האם ניתן לשמוע את קריאת עשרת הדברות על תנאי?
שאלה:
ילמדנו רבינו, לתלמידי הישיבה היוצאים למבצע עשרת הדברות בחג השבועות, האם הם יכולים לשמוע את עשרת הדברות על תנאי כדי שמצד אחד יוכלו להשלים את המניין איפה שצריך ומצד שני היכן שאין מניין שלא יפסידו את המצוה?
מענה:
אין הדבר פשוט כלל שאפשר להתנות בכגון דא.
מקורות:
כמה טעמים בדבר:
1) שאין חיוב על היחיד לצאת ידי חובה רק על הציבור.
2) כבכמה תקנות חז”ל שאין אפשרות לקיימם ולכוון לא לצאת (לימוד הלכות החג בלי לקיים הלימוד של שלושים יום לפני החג. ובעניננו מקום לומר שתקנת קריה״ת במועדים הוא מעין לימוד הלכות החג בחג (ובהשגח״פ דיברנו מזה אתמול בסיום עמ״ס מגילה שנערך ב770 – היינו י״ב מנ״א תשע״ט). ובאמת, אפשר שכ״ה גם בתקנת קריה״ת מחמת שלא ילכו ג״י בלא תורה (שהוא מדין ת״ת דרבים – ראה שו״ת סת״ם למהרש״ק הל׳ קריה״ת ב. ציונים לתורה ט. ועיי״ש בארוכה בהשקו״ט אם היא חובת ציבור). אבל ראה שו״ת תשוה״נ ב, פז, דאזיל בתר איפכא שבקריאת פ׳ המועדות שאני משאר קריה״ת ואינה מדין ת״ת. ודוגמא לדבר, בחפיפה האם מי שלא כיונה לא יצאה) וכו’.
ואפשר שכ״ה גם בת״ת בכלל (שהרי קריה״ת עיקרו לשם מצות ת״ת), ואתיא למ״ד שא״צ כוונה לצאת בקריה״ת. (ול״ד לברכה״ת, ראה גם שו״ת הצ״צ מהדו״ח או״ח עו בהערות לסי׳ קלט. ונת׳ בקובץ העו״ב במדבר תשמ״א).
[וראה מה שנסתפק לאידך גיסא בשו״ת תשוה״נ ו, קסו, ג. אבל איהו קאי להשיטה שצ״ל עשרה שומעים]. אלא שי״א דהיפוך כוונה מהני לגבי מצות ת״ת.
והנה, מצינו שי״א שגם במכוון הקורא בתורה שלא להוציא לשונאו יצא השומע – ראה נפש הרב ליקוטי הנהגות ג ע׳ קלו. ויטע אשל ס׳ זכרון ע׳ תרל. רשימות שיעורים סוכה ע׳ קצא. ועיקרי הדברים נמצא כבר במשנ״ב קמא בבה״ל א ד״ה לבטלה, שבדוחק י״ל שלהט״ז ל״ש שוכ״ע לגבי הציבור והוא רק שמיעה בעלמא. וכבר העירו משו״ת מהר״י ברונא קג דמשמע עד״ז. ולאידך בכ״מ משמע דאיכא דין שוכ״ע. וראה ציונים לתורה שם. וראה שו״ת אג״מ ב, עב.
וכמו״כ בכ״מ מוכח להדיא כשהי׳ בתוך הציבור שיוצא אפי׳ בלא שמע הקריאה. וראה אצלנו 4617.
אבל לאידך בשו״ת ראב״ן עג מפורש שהקורא מוציא הציבור יד״ח בקריאה. וכן מצינו כמה ראיות דפתיך בה נמי חובת יחיד. ומטו בה בי מדרשא, שאף שהחיוב מעיקרא חל על הציבור, כל שהציבור נתחייבו חובת היחיד להקשיב, ועכ״פ להצטרף לציבור.
ואכן, מצינו מפורש בכמה אחרונים לגבי קריה״ת שמועיל כוונה שלא לצאת – ראה שו״ת נובי״ת או״ח טו. דע״ת סט, א ד״ה יוכל בקטע המתחיל ועי׳ שו״ת. שו״ת לבו״מ קמא או״ח רסי׳ יט. תורת יקותיאל ראזענבערגער מהדו״ק או״ח נא ד״ה וראיתי, וד״ה והנה בנוב״י ואילך. שרידי אש מהדו״ח א, יג. צי״א ו, לו, ד אות ג. רשימות שיעורים סוכה ע׳ קצא. שו״ת תפארת אדם ב (נדפס בסו״ס תפארת אדם ברכות) ז ד״ה ומש״כ שם בס׳ ברכות. וראה שו״ת בית אב״י ה, מד. חיים ברצונו או״ח ג.
אלא שהדברים אינם מתאימים זל״ז, שאם נאמר שיוצא גם בלא שמע מחמת שהיא חובת ציבור, אין טעם לחלק בנתכוון שלא לצאת. וצע״ג לומר שבכוונתו מפקיע עצמו מהציבור, דלאו ברצונו תליא מילתא, ראה כאן –
Do people who don’t want to join a Minyan count as part on the ten?
ונראים הדברים כנ״ל, שחובת כל יחיד להצטרף לציבור, ומחוייב לכתחילה לצאת כחלק מהציבור, ובה בשעה לקיים גם מצות ת״ת דהיחיד, ואף אם נאמר שגם בלא שמע יצא דידע מאי קאמרי – ראה שם אצלנו – מ״מ בנתכוון לא לצאת ממילא אינו מקיים גם מצות ת״ת.
ובכל אופן, עדיין יש מקום לחלק בדוחק בנוגע קריה״ת דמועדים, וכנ״ל.
(ולהעיר מאג״ק ג ע׳ ד. אבל שם שולל הסברא שמצוות קריה״ת דוקא כחלק מתפלת הציבור, ושגם בשמעו ויצאו לפנ״ז קוראים עוה״פ. אבל לא מיירי כשנתכוונו להדיא שלא לצאת).
ולהלן מה שכתבנו לא׳ הרבנים שליט״א בענין זה:
ת״ח על דבריו שנאמרו בטוטו״ד. וראויים הדברים למי שאומרם.
אלא שילה״ע שמצינו בכ״מ שכתבו להתנות בקריה״ת דפ׳ תצא לשם זכור (ראה מהר״ם שיק מ׳ תרה כמדומה בשם החת״ס). אמנם, המענה פשוט שפרשת זכור שאני שהיא חובת יחיד, וכדיוק לשון אדה״ז בסרפ״ב. [אלא שבעיקר דבריו צ״ב מהו הצורך להתנות בזה, וכי י״ב איסור ב״ת לקרוא פ׳ זכור ב״פ. וראה שו״ת קנין תורה ג, קב, ה. ועוד. אבל נראה שרצה לקיים המצוה בזמנה כתקנת חז״ל. וכ״כ בקובץ אור תורה – אדר תרצ״ד – שנה ג׳ חו׳ ו – סימן עו, ע׳ כט. קובץ המעין – תש״ט – שנה ג׳ חו׳ ב – סימן כה, ע׳ 60].
וה״ה במש״כ בס׳ טהרת התורה עד״ז בנוגע לבע״ק בשעת תק״ע, דקאי התם בפ׳ זכור וקריאת המגילה, שה״ה והוא הטעם.
ובנוגע להדיוק בל׳ הרמב״ם בגדר תקנת קריה”ת דמועדים – כמדומה יש עד״ז באג״ק ובאו״א.
ובכלל, הרי צ״ל היפוך כוונה דוקא, ולא רק שאינו מכוון לצאת. וראה שו״ת לבו״מ תורת יקותיאל ושרידי אש שם. ועוד, שכמה עיקולי ופשורי בגדרי תנאי במצות, והארכנו בזה במק״א, במקורות ועיונים להלכה יומית אות תקי. ואין כאו״א בקי בגדרי ד״ז, ונתת תורת כאו״א בידו. ואכ”מ. וכש״כ אם נאמר שבדאורייתא לא מהני (ואדה״ז מו, ט, הביא דין תנאי בק״ש במוסגר. ואפשר שנסתפק בדבר. ועוד דהתם גם אם אין ברירה לא קלקל, שהתנאי הוא לרווחא דמילתא שיוכל לצאת ק״ש בברכותי׳. ואם לא יועיל לא יזיק – ראה שו״ת האלף לך שלמה מב. משא״כ כשיש חשש ברכה לבטלה, כבנדו״ד). ושכ״ה גם בדבר שהוא מדברי קבלה וכש״כ בהלמ״מ (שהרי בדרבנן יש ברירה מחמת שסד״ר לקולא – ראה פנ״י גיטין כה, א. שו״ת שאג״א פט. בית מאיר תצה ,ד ד״ה ובעיקר. ולענין דברי קבלה – ראה ס׳ קובץ הל׳ ע״ז ח, ט. הגהות הירושלמי לבעל מנח״א דמאי ו, ב – ע׳ מא. בית אהרן קלעפפיש סוף מס׳ סוטה. ובהלמ״מ – פירש״י ביצה לח, א. ונחתינן לשקו״ט בדין תקנת משה. ואכ״מ. אלא שבפשטות דין קריה״ת כדרבנן כדמוכח בכ״מ. ואכ״מ).
שו״מ מזה בקובץ גליונות, גל׳ שלמים מציון, וילך תשע״ז, ע׳ ב.
#5213
