מה דינו של אבל במשך השבעה בנוגע ללימוד שיעורי חומש ורמב”ם?

 

איני יודע מקור להקל בדבר המפורש בפוסקים לאיסור.

ראיתי מציינים למכתב שאלה הנדפס בס׳ תורת מנחם מנחם ציון ח״א ע׳ 312, שלומדים שיעור חת״ת ושאר פנימיות התורה, ובמענה שם אין התייחסות מפורשת לפרט זה. אלא, שנוסף לזה שאין כאן כדי הוכחה, ופשוט שאא״פ להוכיח במנהגנו מנוסח שאלת השואל, עוד וג״ז עיקר, שלדידי פשוט כביעתא בכותחא שכוונת השואל היא לשיעור תניא, ונקט בל׳ ״חת״ת״ להורות על שיעור היומי בתניא. עוד כתבו לציין לדרכי חסד ע׳ ר, שהביא דעת הפוסקים להתיר ללומד ח״י פרקים משניות שבכ״י חוק ולא יעבור. אבל שם המדובר בש״ק דוקא. ועד״ז שם ע׳ קעט – במועד. וכבר נתקשו גדולים וטובים בטעם ההיתר בשבת דוקא, דממנ״פ אם הוא בכלל סדה״י דהותר לאבל, לישתרי גם בחול. וראה ערוה״ש סי׳ ת ס״ו. דברי סופרים שם בעמק דבר סקס״ה.

ועוד ראיתי למי שכתב להתיר מד״ע מחמת שאח״כ יוקשה עליו להשלים והו״ל דבר האבד, (להעיר מכעי״ז במשמרת שלום שמחות ערך לימוד אות כא לענין חדו״ת בדברים הרעים אחר ג״י’ וראה סה״ש תורת שלום ע׳ 202),  \או כלך לדרך זה, מחמת שאין לימודו ברצון עצמו, אלא שווי׳ עלי׳ חובה מחמת התקנה, והו״ל דרך צער. וכ״ז איננו שוה לי להתיר דבר האסור מדינא בסברות מחודשות שכאלה.

איברא שבגשה״ח כא, ה, ג – ע׳ רכב – חידש מעצמו להתיר בלימוד חוק לישראל למי שמדקדק לתת חוקיו בכל יום וחושש עליו, מחמת שהוא בגדר חובת היום, ומדמה לה ללהוט אחר התורה שבירושלמי מו״ק ג, ה, ע״ד מש״כ בערוה״ש שם.

אלא שגם עיקר הדין דלהוט אחר התורה, אף שהובא בשבה״ל שמחות כו, ותניא רבתי סה, וחי׳ תל׳ הרשב״א מו״ק כא, א (אבל בתוס׳ הרא״ש מו״ק כא, א השמיט ד״ז בהעתקת דברי הירושלמי) – כבר כתב בב״י יו״ד שפה דלא כתבוהו הפוסקים. וראה בתורת מנחם מנחם ציון א ע׳ 101 שלא הובא בשו״ע. אבל להעיר מגליון מהרש״א יו״ד שפד שהביאו. ובערוה״ש שפד, ג שאינו מצוי בימינו. ובשו״ת התעוררות תשובה ד, קצב, ב דקאי רק בתורתו אומנתו. וגם אם לא נימא כדבריו המחודשים, העיקר דקאי רק במי שאין דעתו מיושבת עליו ועינוי וצער לו – ראה הגהות יעב״ץ בטור מהדו״ח שם. ועוד. ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. ובכ״מ הובא דלא קייל״ן הכי דלא מיתנייא בש״ס דידן – ראה ערוה״ש שם. תוספת ירושלים יו״ד שם. וראה גם שו״ת אפרקסתא דעניא ג יו״ד רמב. דברי ישראל וועלץ ג, פז, א. ובמצבת משה בצלאל מו״ק טו, א הוכיח מגמ׳ שם דלא קייל״ן כירושלמי בזה. והעירו מערכי תנאים ואמוראים ערך ר׳ יוסי בן פטרם שרבותיו עסקו בהל׳ אבל. והיינו דלא הקלו בזה. ויש שכתבו דהירושלמי קאי רק למ״ד שאסור ללמוד גם בדברים המותרים – דע״ת או״ח תקנד. התעוררות תשובה וערוה״ש שם. וראה בארוכה בעיקר הענין בקובץ העו״ב חגה״ס תשע״ג.

ובכל אופן, גם בל״ז, אין הדמיון עולה יפה לנדוננו. ועוד ועיקר, שהפוסקים כתבו להדיא לאסור גם בלימוד חוק לישראל בחול עכ״פ, גם בת״ב, וכש״כ באבל – ראה שו״ת לב חיים א, כג, הובא במנחם אבלים פ, א. דיני אבלות להגרא״ז מרגליות יח. ועוד. וראה מה שדחה דברי גשה״ח בשו״ת יבי״א ד, יו״ד לא, ה.

ומנהגנו בת״ב – שאני, שהיא אבילות ישנה, וכפי שמצינו שאבל חמור יותר מת״ב בזה – ראה טור יו״ד סוסי׳ שפד. וגם זה – הותר רק אחרי חצות. ובזה גופא – לא הותר ללמוד רמב״ם. וכבר העירו מלקו״ש חכ״ח ע׳ 286. והארכנו מזה בקובץ הארבעים ע׳ שצה ואילך. וכנ״ל, אא״פ להכריח משם הוראה למעשה בדבר שנתפרש בהדיא לאיסורא.

אסיר תודה אהי׳ אם יודע מ״מ להתיר.

 

 

#2453