למה לא נוהגים בחב”ד לומר קדיש דרבנן אחרי שיעור תורה?
ראה בהתקשרות גליון תקעה.
מנהג חסידים שלא לומר אחרי שיעור בתניא. וביארו בזה וכו׳. אלא שלאידך נהגו לומר כמה שורות בתניא אחרי משניות לפני קדיש דרבנן – לקו״ש ב ע׳ 505. אג״ק ד ע׳ קמג. ס׳ המנהגים חב״ד ע׳ 18. כן להעיר ממ״ח סוף הל׳ ת״ת בנוגע ללימוד הקבלה. וכ״ה בשל״ה בסדר הלימוד דליל שבועות אחרי אמירת זוהר. וראה מח״ב או״ח רפז, ד. כה״ח שם ד.
בשאר לימודים – אולי לפי שה״ז רק ממנהגא, ראה שו״ת מהרי״ל סד. שו״ע אדה״ז נה, ד. (וראה אג״ק יא ע׳ לג שהוא מנהג ידוע בכל תפוצות ישראל). ובערוה״ש נה, ט שאינו בחובה אלא שהרשו לומר קדיש. וכשאין חיוב לא מצאו טעם להשתדל במיוחד לאומרו, ״דלא רגילי בהו אינשי״ (מהרי״ל. וראה שו״ת מהרם מינץ קיט. אבל נהגו אז בקדיש יתום, עיי״ש. ובכמה ראשונים מצינו שלא אמרו קדיש דרבנן, רק קדיש יתום. ואיכא לפרושי בדבריהם נמי שאמרוה היתומים). ובלבוש קלג, א נקרא קדיש יתום. ושונה מקדיש דרבנן שבסדר התפלה, שקבעוה כמעט לחובה, ובפרט ע״פ הקבלה – ראה אג״ק מוהריי״צ ג ע׳ קמא ואילך. שער הכולל ג, כז. ונהגו בזה גם כשאין אב ואם – ראה מהרי״ל שם. פת״ש יו״ד שעו, ד בשם שו״ת אבן השוהם כ. (אבל שם שהיא חובה גמורה אחר הלימוד). משיב דברים ריב. אג״ק יד ע׳ שעה (אלא שיש שפירשו דקאי התם בסיום מסכתא ולא בתפלה). וגם בזה ראה שם שמהיות טוב וכו׳. וראה מט״א תרב, מג, שאין לאומרו כשאין לו או״א. ואף שהקשו עליו בשו״ת לבו״מ ערב וראה קצה המטה שם – נראה דס״ל שאחרי הדרשה חמור טפי שלא יאמרו. וראה שו״ת זכרון יהודה מג. פרי השדה ד, צב. ותלוי גם אם הוא מיוחד ליתומים (ראה שו״ת חת״ס או״ח קנט. אבל ראה שם אה״ע קלב ד״ה ונביא) או לא. ובשו״ת הריב״ש קטו שנהגו לומר קדיש דרבנן מי שמת אביו כל שנת אבלו. ואף אם אין אנו מקפידין שיהא בדוקא מי שאין לו או״א, עכ״פ לא נהגו להדר לאומרו בכגון דא. וראה אג״ק ז ע׳ קלט. י ע׳ דש.
ולהעיר שיש מקומות שלא נהגו בכלל בקדיש דרבנן גם בסדר התפלה. ויש מקומות שלא אמרו רק בימים שאומרים צידוק הדין.
ושקו״ט בפ״ע בנוסח קדיש דרבנן הארוך דעתיד לאתחדתא, או הרגיל. ובטעם שיש שנהגו לומר הארוך רק בסיום.
ועכ״פ, אנן קייל״ן שעיקר הענין הוא באגדתא ולא בשאר הלימודים. (אבל ראה סה״ש תשמ״ח א ע׳ 307. אג״ק כז ע׳ תקיד). וגם להדעות שאינו באגדה דוקא – מה״ט נק׳ דאגדתא לפי שבשאר לימודים אינו מצוי שיהיו עשרה.
ופעם נהגו שאמרו רק בשבת – ראה ב״ח או״ח קלב.
ומה שאין אומרים אצלנו אחרי פרקי אבות (ראה שו״ע אדה״ז שם. קצוה״ש טז בבדה״ש ג. ולהעיר מא״ר רצב, יח) – אולי כיון שאמרו כבר לפנ״ז בסוף התפלה בלימוד משניות ואין מנהגנו להרבות בקדישים. ועצ״ב במה שלא דחו הקדיש עד אח״ז. ועד״ז הוא בהגש״פ בשה״ג (אלא ששם אינו של אגדה) שהוא אחרי התפלה. ולדידן, אכן יצאנו הענין לאומרו בכל יום שבב״ח שם. וראה בס׳ האשכול לראב״ד מהדורת אלבק ע׳ 49: כיון דעלמא קאי איהש״ר דאגדתא יפה לומר אחר כל התפלות מילי דאגדתא ולומר קדיש.
וכ״ה בשיעורים הרגילים שהם בד״כ לפני או לאחר התפלה. וראה הלכה ברורה נו, ד. וש״נ.
ובפרט שלכמה דעות צ״ל עשרה הלומדים. ואכ״מ. (וראה ס׳ המנהגים ע׳ 6 בטעם המנהג בתפלה בסיום ברייתא דר׳ ישמעאל וכיו״ב, לומר בקול הנשמע למנין מתפללים ובניגון כמו בלימוד כדי לצאת לכל הדעות). ועצ״ע במנהגנו מחד גיסא לומר משניות אחר כל התפלה עם קדיש, וראה גם אג״ק יא שם, אף שאין עשרה הלומדים, ולא בקדיש דרבנן אחרי שיעורים הנלמדים.
גם בלומד ללא הבנה – אינו נחשב לימוד.
כן להעיר מא״ר קנה, א שהלימוד שאומרים קדיש צ״ל בביהכ״נ ובעמידה דייקא. אלא שפשוט שאינו מעכב. ועיקר כוונתו שמה שנהגו אחר התפלה ללמוד ולומר קדיש – שיהא בעמידה.
#27923
