האם לדעת כתר”ה יש לסמוך בכלל על השיעורים ש’הוכיחו’ בשנים האחרונות שאצבע הוא 1.9 סנטימטר, וטפח הוא 7.6 סנטימטר?

קשה לסמוך לקולא, מאחר שלא כולם קיבלו ההוכחות הנ”ל כהוכחות חותכות ומוחלטות. ולהלן הראיות שהובאו כדי להקטין שיעור האצבע והטפח מדעת הגרא”ח ע”ה נאה ושוברן בצדן, בהמשך הדברים לקמן:

א. בבדיקת מטבעות עתיקים מימי הרמב”ם והגאונים, נמצא שהדרהם המקורי הי׳ קל יותר (בערך 2.8 גרם) מן הדרהם שנקט הגרא”ח נאה (3.205 גרם). ולפיכך, יוצא שנפח הרביעית קטן מכפי שחישב, ורוחב האצבע העולה ממנו הוא 1.9 ס”מ בלבד.

ב. משקל חמשת סלעים של פדיון הבן שוה לשיעור נפח מים של רביעית וחומש. ממדידת מטבעות השקל שנמצאו מימי בית שני, עולה שמשקלם קבוע (14.25 גרם). חשבון משקל זה מביא לנפח רביעית של 86 סמ”ק, ומאחר שחז”ל שיערו ברוחב אצבעות האדם, החשבון המדויק של האצבע הוא 1.9 סנטימטר בלבד.

ג. בכתובת החקוקה בסלע בנקבת השילוח העידו החוצבים שארכה “מאתים [ו]אלף אמה”. במדידת אורך הנקבה שלפנינו וחלוקתה באלף ומאתיים, נמצא שהאמה היתה קצרה, וכך עולה גם מגילוי מקוואות עתיקים וסרגלי מדה מימי בית שני (כגון בקומראן ומצדה), שמדותיהם מתאימות לאמה קצרה זו, וממילא האצבע (שהיא חלק אחד מעשרים וארבעה באמה) אינה מגעת ל-2 ס”מ.

ועוד הוסיפו להביא ראי׳ מדת גופו של אדם, שהרי חז”ל קבעו שגובה גוף האדם הוא שלש אמות, וביארו הראשונים שהכוונה לגוף עד הכתפיים בלבד. גובה ממוצע של אדם עד כתפיו הוא כ-140 ס”מ, וחלוקתו בשבעים ושתים אצבעות (שהן שלוש אמות של עשרים וארבע אצבעות) מעלה שרוחב האצבע הוא כ-1.94 ס”מ בלבד.

ועוד תמכו יתדותיהם ממה ששנינו שאדם באורך שלש אמות נכנס לתוך מקוה של אמה על אמה ברום שלש אמות, והנה אם נחשב אמה של 48 ס”מ כדעת הגרא”ח נאה, מחזיק המקוה כ-330 ליטר בלבד, ואם יכנס אדם ממוצע לתוכו, יגלשו המים לחוץ מחמת נפח גופו (שהוא כ-70 או 80 ליטר) ולא יישאר במקוה שיעור מ”ס סאה המכסים כל הגוף בבת אחת, ומכאן מוכח שהאמה והאצבע קטנות בהרבה.

ד. נמצאו כלי קיבול עתיקים מימי חז”ל המחזיקים נפח “רביעית” או “לוג” בצמצום רב, ומהם מוכח שהמדות הישנות היו קטנות ממה ששיער הגרא”ח נאה.

ה. הביאו ראי׳ משקל ה”ליטרא” הנזכר ברמב”ם (הלכות עירובין), שמדת הרביעית היא נפח מים במשקל של פחות משליש ליטרה של מצרים. ובבדיקת משקולות עתיקות מימי פאטמים במצרים, נמצא שמשקל ליטרה זו מביא לרביעית קטנה של כ-70 סמ”ק, ולא ל-86 סמ”ק.

ו. המקטינים עוררו קושיא עצומה מנפח הביצה במציאות ימינו, שהרי לכל הדעות רביעית היא נפח של ביצה ומחצה. ואם נחלק 86 סמ”ק לביצה וחצי, נמצא שנפח ביצה של חז”ל הוא כ-57 סמ”ק. והנה, ביצה ממוצעת בימינו נפחה קרוב ל-50 עד 55 סמ”ק, ואם כן שיעור הגרא”ח נאה מבוסס על ביצה שגדולה כמו הביצים של ימינו, ומנין שהביצים קטנו בחצי (כטענת החזו״א).

ז. בכמה בתי כנסת עתיקים מתקופת התנאים והאמוראים בגליל (כמו בכפר נחום ובברעם) נמצאו עמודים ופיתוחים שמדותיהם קבועות ומכוונות בדיוק לפי מדת אמה הרומית הקצרה (כ-45 סנטימטר), המביאה לאצבע של 1.9 ס”מ.

אמנם, רבים טוענים שהתורה נתנה שיעורים לפי אצבעות האדם שבכל דור ודור, לפי דעתו של רואה. ואף אם נניח שבזמן בית ראשון או בתקופת הרמב”ם היו האנשים, המטבעות או הכלים קטנים יותר, מכל מקום בזמננו אגודל ממוצע של אדם קרוב לשני ס”מ, והוא השיעור המחייב אותנו כיום.

אלא ששיטה זו של “השתנות הטבעים”, שהגופים והאצבעות גדלו במשך הדורות, אינה מתאימה לדעת הגרא”ח ע”ה נאה, שהתנגד לחלוטין לסברא זו, והחזיק בדעה שהטבעים לא השתנו כלל, ושרוחב אגודל ממוצע מאז ומעולם הי׳ ונשאר בדיוק אותו השיעור.

ברם, יש לדחות הראיות הנ”ל מכמה פנים:

חדא, בנוגע להראי׳ מהמטבעות והדרהם (סעיפים א-ב), שהרי התורה נתנה שיעור האצבע לפי אורך ורוחב של גרגירי שעורה, וכבר העיד הגרא”ח נאה בספריו שבדק ובחן הדבר פעמים רבות בגרגירי שעורה ממוצעים שבימינו, ועלה החשבון בצמצום רב שרוחב האצבע הוא שני סנטימטרים. וכיון שלשיטתו לא נשתנו הטבעים כלל, על כרחך שגם בזמן חז”ל והרמב”ם זה היה גודל השעורות וממילא זהו גודל האצבע, ואין לנו לנטוש מדידה ברורה ומפורשת בש”ס מפני השערות ארכיאולוגיות. ומאחר שהשעורות בימינו מכחישות את חשבון המטבעות והמבנים העתיקים, על כרחך שיש פגם בחשבונם או במדידתם של אותם ממצאים, ואין להעמידם בסתירה למציאות הברורה.

ועוד, שבפירוש המשניות להרמב”ם (בכורות ח, ח. עדיות א, ב) ביאר הרמב”ם בעצמו ששיער המשקלים לפי המטבעות המצויים בזמנו ובמקומו, ולא חיפש מטבעות מימי בית שני. ומכאן מוכח שיש לסמוך על מסורת המטבעות המקובלת בידי חכמי הדור (כמו הדרהם שנקט הגרא”ח נאה), ואין כח במטבעות שנחפרו מן העפר לבטל את המסורת. ולא עוד, אלא שאין למדים ממטבעות הנמצאים בתוך מעבה האדמה, שהרי מטבעות אלו נשחקו ונפחתו משקלם מחמת חלודה ופגעי הזמן במשך מאות ואלפי שנים, ובפרט שבעולם העתיק היו מצויים זיופים ופיחות המטבעות ע”י המלכויות, משא”כ הרמב”ם ששיער בדרהם שלם ומקובל. ומה שרצו להוכיח ממשקל הדרהם העתיק, כבר עמדו ע”ז, שאין הדרהם המצרי של ימי הרמב”ם שוה לדרהם של שאר מקומות, ומסורת חכמי ירושלים מיוסדת על משקל הדרהם המדויק שהי׳ נהוג אצלם.

ותו, לענין ההוכחה מנקבת השילוח ומדת גוף האדם (בס”ג), שאף אם נניח שהמבנים והנקבות שנמצאו בארץ נבנו באמה עצבה ומצומצמת (ולכן עלה החשבון 1.9 ס”מ), מכל מקום לשיעור מצוות לחומרא נקטינן כאמה שוחקת ומרווחת. וכמפורש בגמרא (עירובין ד, א. מנחות צז, ב), שאין מדת האמה אחת לכל הדברים, ואמות המצוות הנוגעות לשיעורי אכילת כזית ומצה הן באמה שוחקת, וממילא הגענו לשיעור של שני ס”מ.

ובסגנון אחר, שאין הכרח כלל שכל מערכות המדות העתיקות שנמצאו בידינו מכוונות הן לאותה אמת מדה שעליה נאמרו שיעורי תורה, שהרי כבר מצינו בדברי חז”ל כמה וכמה סוגי אמות כאמה בת ששה, אמה בת חמשה, אמה שוחקת ואמה עצבה. ומעתה אין הכרח לומר שכל אמה הנזכרת בכתובת עתיקה או הנמצאת במבנה קדמון היא היא האמה שעליה סמכו חכמים בקביעת השיעורים. ועל כן, אף אם יימצא ממצא המורה על אמה קצרה יותר, אין בכך ראיה מוכרחת לענין שיעורי תורה.

ומצד נקבת השילוח, יש לדחות עוד כדברי האחרונים שהמדידה של אלף ומאתים אמה המוזכרת בכתובת נמדדה בקו ישר מתחילת הנקבה ועד סופה כדרך המודדים, ואילו במציאות הנקבה מפותלת ומעוקלת מאד, וארכה ארוך בהרבה מן הקו הישר, וממילא כשנחלק אורך זה לאלף ומאתים תצא אמה ארוכה המסכימה לשיעור הגרא”ח נאה. ואף אם לא נפרש כן, מסתבר שהחוצבים בנקבה נקטו מספר עגול (“אלף ומאתים”) דרך גוזמא וקירוב, ולא עוד, אלא שחציבת הנקבה מעשה חולין היתה, ותחת דוחק המלחמה, ומי יאמר שבאמת המצוות חצבו ולא באמת המלך שהיא קצרה הימנה.

וכן לענין הראי׳ מגובה האדם, יש לומר שמדידת גובה ממוצע תלוי׳ באוכלוסיא ובתקופה, ואין הכרח שהממוצע בזמן חז”ל דומה לשלנו, ובפרט לשיטתו של הגרא”ח נאה שהטבעים לא נשתנו, הרי שהאמה היוצאת ממדת גוף האדם מסכימה לשיעורו.

ולענין הראיה מנפח המקוה, יש לומר שחז”ל לא תיארו אדם ממוצע בגובה ובנפח של ימינו, ועוד שיש לחשב את מי המקוה עד שפתו ולא עד גדותיו, ומכל מקום ניתן לטבול בכריעה ובצמצום.

וכן גם כלפי הראי׳ מכלי הקיבול העתיקים (ס”ד), שאין לסמוך על מדת המבנים וכלי החרס, מפני שבעולם העתיק לא דקדקו במילימטרים. וכדי החרס נעשו בידי אדם ואינם שוים בנפחם. ועוד שכלים אלו הנמצאים בחפירות נעשו על ידי נכרים או עמי הארץ שאינם בקיאים בשיעורי תורה, או שהיו אלו כלים של מוכרי יין ושמן שהיו מקטינים מידותיהם כדי להפקיע את השער, ואין ללמוד מהם הלכה למעשה. ואף אם נניח שנפחם של אותם כלים נמדד בדקדוק רב, עדיין אין הכרח שנעשו לשם קיום שיעורי תורה דוקא. אפשר שהיו כלי מסחר או כלי בית רגילים, או שנעשו לפי מדות המקום והזמן. ומעתה אין מהם אלא גילוי על מנהגי המדידה שהיו נהוגים באותו מקום, אך לא בהכרח על שיעורי ההלכה שנמסרו לחכמים.

ובלאו הכי, כל הראיות הארכיאולוגיות אינן אלא לאחר פירוש והשערה, שאין הממצא עצמו מוכיח לנו, אלא החוקר הוא המפרש מהו השיעור העולה ממנו, אם זו אמה של בנין, אמה של מדידה, או אמה אחרת. וכמה הנחות נצרכות בכל חשבון כזה. ומאחר שכל אחת מהנחות אלו טעונה בירור, שוב אין לפנינו ראי׳ מוחלטת אלא אומדנא בעלמא, ואין בכחה לדחות חשבון המיוסד על דברי חז”ל והראשונים.

ולענין הראי׳ מהליטרא המצרית (ס”ה), כבר הוכיחו מספרי המשקולות העתיקים של קהיר שהיו סוגים שונים של ליטרות (לצרכי מסחר, רפואה ועוד) והיו ביניהן הבדלים גדולים. והרמב”ם שיער בליטרא מסוימת שהיתה נהוגה אצל הרופאים והרוקחים, שמשקלה כבד יותר, וממנה עולה החשבון בדיוק לפי משקל הדרהם שנקט הגרא”ח נאה.

ונוסף לזה, כל החשבונות הנעשים מתוך מטבעות, משקולות ושאר ממצאים עתיקים, בנויים על זיהוי ודאי של אותם חפצים ועל הנחה שלא נשתנו במשך הדורות. ובכמה מן הדברים הללו מצינו כבר לחוקרים עצמם חילוקי דעות גדולים. ומעתה אין בידינו אלא אומדנות קרובות, ולא הכרעות גמורות.

ובקושיית הביצים של ימינו (ס”ו), הרי האריך הגרא”ח נאה בספריו, שהביצים של ימינו אינן הוכחה כלל, מפני שמדדו נפחן של ביצים מבושלות בלי קליפתן, וכשמורידים עובי הקליפה וחלל האויר הנמצא בראש הביצה, נפח הביצה קטן בהרבה, ומתאים בצמצום רב לחשבון של 86 סמ”ק לרביעית. ועוד, שבימינו הלולים המודרניים משנים טבע הביצים ע”י מאכלים מיוחדים ותנאים מלאכותיים, ואין למדים מהם על ביצי המדבר המקוריות.

ועוד זאת, שרוב ככל החשבונות המבקשים להעמיד את האצבע על פחות משני סנטימטרים אינם מרחיקים הרבה משיעורו של הגרא”ח נאה, אלא מגיעים בדרך כלל לשיעורים הקרובים לו מאד, כגון 1.9 ס”מ וכיוצא בזה. ונמצא שכל עיקר המחלוקת אינה אלא על הפרש מועט ביותר. ומסתבר שאין בכח דיוקים מועטים מעין אלו לעקור שיעור מקובל שנתקבל להלכה אצל גדולי הפוסקים, בפרט בדברים הנוגעים לדאורייתא.

וכן בנוגע למדות העמודים בבתי כנסת בגליל (ס”ז), שמבנים אלו נבנו בידי פועלים גויים ואדריכלים רומאים שעבדו לפי המדות של המלכות (אמה רומית), שהיתה אמה קצרה לצרכי מסים ובניין חולין, אבל אין למדים ממנה לאמת המקדש ואמות המצוות, שהיו באמה שוחקת ומרווחת.

ואף גם זאת, שכל החשבון להמיר משקל לנפח מיוסד על מים מזוקקים, אולם חז”ל והפוסקים שיערו במים של נהרות ומעיינות, ומים אלו כבדים יותר מחמת העפרוריות והמלחים שבהם. ועפ”ז, משקל הדרהמים שנמסר לנו מחזיק בימינו נפח גדול יותר של מים, וממילא החשבון המיוסד על מים מזוקקים משתבש.

ועוד איכא בגווה, שבאמת אצבעות אדם עגולות הן (כגליל) ולא מרובעות, ומאחר שגליל עגול מכיל פחות נפח מתיבה מרובעת בעלת אותו רוחב, הרי כדי שחשבון האצבעות יחזיק שיעור נפח הרביעית במלואו, על כרחך רוחב האצבע מוכרח להיות גדול יותר, וקרוב לפסק הגרא”ח נאה.

והנה יסוד הדבר הוא, שאין שיטת הגרא”ח נאה מיוסדת על ראיה בודדת שאם תידחה תיפול כל הבנין, אלא על צירוף רחב של חשבונות, מסורות, מדידות ודרכי בירור שנתקבלו אצל רבים מגדולי ההוראה. ומעתה, גם אם נמצא מקום לעורר קושיות מצד ממצאים מסוימים, אין בכך כדי להפקיע את כללות השיטה, כל זמן שלא מצאנו הוכחה לסתירה ברורה ומוכרחת לכל יסודותי׳ כאחד.

והעיקר בכל זה, שכיון שהמדובר בדברים הנוגעים לדינים דאורייתא (כגון כזית מצה ושיעור חלה), גם אם יש רגליים לדבר שהשיעור המקורי הי׳ קטן יותר, חלילה לנו להקל ראש, ולא עוד, אלא שכבר נהגו כל ישראל במשך דורות לשער כפי המסורת המקובלת שבידינו, ואין כוח בממצאים ובמחקרים לערער החזקה והמנהג. ולכן, יש לנהוג בשיעור המקובל הגדול יותר כדי לצאת כל הדעות.

#52253 (2)