Could I walk outside on Shabbos with my retainers on my teeth? (my dentist told me to wear them the whole day)

 

Yes.

 

Sources:

הנה, משום רפואה ודאי אין כאן שאין דרך לעשות כן בסממנים. ואף את״ל שגם בכגון דא אסור (וכ״מ דעת אדה״ז שכח, מה. וראה שם נב במוסגר) הרי במקום צער הותר. והה״נ בכגון דא משום כבוד הבריות. ועוד ועיקר, שאינו בגדר רפואה כלל, והוא רק לשמור על יישור שיניו. וגם שהוא  רק לנוי. וי״ל ע״ד מאכל בריאים. ועוד, שאינו מיישר השיניים רק מעמידם שישארו על עמדם. וצ״ע אם איתא לסברא שהרפואה – אם נאמר שהיא בגדר רפואה – אינה ניכרת רק אחרי זמן רב ביותר.

ומשום הוצאה ליכא, דחשיב מלבוש או כקמיע, וגם אין לחוש דילמא אתי למישלף ולאתויי, שאין הדרך לעשות כן.

אבל בשו״ת משנ״ה יא, רחצ, ר״ל שי״ב משום מתקן, אלא שלא החליט הדבר לדינא (וכתב שהמחמיר תע״ב ואפשר שאפילו מדינא אסור). וראה גם שו״ת שבה״ל יא, נב, ב שאין ראי׳ להתיר. אבל לא החליט הדבר לאיסור. ובחוט שני ד, פט, ע׳ קנא, כתב לחוש מחמת עובדין דחול, וגם הוא לא החליט הדבר, והתיר הדבר במקום צער. וראה שם ע׳ קלח להתיר משום הוצאה כשרגיל שלא להורידה.

אמנם, מזה שמותר ליישר אברים שנתפרקו ע״י כריכת בגדים – ראה שו״ע או״ח (ואדה״ז) של, י – מוכח להיתר. וגם בישור אברים שלא ע״י בגדים אסור מדרבנן רק משום שנראה כבונה. וכש״כ בנדו״ז שלא נתפרקו ורק נתעקמו. (וראה ברוקח קו, הובא בא״ר שכח, נו, למשוך ידו או רגלו לפרקים מותר. ובא״ר שם מפרש שהחילוק הוא בין יצא מעט לנפרק הרבה, שביצא מעט מותר. ומש״כ בקצוה״ש קלח בבדה״ש יח לפרש שהכוונה להיפך, צ״ע שאין הלשון, הן ברוקח והן בא״ר סובל ד״ז. וראה שו״ת שבה״ל ח, פ בד׳ המשנ״ב שכח, קמה. אלא שברוקח לפנינו הגי׳ למשוח, ולא למשוך, וא״כ אינו ענין לכאן). והתם נתפרש בטעמא דמילתא, שכשדרכו בכך גם בחול אין בו משום תיקון ולא נראה כבונה. ואף שהסברא שה״ז כמאכילו ומשקהו, ורביתי׳ היא, גם בנדו״ד כיון שלמעשה הדרך בכך אין לאסור. ודוגמא בעלמא נקטי׳ שכמו שבאכילה ושתי׳ אף שהאכילה מתקנתו הותר הה״נ כל שדרכו בכך.  ומה גם שאדה״ז השמיט סברא הנ״ל שה״ז כמאכילו ומשקהו. וגם ל׳ המג״א ואדה״ז, מדאתא לפלוגי בין תינוק שכורכין אותו בחול לתינוק שאין כורכין אותו, מוכח שאף דבדבר שאין רגילות כלל, אלא שבתינוק דידן כך הרגילות הותר. ובפרט, שבמציאות אינו נראה כבונה כלל, ול״ד כלל לישור אברים, הן שאין הקלקול גדול כ״כ, והן שהיישור לא מינכרא בשעת מעשה. וגם בתינוק וגם להאוסרים בישור אברים אפילו ע״י ליפוף – הכא קיל טפי, כנ״ל. ועוד זאת, שמטרתם לא ליישר רק להשאירם על מתכונתם שלא יתעקמו יותר. וראה מג״א של, יט. ובשו״ע אדה״ז שם נקט שמותר לכרוך בגדים אפי׳ כדי ליישר, ומשמע שמותר גם בנתעקמו כבר. ולאידך בתינוק שאין כורכין אותו בחול, נזכר רק האיסור בגוונא שנתעקמו אבריו ולא באופן שעושה כדי שלא יתעקמו, ומילתא היא. ואדה״ז שינה בזה מל׳ המג״א. אלא שי״ל שנקט מילתא דשכיחא שבאם אין כורכין אותו בחול אין סיבה בד״כ שיעשה כן בשבת רק אם קרה מקרה שנתעקמו בשבת. וראה שו״ת לב אברהם א, מג.  (ומש״כ בשו״ת שבה״ל שם דשאני כריכת תינוק בבגדים שהיא פעולת היתר הרגיל בתינוקות משא״כ כאן מיוחד הוא לרפואה, מסברא נראה איפכא. ובימינו בפרט ה״ז דבר הרגיל טפי מיישור אברים).

[ולכאו׳ י״ל דנדו״ד דומה יותר לההיתר לשים אצבע לסלק ערלת הגרון של הולד שנפלה – אדה״ז שם יא. וראה במשנ״ב כא, דאורחי׳ דתינוק ליפול ערלת לשונו ולא מיחזי כרפואה. (ובעו״ש כתב משום שאין עושים ד״ז ע״י סממנים), אבל לא עלה על הדעת לחוש משום שנראה כבונה. ואף שי״ל דשאני התם שהוא כדבר שדרכו לפתוח ולסגור תמיד, אבל מתוכן הדברים נראה דלא מיירי בתינוק שדרך אצלו שיפול, ורק משום שדרך הוא בכלל הותר. וילע״ע].

והיטב אשר דיבר בשש״כ לד, קיג בשם הגרשז״א, דבנדו״ד ליכא משום תיקון או מיחזי כבונה, כיון שאין התיקון ניכר בשעת מעשה כ״א במשך הזמן. ובכריכת אברים שנתעקמו מיירי שעושה כן כמ״פ. ועוד דהתם מיישרם כבר כעת בשעת מעשה. וראה גם בשלחן שלמה שכח מילואים קיא, שגם אי״ב משום עובדין דחול. ובפשטות, שהוא דבר שנעשה מאליו ואין בו יגיע כפים, ואינו דרך מלאכה, וגם י״ב צורך תמידי ואינו סובל דיחוי (שג״ז סיבה שאינו בגדר עובדין דחול).

וראה גם שו״ת אול״צ ב, י, כג. קנין תורה ד, לז. ויען דוד ג, כה. אבני ישפה ה, ע, ו. רבבות אפרים ח, תקעה. יד נתן ג, כא. ברכת ראובן שלמה ג, רה. משנת יוסף ז, עח. קובץ מבית לוי גל׳ ג ע׳ שלח. מנוחת אהבה ג ע׳ שמט. אמת ליעקב סוסי׳ שכח. ארחות שבת כ, קנד. שם כח, קלב. מסורת משה א ע׳ צ. (ומה שאסר שם להוציא – מיירי כשאינו רגיל בכך, וגם כשמורידה). וראה גם אשיחה א ע׳ שלה בשם הגרח״ק שהמנהג להקל. וראה קובץ אור ישראל כג בארוכה. וש״נ.

 

#5473
#19098