האם מותר לאבל על פטירת אביו להכנס לחתונה רגע אחד להגיד מזל טוב ולצאת?

וכן האם מותר להכנס לבר מצוה רגע אחד להגיד מזל טוב ולצאת?

תשובה:

אף שיש מתירים להיכנס לרגע לומר מזל טוב, למעשה נכון להחמיר ולהתיר רק בשאר שמחות ולא בשמחת נישואין, אלא אם כן שלא בשעת אכילה תזמורת וריקודים. (ויש הנוהגים לעמוד בחוץ ולקרוא לבעלי השמחה לחוץ לאחל להם מזל טוב).

ומותר ליכנס לאחל מזל טוב בקבלת פנים ובחופה. וגם אם יש תזמורת, התזמורת שרה ניגוני התעוררות ולא ניגוני שמחה.

מקורות:

נחלקו אחרוני הזמן בכניסה רק עבור איחולי מז״ט, ובפרט בשמחת נישואין, שיש שהתירו לגמרי, ויש שהתירו רק שלא בשעת אכילה וריקודים, ויש שאסרו.

והנה בשו״ת זרע אמת ג, קעב ד״ה אמנם כתב לפרש בדעת הרמ״א יו״ד שצא, ג שרק בשעה שעוסקים במזמוטי חתן וכלה אסור, משא״כ בדליכא מזמוטים ולא אכילה. וצ״ע שהרי הרמ״א החמיר גם בכניסה לחופה. והארכנו כאן בענין זה.

ומריש הו״א לדמות למש״כ הגהות אשרי מו״ק ג, מב, בשם או״ז (והוא שם באו״ז אבלות תמז), והובא בב״י סוסי׳ שצא, ובהגהות רעק״א לרמ״א שם, שכשצריך אליו להשלים לעשרה מותר ליכנס ולאכול. וכ״ה בקונטרס אהל חנה שבסו״ס פני ברוך ע׳ תנט בשם הגרשז״א כשצריך אליו לפנים חדשות. (וכ״כ בחזו״ע אבלות ב ע׳ שלח. ציוני הלכה דלקמן בשם הגריש״א. שובע שמחות א הע׳ מ. אבל ראה משה״ק בשערי הוראה כה ע׳ ריא). ונראה לפי שאין כוונתו לשמחה. וכן בעניננו, שכוונתו רק לאחל מז״ט, ואין כוונתו לשמחה. אבל אינו, שיש לחלק בקל, דהתם אא״פ בענין אחר ותתבטל השמחה, ומצוה דרבים היא. וראה ציוני הלכה ע׳ תקטז. (ובאמת, צ״ע להתיר בסעודת שבע ברכות דמעיקרא אינו חייב בזה. ולכאורה באו״ז ובהג״א מיירי בנישואין. וראה בית מועד קורח לט הערה יט ע׳ רל. וראיתי למי שהקשה שלהשיטות שאסור אפילו ליכנס היאך מצטרף לעשרה, שאין האבל בכלל השמחה וליכא צירוף, ובאו״ז נקט להתיר הכניסה, ולכן נחות דרגא כשאין עשרה להתיר אפילו לאכול. וקושיא גמורה אינו. ובפרט שלדידן ליכא הכרעה גמורה לאסור הכניסה רק ממנהגא. ולהעיר מפמ״ג או״ח תמד במ״ז ט).

ומ״מ קיל טפי, שבנדו״ז שאין אצלו שום שמחה ואדרבה, מצטער הוא. ותו, שאי״ז בגדר כניסה כשאינו שוהה שם כלל.

ונראה לבאר, דהא פשיטא לן דהנכנס ליטול חפץ שהשאיר באולם אינו בכלל האיסור, וכן להיכנס כפועל נקיון. וש״מ שאין האיסור על גוף הכניסה למקום השמחה, אלא על כניסה של השתתפות. ומעתה אמירת מז״ט קצרה בלא שהי׳ שם – אף שאינה דומה לגמרי לנטילת חפץ – מ”מ אכתי אינה בגדר השתתפות גמורה, אלא מעשה נימוס בעלמא.

ולכשתרצה, הדבר מדויק בדברי רמב״ן בתורת האדם שער האבל שהקשה על המקילים ליכנס ללא אכילה, שא״כ שמחת מרעות בפורענותא למה התירוה יעשה להם משתה ויסב עמהם, ולא יאכל. ומשמע שהאיסור מחמת שמיסב עמהם במשתה אף שאינו אוכל. וכתב שם, דמסתברא לאסור אפילו ליכנס שאין אבלות במקום שמחה, שימי אבלות לאו ימי שמחה, והוכיח מכ״מ, שהשמחה היא גם ללא אכילה. וראה הגהות המהדיר לשם. וכן בהגהות תפארת אדם לשם.

וכן בהדעות שאסור גם שלא בעת המשתה ושלא במזמוטי חתן וכלה, וגם בחופה לשמוע הברכות, ראה בריטב״א מו״ק כב, ב שאין האבלות עם השמחה כלל (ואיכא לפרושי בכוונתו, שר״ל שאין מצוה בשמיעת הברכות לפי שהאבל אינו שייך לשמחה). וכן מדוייק ברא״ש מו״ק ג, מב, בדעת רמב״ן בטעם שאסור ליכנס, דלעולם איכא שמחה בחופה אפילו שלא בשעת אכילה. ובמאורות כב, ב שכמו שנזהרים מהאכילה יזהרו מהתעכב לשמוע במזמוטי חו״כ ולשמוח עם המשמחים אותם. ובלבוש שצא, א וחכמ״א קסו, א, דהא השמחה היא היפך האבל והו״ל שני הפכים בנושא אחד. וממוצא דבר אתה למד שכל האיסור מחמת השמחה. אבל בדליכא שמחה אין איסור מחמת גוף הכניסה לחוד.

וחזי לאצטרופי כל הדעות שמותר ליכנס ללא אכילה (וראה מה שליקט בתורת הקדמונים ה ע׳ רלו), אף שלדידן אינו עיקר לדינא.

ובהקדם, שיש לחקור מהו גדר איסור, אם האיסור חל על מקום השמחה, ועיקרו דין במקום השמחה, שכל מקום שנתייחד לחופה ולסעודה נאסר עליו עצם הכניסה לשם, או שאין האיסור אלא במעשה שמחה, וגם כניסה לשהות במקום שמחה בשם מעשה שמחה ייקרא לה, או דילמא אין זה לא דין במקום גרידא ולא במעשה פרטי בלבד, אלא עיקרו מצד שנמנה על בני השמחה, שכל שנחשב כאחד מהמשתתפים אסור, וכל שאינו אלא עובר דרך או נכנס לצורך צדדי בלא צורת השתתפות – אינו בכלל האיסור.

והנה פשוט דל״ש לומר שהוא דין במקום גרידא (והארכנו אצלנו שם כעי״ז, שאין האיסור מחמת שהמקום גורם), דאל”כ אף הנכנס ליטול חפץ שהניח שם יהא אסור, והוא רחוק מן הדעת. ואם נאמר שמעשה השמחה הוא האיסור, ומה״ט מותר בלקיחת חפץ, אכתי י״ל דשאני איחולי מז״ט, שאף שאינו אוכל וכו׳ מ״מ יתכן לומר בדוחק גדול שהמעשה מטבעו שייך לשמחה. ויותר נראה שהאיסור מה שהאבל נמנה על ציבור המשתתפים בשמחה ונעשה חלק מבני השמחה.

ולפ”ז כל שנכנס בדרך השתתפות – לחופה, לסעודה, או לשהות עם המסובים – אסור. אבל בנכנס לרגע בעלמא כדי לאחל מז״ט ולצאת, מסתבר שאינו בכלל בני השמחה, אלא כעובר דרך של נימוס וברכה בלבד.

ובפשטות, עצם עמידתו עם הקרואים בתוך מקום השמחה חשיב השתתפות. ומסתבר, שעיקר הגדר הוא אם ביאתו היא כבא לשמוח עם בעלי השמחה, או שאין כאן אלא ביאה צדדית בעלמא. וכל שאינו שוהה שם כלל, ואינו מסב עמהם, וליכא אלא כניסה קלה לפי שעה, ובלא שום צורה של הצטרפות, אין זו ביאה של השתתפות, אלא מעשה של כבוד ודרך ארץ בלבד.

ואף שיש לדחוק ולומר, שליכנס ולאחל מז״ט הוא בגדר שייכות לשמחה, ובפרט שכבר יכול להצטלם וכבר שייך לארוע – לדידי קשה לומר שזהו בגדר שמחה שנאסר לאבל. ואי״ז גזה״כ לאסור להיכנס. אלא שבמילי דסברא קשה להתווכח. ואין הדבר תלוי אלא בראיות ובמקורות, שלכל סברא אפשר למצוא סברא אחרת כנגדה.

ולמעשה, אף שיש למקילים על מה לסמוך, קשה הדבר לסמוך להקל ללא מקור ברור. ולאלו הסומכים להתיר כשאין שם אכילה תזמורת וריקודים – במציאות בבית המשתה כמעט ואין זמן שהמצב כזה.

וראה בנשמת ישראל אבלות א ע׳ שפא, ושם ב ע׳ תקמד, שכתב להתיר. וכ״כ בזכרון (דרכי) יוסף צבי דינר יב ע׳ רי, בשם בעל חוט שני, להתיר אחרי ל׳ מעיקר הדין, אבל עדיף שלא יכנס. וסותר לחוט שני ציצית ע תכא אות א. אבל ראה שם אות ט.

ובקובץ מבית לוי יו״ד הלכות השתתפות בשמחות ד – ע׳ שפא, להתיר רק כשאין כלי זמר. ובציוני הלכה ע תקיג בשם הגריש״א, להקל בכה״ג רק לדודים ודודות בלבד.

ובקיצור דברי סופרים מא, קלא, כתב בפשטות לאסור.

ולהעיר מכעי״ז אם מי שנכנס לומר מז״ט יכול להיות פנים חדשות – ראה אצלנו 54556.

#54560