האם מותר לומר כשמניח תפילין דר”ת שמניחם לשם מצוה, מבלי להוסיף תנאי?

שאלה:

בשו”ע אדה”ז הובא [אולי רק לענין המניח ב’ זוגות תפילין יחד] שיש לכוון בהנחת תפילין דר”ת, שאם אין הדין כר”ת הנחתן היא רק כרצועות בעלמא.

רציתי לדעת אם לפי מנהגנו אכן זו היא הכוונה בהנחת תפילין דר”ת, או שכוונת הנחתן היא לשם מצוה בלי שום תנאי.

שאלה זו נגעה לי היום, שמפני סיבה אמרתי בעת הנחתן שאני מניחם לשם מצוות תפילין, ומיד תפסתי שאולי טעות היא לומר כך ובאתי במבוכה כיצד והאם עלי לתקן אמירה זו.

[כי באחרונים נחלקו בזה מקצה לקצה, יש סוברים שע”ד הקבלה אין להתנות בהם שום תנאי, ויש סוברים שהוא איסור גמור להניח שניהם לשם מצוה וחובה היא להתנות בהם תנאי. ע”כ רציתי לדעת למנהגינו מה היא הכוונה הנכונה].

תשובה:

אין צורך לתקן.

אדרבה, צריכים לכוון – על הספק – לצאת ידי חובה. כלומר, שכיון שיש ספק מניח תפילין דר”ת להוציא מכל ספק. וכן יש לכוון שהקב”ה ציונו לכתוב וכו’ כבסידור.

בכל אופן, החשש שנראה כמוסיף הנזכר בשו״ע אדה״ז – הוא רק במניח ב׳ זוגות יחד.

מקורות:

חשש דבל תוסיף שייך רק במניחם ביחד, שבזאח״ז האי לחודי׳ קאי, והוא כמקיים מצוה ב״פ, ראה תוד״ה ומנא – ר״ה כח, ב. וכמפורש בכמה דוכתי. ולכל הביאורים בדברי הרא״ש תפלין ה, הובא בטושו״ע לד, ב, במה שצריך לכוון, ראה ב״ח, ט״ז ומג״א, ועוד, ליכא ב״ת רק במניחם ביחד. וראה גם בבה״ל ד״ה יניח (אמנם, לדעתו אכתי צריך לכוון משום בל תגרע, כדלקמן). וככ בדברי משה בידרמן לד, ב. ודלא כשו״ת יבי״א מפתחות או״ח ג. שם י ע׳ קמח. ובכ״מ בספריו.

[ובגוף ההנחה מפני הספק, ליכא ב״ת – ראה אדה״ז לא, ב. וכן מוכח שם א, בשויו״ט שהוא רק במניחם לשם מצוה. וראה אדה״ז כט. שא, ג. שם נא. כט, א. אבל שם בכל האופנים הוא שלא בזמנו. ולהעיר מפמ״ג לא בא״א א, גם בחוה״מ לחשוב קודם ההנחה וכו׳. וכ״כ משנ״ב ח].

 ועיקר התנאי א״צ להיות כל פעם, רק לפעמים – ראה א״א מבוטשאטש לד, ב. או פ״א – שו״ת אול״צ ב, ג, ח. ובפשטות סגי בגוף הידיעה שהוא רק מחמת ספק. ומוכח כן גם מזה שאינו מברך. ויש שכתבו שלב בי״ד מתנה. או שמניחים על דעת אלו שציוו להניחם – ראה שו״ת תשוה״נ ד, טו. ובא״א שם, שכעת מפורסם שהוא בסגנון חסידות. ונראה בכוונתו שם, שלכן א״צ בתנאי.

והנה בבה״ל יצא לדון בדבר חדש שיש חשש בל תגרע. וכ״כ בשלחן מלכים הלכות תדר״ת ו. אבל כל הפוסקים סתמו. ובכ״מ הקשו בדבריו מכמה טעמי. ווראה תשוה״נ שם. ביאורים ובירורים באורח חיים גלינסקי ב, לד, ג – ע׳ לד. מטה אשר שרייבר ב, ז. אשי ישראל דיק ד, כט. ירחון האוצר עב ע׳ רנא. קובץ מביני עמודי ע׳ שלב.

וראה בקובץ בית שלום – קיץ תשע”ו ומצו”ב.

בנוגע להסברא ע״פ האריז”ל שאין הנחתם מפני הספק בלבד, ששני התפילין אמת (ראה בעט״ז או״ח לד, וחיד״א בשו״ת חיים שאל א ובמח״ב לד, א וב, שכ״כ  ע״פ האריז״ל. וראה בא״ח ש״א וירא כא. ומש״כ שם שמימות מרע״ה הניחו ב׳ זוגות – צע״ג. ומפורש הפכו בכ״מ. וראה שו״ת יבי״א א, ג. ועוד) – סברא זו אינה להלכה. וכבר הקשה על דבריהם בהגהות הגר״ב פרענקל לשו״ע או״ח לד. וראה משנ״ב שם בבה״ל ד״ה יניח בסופו. ילקוט הגרשוני שם ד. ועוד.

 וראה בארחות חיים ספינקא לד, ה, וכן במאסף לכל המחנות שם ז, שהביאו מכמה שהביאו דברי האריז״ל ששניהם אמת, ועכ״ז כתבו להתנות כנ״ל.

ויש שכתבו כך ע״פ האריז״ל – ראה שיורי יפ״ל בסו״ס פדה את אברהם. אבל מכללא איתמר ואין הדבר מפורש באריז״ל לכוון כך (למרות מש״כ בשער הכוונות דרושי תפילין ו. וראה גם עולת תמיד דרושי תפלין ע׳ סד במהדו״ח. פע״ח שער תפלין ט). ואיכא לפרושי בדברי האריז״ל שהסברות אמת, או שהאמת כך בעולמות העליונים, אבל לא שחובה להניח שניהם מדינא. וראה הערות איש מצליח לבא״ח שם.

וגם במח״ב שם ל״כ להדיא שלא להתנות כך. ונראה, שעיקר דבריו על משקל הלשון שהם כרצועות בעלמא, שלדברי האריז״ל אינו כן שלכל אחת מהסברות יש מקום. אבל בודאי אסור לכוון שציוונו להניח שניהם ועובר על ב״ת.

ובזח״ג ברע״מ רנח, א מפורש בענין זה, שלא כל אדם זוכה לשתי שולחנות.

ומש״כ בתקו״ז חדש דתרווייהו אצטריכו – ליתא בכמה גירסאות. וראה מור וקציעה או״ח לד. וגם לגי׳ הנ״ל – ראה משמרת שלום ד – י, ב ואילך.

והרי דעת אדה״ז מפורשת כאן להדיא שלא לכוון כך. וגם בסידור כתב שהוא רק ליר״ש. וראה היטב לקו״ש ב ע׳ 507 הערה 39, ועיי״ש גם בדברי תקו״ז חדש.

ומוכח הוא גם מזה שאין מברכים על ר״ת. ומלפנים לא נהגו בזה גם אצלנו מהברמ״צ. וכשמזכים אחרים במצות תפילין לא עלה על הדעת לחייבם בתדר״ת. וכמה מהמקובלים כתבו בדעת האריז״ל שאין להניחם בימי אבלות (והחיד״א עצמו הכריע כך בברכ״י שפח, ג. שיו״ב או״ח לח, ב). וראה בארוכה תפארת צבי שפילמאן א ע׳ קמז ואילך.

וראה בזהר חי להרה״צ מקאמארנא לזח״ב מג, א, והוא הי׳ שר בית הזהר וכל דרכיו ע״ד הקבלה, והובא גם במאסף לכל המחנות שם, שאף שתדרש״י ודר״ת אלו ואלו דא״ח ונאמרו למשה מסיני שני פנים, היינו להחכה ולא למעשה, ומה שאינו להלכה למעשה צריך לכוון שהוא כרצועות בעלמא, ואם מניח שניהם לשם מצוה רשע איקרי שעובר על בל תוסיף. וראה גם בספרו שלחן הטהור לד, ג. ועיי״ש בזר זהב שהאריך דמחד גיסא שניהם אמת וחייב בשניהם, ומי דאינו מניחם בגדר קרקפתא ולאידך בהכרח לכוון שהם כרצועות, אף ששם תפלין עליהם כיון שכשרים לדעת בי״ד אחר, עיי״ש. ועדיין צ״ב קצת. וראה מש״כ בדבריו בזהר חי, בדברי תורה ממונקאטש ו, צה.

וגם אם מכוון שמניחם מפני הספק – לא הפסיד, שסו״ס נכלל בכוונתו שאם הלכה כך – יוצא.

ויש שהתנו בתלתא – אם כרש״י ואם כר״ת ואם צריך שניהם, ראה מעורר ישנים פרידמאן כו – קסז, א. שו״ת אול״צ ב, ג, ח. והעיקר כנ״ל. וראה שו״ת מקור נאמן א, סט. וגם צ״ע במתנה כן וחושב בדעתו שבקושטא שניהם אמת שנמצא שהתנאי שלו לא הועיל לו כלל (אא״כ מכוון כדברי שלחן הטהור שם. וצ״ע).

אמנם למעשה כיון שמניחם בזאח״ז לא איכפת לנו, וא״צ שום תנאי. וגם לדברי בה״לשחושש משום לא תגרע, כיון שמניחים אותם רק אחרי התפלה וללא ברכה, מוכח שהוא רק בדרך חומרא. ואין בית מיחוש.

#54375