Eating Cereal on Shabbos

 

Question:

When I prepare a bowl of cereal on Shabbos, I was told that I need to do it with a shinui (by placing the milk inside first), is this correct and does it apply to all cereals?

If yes, what if a shinuy was not done, is the food allowed?

If I made corn flakes for my child and he did not eat it, do I have to pour it out before it becomes a blila ava, or can I just leave it?

 

Answer:

It can be done the regular fashion.

פשוט, שאין בו אף משום בלילה רכה, והחלב אדרבה מרככו.

 

Follow-up Question:

I told this to my friend and he brought to my attention what it says in שבת כהלכה פרק כב, סעיף נז.

Do you think that there is a need for me to be machmir like that or do you think that it’s not needed?

 

Answer:

Some are stringent to make it with a shinui if the cereal might be left for a while, but it’s not required.

 

Sources:

ומה שלאח״ז נעשה עב, כבזרע פשתן לתוך מים שנילוש מאליו (זבחים צד, ב) ״מפני שמתערבים ונתלים זב״ז״ (רמב״ם שבת ח, טז. שו״ע שמ, יב ואדה״ז שם טז) – אינו דומה לנדו״ד, שהרי מותר ליתן שומשמין ואגוזים לתוך דבש (שו״ע שם יא. שם שיט, יט ואדה״ז שם כז. והארכנו בד״ז במק״א – עודנו בכתובים – ובדעת המג״א ואדה״ז, אם הוא כרבי או כריב״י. ואכ״מ. ושם כתבנו לחלק שבדבש ליכא משום לישה), וכן בקמח קלי. ועכצ״ל דבפשתן חמיר טפי, משום שנעשה גוש אחד. וכן מפורש בפמ״ג שכא במ״ז יב דזרע פשתן נעשה מדובק ע״י שרי׳ לגוש אחד עד שיכול ליטלו בידיו חמיר טפי. וכ״כ במאמ״ר שם ט ובאג״ט לש ג. שם א. מנ״ח במוסך השבת.  ועוד. וכ״מ קצת בפס״ד להצ״צ שכא, ו, דשאני זרע פשתן ״דנופלים על שולי הכלי ומתקבצים יחד הו״ל כבלילתו עבה״. וראה שבה״ש פתיחה מלאכת לש ג. שם פתיחה ב. שם לש א. והדברים מדוייקים בכפל הל׳ ברמב״ם ושו״ע ״מתערבין ונתלין״  שרק בכגון דא, שלא רק מתערבים אלא גם נתלים אסור. ובאמת, הדברים מפורשים בתשו׳ הרמב״ם לתלמידו ר״י המערבי שנד׳ מכת״י – שו״ת הרמב״ם ובנו (ת״א, תשט״ז) יב – ״מפני שהו מתערבין ונתלין ר״ל דקות זרעם וצמיגותם [התדבקותם]  והתאחדם מחמת בואם במים גרידא״. (והוא דלא כדעת החזו״א נח, ט ד״ה ואע״ג, שחייב אפי׳ בבלילתו רכה כיון שנדבקין. והארכנו בשלילת סברתו אצלנו שם).  ומפורש שם בשו״ת הרמב״ם גם שנדבקים מיד. וראה גם חק נתן זבחים שם. ועיקר הסברא  שגדר לישה הוא גוף אחד מפורש בפיה״מ אהלות ב, ב.

ואכתי יש להנדז שתי׳ הנ״ל רק לפוסקים כריב״י, ונזקקו לבאר בטעם שחייב בפשתן בנתינת המים לחוד, אבל למאן דס״ל כרבי בלא״ה חייב, ואין הכרח לחידוש הנזכר. ומ״מ, לא מפ״ז נחדש מה שלא הובא בפוסקים, שעד כאן לא שמענו לאסור בנילוש מאליו אלא כשנתלים זב״ז כגוש אחד, ויותר מזה לא שמענו.

וגם דמאי שנא מתבשיל שאי״ב לישה כשלש ברוטב או משקה אף שנעשה אח״כ עיסה, כמ״ש בשו״ת הרמב״ם שה, והובא בב״י סוסי׳ שכא. ובהכרח לפי שהוא תיקון אוכל בעלמא, ואין לישתו חשובה, ושנתינת המשקה מצ״ע מדללת ולא מעבה את התבשיל (ראה משנ״ב שכא בבה״ל יד ד״ה שמא. שם טו ד״ה יכול.  חזו״א או״ח נח, ט ד״ה סימן. שם ז. וראה ריבב״ן שבת קמ, א),  משא״כ בזרע פשתן שהמשקה מעבה וגורם שיתדבקו.

ועוד, שבחתיכות גדולות ליכא איסור לישה. וקשה הדבר לומר שבכגון דא שאני, דבר שלא נתפרש להדיא.

ובכלל במעט מעט מדינא מותר אפי׳ בלילה עבה, ונדו״ד אינו בגדר ב״ג. וכ״כ בשו״ת כוונת הלב כא. וראה קובץ קול יעקב תנש״א לז.

ובכלל כיון שמכינים לתינוקות לאכול מיד ה״ז תיקוני אוכלא לחוד, וכבבה״ל דלקמן.

ועוד זאת, שי״א שכל שאינו גוש אחד הוא בגדר בלילה רכה. אמנם שם הארכנו להוכיח שכל שא״ר לשתי׳ היא בגדר בלילה עבה, וכדעת קצוה״ש קל בבדה״ש ג. ועכ״ז חזי לאצטרופי.

[ולהעיר, דאנן קייל״ן שבמחבץ ומגבן ליכא משום לש, דלא כירושלמי שבת ז, ב. וי״ל כיון שהלישה נעשית מאלי׳, ול״ד לזרע פשתן שנתקבץ מיד. אבל יש שפי׳ שכיון שע״י הלישה אינו נעשה פנים חדשות ורק שמקבץ הנפרד אי״ב משום מלאכת לש – ראה שו״ת צפע״נ א, קיא. צפע״נ יסוה״ת ו (ע׳ 122). תנינא ע״ז ב (ו, א). וראה רש״ש שבת צה, א. שו״ת חזון נחום לד. אבל י״א שגם להבבלי חייב משום לש – ראה נשמת אדם צג, א. שבה״ש לש בבא״ר נא. ואכ״מ].

אלא שבשו״ת שבה״ל ז, קה  ושם ט, עג (וראה שם ז, מא, ב) פי׳ הך דזרע פשתן באו״א. ור״ל שרק בקמח אין נתינת המים בגדר גיבול לפי שדרך הלישה והגיבול היא הגימור המבוקש בו. וכעין דבריו ראה בטל אורות לישה לה, ב, משום שעדיין לא נגמר הגיבול. וכעי״ז מצאתי באש דת מלאכת לש צא, א. וכצ״ל בשומשין לדבש שמותר, לפי שצריך עדיין לחבצם בידיו.

אמנם היא מיירי בדייסות אינסנט לילדים, שמתעבים ממש, והבו דלא לוסיף עלה בדגני בוקר, שרק מחמת הרכות נדבקים קימעא וגם רק במשך זמן רב. ועוד שבעצמו כתב לחלק בין קמח לפשתן, שבקמח ״דרך הלישה והגיבול הוא הגימור המבוקש בו״, והרי כאן אי״ז המבוקש כלל, ורק כשמגבל ממש נגמר. ובגוף הנתינה למים עדיין לא נעשה כלום. והעיקר שמפורש בדברי הרמב״ם כסברת הפמ״ג. ולהעיר שבשו״ת שבה״ל עצמו שם ד,להתיר באבקה על השיניים, שע״י הרוק שבפה נעשה בלילה רכה כמין דבק, לפי שנילוש מאליו (אלא ששם הוסיף סברא שאין לישה בפה. וראה גם שם ט, עב).

 ועוד זאת שהוא פס״ר דלא ניחא לי׳ בדרבנן, שאינו ב״ג (וכ״כ להתיר בארחות שבת ו הע׳ פ, מפני שאינו רצוי). וי״ל שבזבחים שם כשהקשו ״א״ה שלחים״ נמי, ותירצו, דשלחים ל״ד לפשתן ד״לא שייכא בדיבוקא דידהו ענין לישה״ כפירש״י שם – היינו שאין תועלת בדיבוקם. וכש״כ שכ״ה לגי׳ ״א״ה שחליים נמי״, שיש להם ריר ג״כ, ראה שטמ״ק שם. ועכצ״ל שהותר לפי שאין בסה תועלת, נוסף לזה שהם חתיכות גדולות.  ועדיף מפס״ר שהתוצאה נעשית רק לאח״ז.  וה״ז גם משאצל״ג (ול״ד לזרע פשתן דניחא לי׳ בהכי ונעשה מיד).

 וגם הוא בדרך גרמא, ואי״ז דרך המלאכה כלל, ואי״ז דרך גיבולו בנתינה גרידא עד שיתעבה (ודומה קצת – אף שיש לחלק טובא – לזה מותר לרחוץ ידיו במורסן כנפסק בשו״ע שכו, י אף שהוא גיבול, כיון שאינו נותן מים ממש אלא  לוקחו בידים רטובות, שג״ז שינוי, אף שכך דרכו ברחיצה).

ולהעיר מריטב״א שבת קנה, ב במה שבסממנין חייב אף בשרי׳ לחוד כיון שהי׳ במשכן. ואא״פ ללמוד לדברים אחרים, ומה שחייב בקמח בגיבול – היינו כי אורחי׳. וראה גם תורי״ד שם. ומאירי שבת יח, א ד״ה הקמח. והלא אין הדרך בדגני בוקר ללוש כבלילה עבה. ויש להעמיס בדבריהם גם שא״ח כשנעשה מאליו רק כשנעשה כדבר אחד, וכסברת הפמ״ג. ובכל אופן, שיטה זו מחודשת לדינא.

ומש״כ במאירי שבת יז, ב להחמיר בכרשינים קלופים – הרי כתב שנעשה כמים שעיסב וקמח בלול לתוכו.  ואינו דומה לכאן.

ובכ״מ התירו אפילו בפודינג. וכש״כ בכגון דא.  ואף גם הוא בשבת כהלכה כתב רק מהיות טוב, ראה שם בהערה קלז.

וקשה לחדש מעצמנו להחמיר בדבר שלא נתפרש להדיא,  ולדמות מילתא למילתא שבדברים אחרים יהא דינם כזרע פשתן.

וכ״כ להתיר בחזו״ע שבת ד ע׳ רפא. ועוד.

וראה מה שביאר בההיתר בהליכות יצחק שבת טז. ומש״כ להסתפק ע״פ הפמ״ג, עיי״ש – הרי להפמ״ג גופא הוא רק כשאפשר ליקחו בידיו.

 

 

#19335