כמה סברות דלהלן: מש”כ בשו”ת המבי”ט ח”ב סקל”ח שגם בכפי’ על ד”א נפסל הגט אף אם לא תלוה בגט בפירוש אם עיקר הכוונה עבור הגט; גם במחייב א”ע בקנס, כשלא עלה ע”ד בשעת ההתחייבות שיבוא לידי כך ל”מ קבלה מרצונו, ועפמש”כ בשו”ת מהרשד”ם אה”ע סס”ג (לז, ג) שאם קיבל הקנס רק אם הבורר יאמר לו לגרש ולא ישמע אליו לא חשיב קבלה מרצונו כיון שיתכן שסבר שהבורר יפסוק שלא יגרש; לכמה פוסקים, במקום שנוגע לחרפת רעב, גם אם כפוהו באונס ממון כדין, ואינו תלוי כלל בגט ה”ז אונס; מש”כ הרמ”א סקל”ד ס”ה שאם קיבל עליו קנסות אם לא יגרש יש מחמירים וטוב לחוש לכתחילה ולפטרו מן הקנס; לדעת רוה”פ בחזר בו מרצונו לגרש לכו”ע פסול. וראה שו”ת מכתב מאליהו ס”כ שכ”ד כל הפוסקים (חוץ ממהרי”ק. והמהרי”ק לא הביא ד’ הרשב”א. ויתכן שאילו ראה ד’ הרשב”א הי’ חוזר בו). ועי’ בפת”ש על אתר; גם למכשירים כיון שבעש”ג יכפוהו בגופו ע”י מאסר וכיו”ב, ה”ז אונס ואף כשלא איימה כיון שסבור המגרש שבכוחה לעשות כן. וראה בקובץ תשובות ח”ב סקס”ג. והאריך בכ”ז מח”ס שו”ת בריתי שלום בספריו וגם במאמר בפ”ע. ועוד יש המעוררים שבהסכם הנ”ל יש חשש אסמכתא, ואף בקנין בפני בי”ד ל”מ לדעת המחבר סר”ז סט”ו, ומכיון שביד הבעל לומר קים לי כהמחבר, נמצא שהכפי’ היא שלא כדין. וגם קנין מעכשיו לי”מ בדשלב”ל. וראה בכ”ז בס’ בנתיבות ההלכה ח”א ע’ כא ואילך. ובכל הפרטים הנ”ל ישנה אריכות גדולה בד’ הפוסקים. וראה בהנסמן בס’ אלו שכופין להוציא ובס’ כפי’ בגט.
ולשלימות הענין, יבואו כאן גם אי אלו ציונים ומ”מ למש”כ כ”ק אדמו”ר הצ”צ בנדון: שו”ת הצ”צ אה”ע סרס”ב סק”ג (הסכמת כל הפוסקים דאונס ממון חשוב אונס וחלילה לזוז מזה). שם סקי”ב (לענין דינא ודאי קיי”ל כדעת רוב גדולי הראשונים וכל האחרונים שחלילה לכוף את הבעל לגרש וכל המעשה על הגט מרבה וכו’). עוד שם (שמהריב”ל כ’ שלא ראה לרבני הדור שעשו מעשה לעשות הרחקות דר”ת מפני שההרחקה הוא כעין כפייה ממש. ובסו”ד שם: שבהרחקה דר”ת ג”כ לא נעשה מעשה לכתחלה. ועיי”ע בשו”ת אה”ע סל”ו סק”ד. וראה בחידושי הצ”צ עמ”ס גיטין פ”ה קכ, ב). סרס”ד ד”ה ומ”ש (דכשעיקר כוונת האשה על הגט אף שאינה מזכרת הגט ה”ז אונס על הגט. וראה חי’ עהש”ס כתובות צה, א). ועיי”ע בסתל”ד. סתנ”ה (והביא שם מש”כ הש”ך בגבורת אנשים דגם במקום שאמרו יוציא ויתן כתובה כופין בשוטים ובנידוי על הכתובה אבל על הגט אין כופין כלל שלא יהי’ גט מעושה ובני’ מאחר ממזרים).
ונסיים מעין הפתיחה, במכתב שבאג”ק ח”כ ע’ קנג: רבו מלספור מרז”ל וגם פס”ד למעשה שיסודם זה ששקדו חכ’ על תקנת בנות ישראל בעניני נישואין ואישות, ובפרט בתיקון עגונות. ואם בכ”ז ישנו מצב שאין התורה מתרת העגונה פשוט שזהו גם נגד שכל הבריא להכניס רעפארם כפה”נ לאדם פלוני. וממנ”פ האדם המשנה פס”ד התורה ז. א. שלדעתו האדם למע’ ממנה – וא”כ מה לו בכלל לתורה כזו שתצווהו מה לעשות. ואם יודע האמת שתורה מן השמים – איך זה שכל מוגבל של בנ”א – בא לשנות פס”ד של הבורא הבלתי מוגבל ושאינו בערכו כו’ ולומר שדין זה ישר בעיניו ודין זה לא כו’. ומסוג זה הם גם ההצעות שנשללו בהחלט ע”י גדולי הדורות שלפנינו וכן אלו שאגוה”ר דכאן המונה מאות רבנים שעסקו בתורה רוב שנותיהם ובהתמדה וכו’ ואסרום.
ובמכתב נוסף, נדפס בחכ”ד ע’ שעד: בההצעה לתקנת עגונות – בכלל נכונה היא לדעתי, כמובן לאחר עיון מעמיק ע”י כמה מגדולי הוראה בהנוסחא, זמן כתיבתה וכו’, וככתבו – שלע”ע דן רק ע”ד כללות הענין. אלא שצע”ג איך לשלול בהחלט שלא יתוסף עי”ז סיוע כלשהוא להלוחצים “לחדש” ההלכה ולהתאימה להמציאות שבימינו וכו’ וכו’ (היפך מפס”ד הרמב”ם שכל המציאות היא אך מאמיתת המצאו), והרי, בעוה”ר, בין הלוחצים ישנם גם כאלו שבחייהם הפרטיים הם יר”ש וכו’ ומהפכים הם סניגור זה לקטגור על התורה, שיסודה שלא תהא מוחלפת וכו’. וד”ל. והרי בדורנו שבולמוס שלו פרסומת – בודאי סו”ס תתפרסם השקו”ט וכאו”א מראשיכם עד שואב מימיך יפס”ד שמזה כש”כ וק”ו להצעות שלו בשאר תרי”ב המצות וכו’. וכל המתיר לישראל (עלול ש)נעשה ראש. וד”ל. ובאם א”א לשלול – מסופקני אם כדאי כל הענין, כי ברי ושמא (בתועלת) – ברי עדיף.
From Halacha2Go Archives
#249
