האם מותר לאשה להכין בשבוע שחל בו ת”ב כל מיני מאכלים ולשמור אותם בהקפאה לצורך שמחה שיש להם בשבוע הבא?

 

שאלה:

האם מותר לאשה להכין בשבוע שחל בו ת”ב כל מיני מאכלים ולשמור אותם בהקפאה לצורך שמחה שיש להם בשבוע הבא?

יש שאמרו שיש להימנע כדי לא להסיח דעת מהאבלות. האם זה נחשב כמו איסור עשיית בגדים וכיוצא כיון שאינם לצורך שבוע זה, או דילמא שאני?

 

מענה:

מותר.

 

מקורות:

מהיכא תיתי לאסור בדבר שלא נמצא בפוסקים.

והנה בטעם מנהג הצנעת הסכין מצינו כמה אנפי, שבמג״א תקנא, כח כתב: אין שוחטין עד י’ באב ואם חל ט”ב ביום ה’ מותר לשחוט אחר חצות לכבוד השבת [ב”ח] אבל באבודרהם כתב הטעם דמר”ח עד התענית גזרי’ דלמא אתי למיכל מיניה אבל ביום התענית לא שייך למיגזר א”כ לעולם שרי עסי’ תקנ”ט ס”י. עכ״ל.

ואם נאמר מחשש אכילה, לכאורה לפ״ז יש לחוש ולא לבשל בשר מחשש דילמא אתי למיכל מיני׳ (ויל”ע מאי שנא מאחד שהוא בשרי שמותר לבשל חלבי. ויש לחלק. ואכ״מ).

אמנם, כ״ז אינו, ובהקדמה שלב״ח שהביא המג״א שם, והכי נקטינן לחומרא עכ״פ (ראה משנ״ב ס להתיר רק במקום הדחק) ודאי אינו משום חשש אכילה, שהרי לפ״ז לישתרי בכל ת״ב שאין מי שיאכל, ולא רק בחל ת״ב בחמישי, כמו שהקשה המג״א (וההמתנה עד אחר חצות היא רק משום אבילות). אבל גם לאבודרהם, וכ״ה בהמנהיג, ובהל׳ רי״צ גיאות (אבל ראה לקמן) – שהוא מחשש שיאכל, לצורך שרי כגון לכבוד שבת, לחולה, מילה, פדה״ב, נישואין וכו׳. והה״נ לשאר שמחת מצוה. וכן במקום הפסד התירו.

וכש״כ אם טעם המנהג להצניע הסכין הוא משום אבילות – ראה לבוש יא. ואולי איכא למישמע הכי בביהגר״א לרמ״א תקנא, ט (אבל ברב פעלים דלקמן פי׳ בכוונתו באו״א), וכמו בדין שחיטה בת״ב גופא (שו״ת הרשב״א דלקמן) – שאין להוסיף חומרא בבישול בשר.

וראה בביהגר״א שם שכתב לדמות לכיבוס ע״מ להניח הבגדים לאחר ת״ב, וראה גם שו״ת חינוך בית יהודא כ, וגם במג״א שם מדמה לה לכיבוס. וקצת מוכח כן גם בס׳ הפרנס דלקמן. אבל כ״ז אינו מוכיח לאסור בישול. ולא כתבו רק טעם המנהג. וכפי שהעירני ח״א שליט״א: האם נאמר שאסור גם לסדר הבגדים בשביל אחר ת”ב. והמנהג רק במעשה השחיטה לבד, וה”ה בכיבוס, ולא כל הנלווה אליהם. אלא, שלסדר בגדים אינה מלאכה כלל, משא”כ בישול, וכמו שלאכסן אוכל ודאי אין איסור. ועכ״ז, מסתבר שרק שחיטה נאסרה ולא שאר הכנת מאכל. ובפרט שאין הנידון כאן מגדרי ודיני מלאכה, ואיסור כיבוס היינו מעשה הכיבוס וללבוש בגדים מכובסים וחדא מילתא היא, וסידור בגדים יכול להיות גם בבגדים לא מכובסים. ועד״ז  בשחיטה נהגו לאסור לשחוט בשר ולאכול בשר דחדא מילתא היא, אבל בישול מנלן לאסור, שהרי בישול שייך גם בדברים אחרים, ולאו דוקא בבשר. ובפרט שאם הטעם משום שמחה, הנה כיבוס הוא מעשה חשוב ואסרו וכן שחיטה אבל לא יותר מזה. וראה בביהגר״א תקנא, ז, והובא בבה”ל שם שגם תפירת בגדים וכן קנייתן אסור מן הדין דהוי ככיבוס. וראה גם אצלנו בלוח בנוגע להזמנת בגדים שיבואו אחר ת״ב, שאין לומר בטעם איסור קניית בגדים מחמת ההתעסקות בקני׳.

ובפרט אם נפרש בטעם המנהג שמצניעין רק מחמת שאין לנו מי שיאכל. והכי איכא לפרושי בדוחק ברי״צ גיאות בשם רה״ג ש״הכל יודעין שמניעת שחיטה משום מאכל״.  ומש״כ ש״ביום התענית ליכא דאכיל״ – היינו שלכן לא הי׳ בכלל המנהג, אלא שמכינין בשביל האכילה אחרי התענית.

[וי״מ משום מראית עין – ראה בי׳ מהר״ן שפירא על הטור. ופי׳ כן בל׳ הכלבו. וראה באג״מ דלקמן. וכ״מ קצת במקור הדברים ברי״ץ גיאות (ראה בארוכה בכוונתו בקובץ קהילות יעקב תשע״ד ע׳ קז). וכ״כ בחינוך בית יהודא שם. וג״ז אפ״ל דל״ש בבישול שהוא בצינעא כדלקמן. כן ראיתי למי שכתב שהוא ע״ד הצנעת הסכין בברכת בונה ירושלים, מחמת ימי אבלות על החורבן. ואכ״מ].

וגם לאבודרהם לכאו׳ אינו כפשוטו, שהרי בא״ר לאכילה ל״ח דילמא אתי למיכל (מג״א תריב, ו) והכוונה רק שיש חשש שיזלזלו באיסור – ראה שו״ת קרן לדוד קמו. ול״ש לעניננו. (אלא שבגוף קושייתו איכא למימר שהחשש רק אחרי הבישול כשראוי לאכילה, והיינו שמצניעין שלא ישחטו, שאם ישחטו בהכרח יבשלו, שהרי אא״פ להשאירו בלתי מבושל שיתקלקל, ועל הבישול חיישינן שיאכל. וראה חמו״ד מליחה ח, הביאו בשו״ת רב פעלים ב יו״ד ו, שנראה שתפס כפשוטו. ולכאו׳ גם כאן הכוונה שאם הסכין לפניו חשש שמא ישחוט (ול״מ הכי בראשונים), ושאם ישחט יאכל. איברא, שי״ל שגם אם נפרש כפשוטו, שאני התם שמתוך ריבוי ההתעסקות ששוחט ומולח ומבשל וכו׳ יבוא לאכול, משא״כ בבישול גרידא. ולכאו׳ כ״ה בפשטות, שהחשש אינו שיטעה ויאכל כמו בבשר בחלב אלא רק מחמת ההתעסקות, משא”כ בבישול שאינו עסק גדול. אמנם, איכא למימר גם איפכא, שבבישול יותר מצוי שיאכל, משא״כ בשחיטה. ואכן כה״ק בערוה״ש תקנא, כה, על הטעם שבאבודרהם, שאא״פ לאכול עד שיבשל, ואתי למידכר. אבל גם הוא לא חשש לאסור הבישול). ובכלל, חידוש הוא לאסור שמא יאכל במילי דרבנן (ונחלקו בזה לגבי התעסקות בתוך שש שעות מאכילת בשר, וכן לאונן), ובפרט הכא שגם האכילה אסורה רק ממנהגא.

גם איכא למימר, שללא שחיטה א״ר לאכילה, ולכן גזרו בכדי למנוע האכילה. אבל הבישול אינו מוכרח לאכילה, דהא חזי חי לאומצא.

וראה בשו״ת ישיב יצחק ד, יב שרק בשחיטה שהוא בפרסום נהגו לאסור (וכ״מ בקרן לדוד שם. וא״ש גם להסברא משום מראית עין, שבצינעא לא גזרו), או שהצניעו הסכין לסימנא למיגדר מילתא, ודי בהיכר זה, ואין לגזור על שאר התעסקות.

ועוד ועיקר, דהא מילתא תליא במנהגא. ומה שלא נהגו לא נהגו. ולא נמצא מנהג להדיא שאסור לבשל בשר. ואף שאפשר שלא נזכר המנהג כיון שבלא״ה לא שחטו ומאין להם בשר – שמ״מ למעשה לא נהגו. ועוד, שהרי שחטו בערב ר״ח ולא נזכר שאין לבשל במוצאי ר״ח. (אבל להעיר מהגהות אמרי ברוך למג״א תקנא, ל). וכבר כתבו שהוא מדין דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור (ס׳ הפרנס תכד. שו״ת הרשב״א א, שו – לענין ת״ב).

וח״א העיר, ממש״כ המג״א תקנד, יא, שאשה המבשלת בתשעה באב וצריכה לרחוץ הבשר מותרת לעשות כן. והיינו דמותר לבשל בזמן האסור. אלא שבלא״ה מותר לשחוט ולהכין צרכי סעודה מחצות. והנה בפמ״ג נתקשה שהרי אין אוכלים במוצאי ת״ב, ומשמע דאוקמוה למי שנוהג לאכול בשר במוצאי ת״ב. (גם אפשר דמיירי לצורך מצוה). ומ״מ, אין נראה מדבריו  שלמי שאסור לאכול בשר אסור לבשלו אז, שלא רמז לזה כלל. ושאר הפוסקים לא פירשו כך. ואף שמותר גם לשחוט בת״ב למי שיאכל במוצאי ת״ב, או גם למי שלא יאכל – ראה שו״ע תקנט, י ובנו״כ שם ובמג״א שבריש דברינו, ובמשנ״ב שם לט ובשעה״צ מד. ונראה שנקט לכתחילה שאין לשחוט למנהג כשר שלא לאכול במוצי ת״ב, ועכ״ז הותר הבישול בסתמא. ואולי מיירי למי שצריך כבפמ״ג, אף שלא רמז לזה.

כן להעיר ממאמ״ר תקנט, א, שמותר לשחוט ולבשל עבור תבשיל של בשר לדידי׳ שמותר במוצאי ת״ב. ואפשר, שלכן לא נחית לכך במשנ״ב, דאיהו ס״ל כמאמ״ר, ראה בה״ל תרנח בתחילתו (והארכנו במק״א).

וכן מותר לקנות בשר בתשעת הימים – ראה שו״ת אג״מ או״ח ד, קיב. ושם דן רק מצד מראית עין. ולא עלה בדעתו חשש מחמת שמא יאכל. (וכפה״נ ס״ל שהצנעת הסכין גופא אינה משום מראית עין). ולביהגר״א, י״ל שהרי גם קניית בגדים אינו אסור מן הדין, ולכן גם קניית בשר אינו אסור מצד עיקר המנהג. וראה שו״ת שרה״מ ג, ט. (ושם תמה מאד בחשש שיבוא לאכלו. וכתב שאפשר שהוא מחמת שבהול על ההפסד). אבל ראה דבר חדש בפסקי חמו״ד מכת״י אות י, לאסור לקנות לשבת מקצב נכרי רק ביום ה׳ שמא יאכל. אבל אם הקצב ישראל אפשר דמותר דמה לי אצל ישראל זה או אחר. ושם אות כד שבשבת חזון אסור ליקח בשר יותר וכ״צ (אוצ״ל: יותר מכדי צרכו) ולהניח על שבת נחמו.

וגם אם נאמר שאסור לבשל ולקנות – ובכמה ראדונים נזכר מכירה וקני׳ בחדא מחתא עם השחיטה – הרי שבימינו שיש מקפיא ליכא למיגזר שיאכל. וכ״ה בשרה״מ שם. וכ״כ הגרח״ק בשאלת רב ב, מב, ב -ע׳ שמב.

ולהעיר מהסברא בשו״ת דברי יציב או״ח ב, רלו, ה דמצניעין רק סכין לבהמות ולא לעופות, עיי״ש דיוקיו.

ושו״ר שהתיר בשו״ת משיב נבונים ב, לז, והביא כמה טעמים כעין הנ״ל. ובשו״ת זרע יעקב או״ח קי, ג התיר הגרי״י ע״ה ניימאן עכ״פ ע״י שומר, אף שמודה שהוא חומרא גדולה.  וראה בארוכה קובץ הנ״ל.

 

 

#29532