נרדם ולא התפלל מעריב

שאלה:

מה הדין במי שנרדם מחמת עייפות ובאמצע השינה יתעורר ונזכר שלא התפלל ערבית, ומחמת העייפות היה קשה לו מאוד לקום מהמיטה ולהתפלל, והמשיך לישון?

האם נחשב לאונס והוא יכול להתפלל שחרית שתים? האם נחשב לחולה ואם כן הוא היה פטור וממילא אין לו להתפלל שחרית שתים? או שהוא פושע על שלא קם.

תשובה:

אם כשהתעורר, חשב מתוך עייפותו, שיתכן ויתעורר שוב, ואומר לנפשו אישן עוד מעט ואתעורר שוב בזמן להתפלל לפני עלות השחר, אלא שהשינה התגברה עליו עד שעבר הזמן, יכול להשלים.

וכן, אם מתוך עייפותו לא היתה דעתו צלולה לגמרי משלים.

אבל, אם היה צלול לגמרי אבל מרגיש עייף מאוד ולכן מחליט לא להתפלל, נחשב מזיד, ואינו משלים.

מקורות:

הנה לדינא הכל תלוי אם ביטל בשאט נפש.

ולכאורה, אם מדובר על סוף הלילה שהוא ידע שאם לא יקום עכשיו כבר לא יוכל להתפלל – יש צד גדול שנחשב למזיד ואינו יכול להשלים.

ומצינו כה״ג במי שהתפלל במקום שהי׳ בו צואה, שכיון שהי׳ עליו לבדוק ומיקרי פושע, נקרא נמי פושע לגבי זה שאינו יכול להשלים, ראה פר״ח קח, ו, הובא בבאה״ט שם י, ובמשנ״ב כא.

[וראה תורת חיים סופר יד, שהקשה שאף שהוא פושע אינו בגדר מזיד שביטל בשאט בנפש. וכה״ק בהדרת מרדכי להר״מ מאושמינא פ׳ משפטים ע׳ שצד בשוה״ג. וכן בבני ציון ליכטמאן קח, יא חולק ע״ז. ונראה שכל שיודע שיש כאן ספק, חשיב מזיד ממש – ראה חידושי חת״ס כריתות יז, א. ול״ד לעוסק בדברים האסורים לפני התפלה, דלקמן – שכאן כל תפלתו בגדר מזיד].

לאידך, בטרוד לקנות סחורה כתב במשנ״ב כד, שהוא בגדר אונס. ועל כרחך טעמא מאי כיון שלא ביטל בשאט נפש. אלא, שג״ז שידע שיפסיד זמן תפלה מחמת עיסוקיו, נחשב שהפסיד בשאט נפש, דהא התם מיירי רק כשהי׳ סבור להתפלל אחר שיגמור העסק ושכח אח”כ. ומוכח שאם ידע שיפסיד את התפילה ע”י העסק נחשב שביטל בשאט נפש.

ובעיקר סיבת הקולא, ה״ט לפי שהטירדא בהשגת ממונו חשיב אונס. (והוא ע״פ שו״ת תרוה״ד ה, בנוגע להצלת ממונו. ומוכח כן מהראיות שהביא התרוה״ד, הן מזקן ששכח תלמודו מחמת אונס, שפירש״י ברכות ח, ב שנטרד בדוחק מזונות, והן מאיסור הפלגה בספינה ג״י קודם שבת, שכתב במרדכי רנח, שהולך לסחורה להרויח נחשב כדבר מצוה. ולהעיר שמותר להפליג אפילו יש לו מזונות והולך להרווחה. והביא הראיות גם בביהגר״א. וכן עולה מדברי הב״ח רלד. וכ״כ בחיי״א כז, ג להוכיח מדברי תרוה״ד. והוא מקורו דמשנ״ב.

אבל בברכת הבית מ, בשערי בינה יט, שהוא אונס מפני שבהול על ממונו אבל משום הפסד ממון מעט ומניעת הריוח אינו אונס. ולא הביא מקור. ובמלקטים הביאו כך ממקו״ח להחו״י קח, ח. ולא שתו לב שחולק על תרוה״ד, או דמוקים לי׳ באוקימתא רחוקה. והוא מחמיר גם בשכחה, יעו״ש. גם בלחם יהודה תפלה ג (י, ב), ובחסל״א קח, ה, ובבא״ח ש״א משפטים טז, כתבו שהוא רק בטרוד שלא יבוא לידי הפסד מהקרן. והב״ד בכה״ח לג. אבל דברי חיי״א ומשנ״ב ברור מללו. וכ״כ בפת״ע טו. יוקח נא טז. בני ציון יב).

ובנדו״ד, נראה שאם מאבק העייפות וטשטוש השינה, מנעו ממנו החלטה בדעה צלולה מתוך שיקול דעת מיושב ה״ז אונס. ולהעיר מלשון אונס שינה בנדה יז, ב ובפירש״י שם. (וראה גם בתמיד כז, ב. ולעניננו ברכות ד, ב. וראה מקו״ח לחו״י סוס״ח. אבל כאן השקו״ט כשכבר התעורר משינתו). ונחלקו פוסקי הזמן בנהג שנרדם מחמת עייפות ומחמתו אירעה תאונה אם חייב או שהוא אונס גמור (ראה שו״ת שבה״ל ח, שא. ויען דוד חו״מ רנו ואילך. מאזני צדק ב, לג). ועכ״פ, שאני נזיקין שחייב באונס אא״כ באונס גמור. ולענין תשלומין גם באונס שאינו גמור משלים. גם אינו דומה ממש לשקו״ט בנדו״ד, אם ההחלטה בעייפותו בגדר פשיעה. וראה בשו״ת חלקת יעקב חו״מ לג, לענין כפרה כשנגרמה הריגה מחמת החלטה בעת עייפותו.

ולעניננו, רק מזיד גמור בגדר פושע, וכל דבר חוץ מזה בכלל שוגג אנוס או מוטעה, ראה גם ערוה״ש קח, ב. וידוע הסיפור שהח״ח התפלל תשלומין, כשלא רצה להתפלל מנחה באמצע אסיפה עם הרה״ק הר״א מבעלזא מחמת כבודו, ואמר שג״ז אונס.

ול״ד נדו״ד למש״כ בשו״ת קרן לדוד או״ח סוסי׳ יח בהולך לישון במכוון, דתחילתו בפשיעה וסופו באונס, כפשוט, דהכא ליכא פשיעה מעיקרא.

[ובכלל צל״ע טעם החומרא שם, שהרי כתב המג״א יא, בטעם שמקילים כשסבור שיהי׳ לו זמן, אף שלענין שבועה תליא בפלוגתא (יו״ד רלב, יב) – דלגבי שבועה חשש לחומרא. והרי שם הוא מטעם תחילתו בפשיעה (וראה שו״ת חת״ס חו״מ מב שהחמיר). ועוד, שכתב הב״י ע״ז גופא, דלא מיקרי מזיד אלא כשמבטל התפלה בשאט בנפש בלי שום טירדא. ויש לחלק, דשאני ההולך לישון שהוא דבר שאסור מן הדין. ומצאתי כך בדע״ת קח, ח בסופו בשם ספר החיים. אבל אדה״ז יב ופמ״ג בא״א א ומשנ״ב כג, נקטו שגם בעסק בדבר האסור מן הדין לפני התפלה משלים, אם סבור מעיקרא שיהא לו שהות אח״כ. וכן מוכח ממקור הענין בנמוק״י ב״ק י, ב בדפי הרי״ף שהביא הא דלא ישב לפני הספר. וע״ז חולק הב״י. וראה גם הגהות הב״ח לנמוק״י שם. אלא שבאמת בקרן לדוד (משא״כ בס׳ החיים) לא קאי כלל לענין תשלומין, אלא אם חייב להקיצו, ואין ראי׳ לשקו״ט כאן, ודלא כפי שהעתיקו כך משמו. וראה שו״ת שבט הקהתי ד, מא.

ושקו״ט כה״ג באשה שהלכה לישון לפני שבת ונרדמה ולא הדליקה נרות שבת, אם לקונסה. וראה שו״ת שבט הקהתי ה, נ. ולשיטתו אזיל.

ובכל אופן, כ״ז אינו שייך לכאן].

 אבל כשקם בדעה צלולה ודאי נחשב מזיד.

ואין לומר שלא נחשב מבטל בשאט נפש – שאילו יצוייר, שאינו נמצא במטה, וכגון שהוא בבית הכנסת בזמן שחרית, והוא מאוד עייף והחליט שהוא לא מוכן להתפלל, בגלל שהוא עייף, והוא מעדיף לישון במקום להתפלל, כלומר, שהחליט בדעה צלולה שהוא רוצה לבטל מצוות תפילה מחמת שהוא עייף, אטו נימא שאינו מזיד.

והעיר הרה״ג בעל עטרת אברהם שליט״א: יש לדון בדבר חדש להגדיל תורה ולהאדירה, שנחלקו הראשונים בגדר תפילת ערבית רשות וחובה. ודעת הרמב”ם כפי שנקט מרן הגר”ח שגדר רשות עדיין נשאר ומה שקבלו כחובה אינו משנה את עצם גדרי התפילה. (ולכן כתב שמי שמתחיל להתפלל ערבית על דעת חובה ונזכר שהתפלל רשאי להמשיך ועוד כמה דינים שיש להוכיח זאת). ומבואר בירושלמי שבכה”ג שעלה למיטה אינו חייב להתפלל ערבית. ולפ”ז יש לדון בנידו”ד לדעת הרמב”ם שאפשר לומר שבכה״ג שבדין רשות אין צריך כלל להתפלל לא שייך תשלומין, ואפשר לומר איפכא שכיון שבעיקר דין ערבית א”א להחשיבו לפושע ממילא שייך תשלומין הגם שקבלוהו כחובה אבל אינו מחיוב חז”ל. (ואפשר שתלוי בגדר תשלומין ואכמ”ל). עכ״ד.

#55925