Hafroshas Challah While Baking Cakes

Question:

I bake large batches of different cakes. (For example marble cakes, sponge cakes, chocolate cakes etc.) And each batter has shiur challah, however I bake each type of cake in small loaf pans. (For example I’ll have 15 small marble cakes and 15 chocolate cakes etc.)

How is challah separated?

Do I separate from each type or 1 separation is good as long as it’s min hamukaf? Does min hamukaf mean if it’s the same room or it needs to be in 1 tray/basket?

Answer:

In order to separate challa with a bracha: You need to make sure that you have the right amount of flour, and that the flour is at least half of the other ingredients. If the flour is less than 1/6, there is no need to separate challah altogether. Since cake is usually made with juice, you should add a drop of water into the batter. It should be noted that many have the custom not to make a bracha on noticeably sweet cakes altogether and this is preferable.

Since it is a liquid batter, the challa should be separated only after baking and not beforehand.

Now, because the cakes are different types, you need to separate from each type by itself, assuming each batter has a full shiur Challah. This is achieved by placing all cakes from 1 type (e.g. all chocolate cakes) into one container or covered by a cloth, having them touch each other, and then Chala should be separated. This should be done for each different type of cake, although only 1 bracha is needed if all of it is being done consecutively.

[If one is baking different types of Challa this should be accomplished either by 1) sticking together the two doughs, enough that if you would pull them apart a bit off the other dough will come off with the other dough. or 2) by placing the two doughs in the same vessel (that has a border- wall that surrounds them].

Sources:

שיש להכניס מים קצת – שלא ליכנס לשאלה של ברכה במי פירות, וגם שאין היתר שריפה לפי שאינה נטמאת. וראה כאן.

ברובו דבש הרי כתב בשו״ת הצ״צ יו״ד רלו לפטור מחלה, עכ״פ ליישב המנהג. וכשיש פחות מששית קמח – כ״כ כמה. וכ״ה בפס״ד בהל׳ חלה לא נודע למי בקובץ יגדי״ת נ.י. חו׳ כח ע׳ קמ. וראה הערת המהדיר שם. וראה הנסמן בשו״ת דברי דוד טהרני ד, נו.

ועיי״ש בצ״צ להקל גם ברובו קמח, כשמתוק ביותר שמבטל טעם הדגן. ועכ״פ אין לברך. אבל בשו״ת מנח״י דלקמן הביא מש״כ בתורת הארץ ד, פז ואילך, שבלעקיך שלנו אין הדבש מבטל טעם הדגן שמרגישים טעם הדגן. ונראה שמסכים עמו. ונראה שבעיסה מתוקה ביותר ודאי אין לברך.

ההפרשה אחר האפי׳ – כיון שהיא רכה ו״אפייתו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה״ כל׳ התוספות פסחים לז, ב ד״ה ולכו״ע. ובבכורות כז, א ד״ה בריש ״שאין מתחייבין בחלה עד לאחר אפי״. וראה שו”ע שכט, ב. אבנ”ז יו”ד תיג. מנחת שלמה א, סח. וכ”פ בשבה”ל ח, רמד. מנח”י ח, קט. תורת הארץ פרק ד אות צב. דרך אמונה פ”ח ס”ק כה ופ”ו ס”ק קה.
ויש שכתבו לכווין לפטור את הבלוע בתנור ובתבניות.

ויש להניח בכלי אחד או לכסות במפה וכדאי שיגעו – ראה שו”ע אדה”ז תנז ו-ט. שבה”ל י, קצב.

לענין מינים שונים – פשוט שאין מצטרפים, שהרי מקפיד שלא יגעו.

ויתירה מזו, שי״א שכ״ה גם כשבדעתו לחלק למינים שונים. וכ״כ בחזו״א לקוטים ב, ב. ופשוט מסברא שג״ז בכלל ע״מ לחלק. ובפשטות לא שנא מזה שאינן מצטרפים אח״כ כשמקפיד בנשיכתם, וא״כ הה״נ שבמקפיד מעיקרא ה״ז בגדר ע״מ לחלק, דמאי שנא. ובפסקי חלה להרשב”א שער א כתב בעיקר הדין דע״מ לחלק, שכיון ששדעתו לחלק העיסה הרי הוא כמקפיד על צירוף חלקי׳ דפטרינן לקמן. וכבר נתחבטו בהנהוג שהוא דוקא לחלק לאנשים שונים. וראה שו״ת הצ״צ יו״ד סרל״ה. אבל י״ל שג״ז בכלל, כיון שלעולם לא יבוא לידי צירוף וכמ״ש בכה״ג בפת״ש שכו, ב בסופו. וראה גם עד״ז בצל״ח ברכות לז, ב ביסוד הגדר דע״מ לחלק לאנשים הרבה. ואף שלא נתפרש ד״ז להדיא בשאר פוסקים – ה״ט דאינהו מיירי בעיסה אחת, ולא קאי בכה״ג בעיסות מסוגים שונים. אבל מסברא נראה דמודו בכה״ג.  וי״ל עוד, דה״ט שהקלו בדעתו לחלק לעצמו, מדנהגו שמפרישים חלה אף שמחלקים הבצק לעיסות קטנות, אבל בכגון דא שלא נהגו בכך, ולמעשה מדובר בשני מיני עיסות, שלא יבואו לידי צירוף בסל אחר אפייתם, שפיר פטורה מחלה.

ולאחרונה כתב בזה הרה״ג הרלוי״צ רסקין – בקובץ העו״ב אלול תשע״ט ונדפס לאחרונה בספרו נתיבים בהלכה ומנהג סנ״ג – והקשה דמאי שנא מעשה עיסה ע״מ לאפות מקצת שחייבת בחלה. אלא שכן ילה״ק בעיקר הדין דע״מ לחלק, איך שלא נפרש, דמ״ש מהעוסה עיסה ע״מ לאפות מקצתה, שמצטרפים לשיעור חלה אף שבדעתו לחלק למין החייב ומין הפטור. וצ״ל, דהתם הפטור שאין לזה שם לחם, ומהני מה שבדעתו לאפות חלקו. אבל הכא חסר בעיקר הצירוף כיון שמקפיד שלא יתערבו. ובאמת זהו כל עיקר השגת הראב״ד ביכורים ו, יט על הדין דע״מ לחלק פטור – ראה ר״י קורקוס שם. ומשו״ה מבאר שם, דהיינו רק במחלק לאחרים של״ש בזה שמא ימלך, דלאו בדעתו תליא. אבל אי״ז סותר הסברא שגם חלוקה מוחלטת אחרת בכלל, שכשמקפידים על התערובת לא אמרינן שמא ימלך. והיינו שבאופה חלק מהעיסה חוששים שימלך ויאפה כולה. אבל בל״ז לא חיישינן דילמא מימליך. וראה כס״מ שם באו״א, דהתם מיירי שרצה לבשל כולו ונמלך לאפות חלקו, ומשו״ה חיישינן שימלך בכולה. וכבר העירו על דבריו, שסתימת כל הפוסקים דבכל גווני חייב בחלה גם בלא נמלך. ובגדולי הקדש שכט, ד שאין לדמות גזירת חכמים זל״ז. וכ״כ בערך שי שכו, ב. ובפשטות, שכיון שרגיל לאפות העיסה חששו שימלך ויאפה כולה, אבל לא חששו שימלך בדעתו מרצונו לחלק העיסה. וכ״כ במנחת שי כ. ועוד שכיון שאפוי׳ חשיבא טפי ממבושלת, חיישינן שימלך לאפות, משא״כ בסוגים שונים באפוי׳ גופא. ובחי׳ ר״ח הלוי שם: דלשיטת הרמב”ם דכל שבשעת חובתה היה דעתו לחלקה הרי זו מיפטרא לעולם, א”כ ממילא הרי לא שייך הכא למיגזר כלל שמא תמלך לעשותה אח”כ כשיעור, דהרי גם אם תעשנה אח”כ כשיעור ג”כ תהיה פטורה מחלה, כיון דמתחלה היה דעתה לחלקה א”כ הרי היא פטורה לעולם על ידי זה מחלה, ולא דמי לאטרינא, דהתם היינו שחשבה לעשותה סופגנין, וא”כ אם תמלך לעשותה פת תחזור ותתחייב, וכדתנן דתחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת, ועל כן שפיר שייך למיגזר התם שמא תמלך, עיי״ש. אבל הרבה אחרונים כתבו להדיא, שאם לבסוף לא נתחלקה העיסה, אף בדעתו לחלק מעיקרא, חייבת בחלה, ושלא כדבריו.

ועכ״פ, ברירא מילתא שכל שדעתו לחלק אינה בגדר צירוף ופטורה מן החלה. והרי נחלקו רבוותא מהו פי׳ לחלק באופן שהוא כריתות מוחלטת, ואיך שלא נפרש נצטרך ליישב החילוק בין זה לעיסה שרוצה לאפות מקצתה ולבשל השאר. ויסוד הענין שכל שיש אפשרות שיבא לידי צירוף כבנחתום אי״ז חלוקה מוחלטת, שצ״ל ברור שיהא פטור בעתיד.

ובנדו״ד שהחלוקה עומדת להתקיים, וכש״כ כשלפני האפי׳ בשעת הגלגול כבר נתערבו תבלינים שונים בהעיסות,  של״ש שימלך, י׳ל שגם להראב״ד פטורה מחלה, דלא חששו שימלך כ״א בעיסה אחת שאפשר עדיין לאפותו כולו ולא לטגן.

ומצו״ב מה שכתבנו לאחד הרבנים שליט״א בענין זה:

מהיכא תיתי שסברת החזו״א מחודשת? רק שבעלמא באשה אחת לא יצוייר ע״מ לחלק אבל ודאי בדאית לה קפידא איכא פטורא דעל מנת לחלק. ובפרט זה בדעת החזו״א, שבמקפיד חשיב לחלק גם באדם אחד מסתבר שהפוסקים מודים לזה.

והוא ממש דין ב׳ נשים המקפידות, שהוא מדין ע״מ לחלק, ראה בפי׳ ריבמ״ץ חלה ד, א מפני שהם רוצים לחלקן, ובר״ש שם כיון דסופו ליחלק. וכ״מ בפסקי חלה לרשב״א שער ב.  והרי אשה אחת במקפדת עשאוה כשתי נשים. ואין טעם לחלק בין עיסה אחת לב׳ עיסות. וראה היטב בש״ך שכו, ד. ועיין בתוספות אנשי שם ומשנה אחרונה שם.

ואף שלחזו״א יסוד ע״מ לחלק משום קפידא – ובכ״מ מבואר דלא תליא בקפידא. וראה ביהגר״א שכו, ד – מ״מ נראה דלכו״ע בדאיכא קפידא ודאי אינו מצטרף. אבל בביהגר״א ז מפורש שאינו. ובחו״ב ג, ד נקט דתרתי בעינן קפידא ולחלק לאחרים.

והיינו שבאופן שבדעתו לחלק העיסה בעודה בצק לשני סוגי אפיות שונים, ומקפיד שלא יתערבו, בכגון דא כמדומה לא מצינו למי שיכתוב לחייב. ודוחק לחלק בין דין ב׳עיסות לעיסה אחת.

ואף שר”ל חולק על עיקר דין ע”מ לחלק [ופסקו כן הראב”ד והמאירי] – הרי לדינא נוקטים פטור על מנת לחלק. וכשמקפיד שלא יתערבו בעודם בצק אחרי החלוקה, ודאי לא עדיף מעל מנת לחלק אפילו לאחרים. והבאתי מראשונים שכתבו בכל עיקר דין מקפיד שהוא מדין ע״מ לחלק.

וכ״כ בשש״כ מב, יא שגם א״צ להפריש כלל, ולא רק שלא לברך. ונקט שכ״ה לכו״ע.

ואפרש שיחתי: ודאי אין כאן דין קפידא גרידא, שהרי מצורף כבר כעת, ומה שייך לומר שמקפיד שלא יתערב אם במציאות מעורב. אבל לאידך כיון שבדעתו לחלק באופן שמקפיד, הרי זה כמחולק ועומד (או לסברת הגר״ח שהוא דין שמחשבתו גורמת הפקעת שם עיסה). ושוב אהני דין קפידא.

ומה שנקטו ראשונים דין וגדר דעתו לחלק בקפידא, כוונתם דלא תימא שכעת מצטרפים בנגיעה או בנשיכה או בסל, שכיון שמקפיד לחלקם הו״ל כמחולק כבר.

ובנוגע לדעת ריש לקיש בזה – הרי הסברא שבאשה אחת עשו אותה כב׳ אנשים, ודעתו לחלק כי הא שאני. ואפשר דמודה בו גם ר״ל. (והאמת אודה ולא אבוש, שלא למדתי דברי הירושלמי הרבה זמן. ואינו ברור לי), וכש״כ שהפוסקים שסוברים שדעתו  לחלק מהני רק בשני אנשים, מודים בזה. אמנם אפשר שלר״ל מה שמקפיד הוא חסרון בנשיכה ובצירוף. ולכן בעיסה אחת ליכא גריעותא במקפיד. וכ״כ חלת לחם ה, י. (ולדבריו גם בעומד לחילק אחר האפי׳ פטור. וראה גם בתוס׳ אנשי שם ד, א בשם הון עשיר דשאני מקפיד שאפילו כשמחלק אחר האפי׳ דינם כמחולקים במקפיד. וראה דברי דוד קרונגלס מה, ו). אבל ברשב״א וריבמ״ץ מוכח להדיא שהוא מדין דעתו לחלק. וגם בר״ש מבואר שבשני נשים מקפידות גם בנילושו יחד פטורים. ולשון המשנה ונגעו כתב בש״ך שכו, ב שהוא משום סיפא שמצטרף באינן מקפידות גם בנגיעה לחוד. ולפ״ז משנה דשני נשים, אינו דין בגדר צירוף דנשיכה ונגיעה. אלא דליכא צירוף במקפידות, אלא שהוא דין בשיעור חלה, דליכא שיעור כיון שעומד לחלק. וכ״מ ברא״ש חלה י ובלבוש שכו, א. ולפ״ז מהני רק כשמקפידות לחלק בעודם בצק. וכ״כ במשנה ראשונה.

אבל לדידן דקייל״ן פטור דע״מ לחלק מסתבר שכן הוא גם בשל איש אחד במקפיד. ודוק.

ונראה שהחזו”א בא לפרש דין “על מנת לחלק”, שמי שמקפיד חשיב לחלק. ואמנם בזה יש חידוש, אבל בעצם הדין אין כאן שום מחלוקת. שהרי מי שמקפיד שלא יתערבו, אין סברא שיצטרף. וכפי שכתבתי שכך כתבו ריבמ”ץ והר”ש בחלה ד, א, ששתי נשים המקפידות הוא מדין דעתו לחלק. וכן בפסקי חלה לרשב”א שער ב. ואין לחלק בין עיסה אחת לשתי עיסות, כמבואר בש”ך שכו, ד.

ומשום הכי, עצם הדין נראה שאין בו ספק. ומה שחידש החזו”א – הוא רק בדרך הלימוד, שמפרש היכי תימצי דדין דעתו לחלק, דמיירי באופן שמקפיד.  (ועוד חידש להלכה, על צד הקולא, שגם בדעתו לחלק, אם אין כאן קפידא אינו מצטרף. והוא מחודש). ואמנם האחרונים שלא כתבו לפרש כך – לא משום שחלקו על גוף הדין, כי זה נכלל כבר בדין מקפיד. וסברו שכאן יש דין נוסף מצד גוף הענין שדעתו לחלק. ומאותו טעם שחלקו על הקולא שבדברי החזו”א. ואדרבה, סברי רבנן שדין מקפיד יסודו בדין דעתו לחלק, ולא איפכא.

שוב מצאתי בתשובות ישראל טויב, ג, נז, יג, שמסתבר שכולם מודים בגוונא דהחזו”א. (ושוב נחית לסברא שבפשטות יש כאן דין שמא ימלך. אלא שבלא”ה איכא לאקשויי על כל הפירושים בדעתו לחלק מדין שמא ימלך. והארכנו במק”א). אבל ראה שם יט.  וראיתי מצויין לס׳ משפטי ארץ, ואינו מצוי אצלי, שכתב ג״כ שבכה״ג לכו״ע פטור. וכ״כ בבאר בשדה כדורי הלכות חלה ג, א. וראה בארוכה שם ע׳ רסב. וכ״כ בקובץ ויען שמואל ז, כב – ע׳ רמ – בפשיטות. וכ״כ בקול ברמה ב ע׳ לא הערה ד בשם בעל מנחת אשר שליט״א שאפשר שבזה כו״ע מודים לחזו״א, ושצ״ע. וכן ראיתי בנאות מרדכי אגרתא דחדוותא להגר״מ גרוס שליט״א ע׳ קד, שאפשר שבזה לדעת הכל פטור. וגם הוא נשאר בצ״ע. וכ״כ בהפרשת חלה כהלכתה בראך ז הערה כג, שנראה שלכו״ע פטור בכה״ג, ונשאר בצ״ע. וראה גם משנת הכשרות זנדר כט הערה עד ואילך, שנסתפק. וכן בחוקי דעה פרידמן ג, שכו ב הערה טז.  וראה גם ויען הכהן ב, לב, יא שכל שמקפיד אפילו לעצמו הוא כמחלק לאחרים.

ובשאלתו, במי שרוצה לאפות בשרי ופרווה: אם מקפיד שלא יתערבו וגם לא ינשכו העיסות זו בזו – ה”ז קפידא גמורה, ואין צירוף, ולא שנא ממי שרוצה לשמור על טהרת עיסתו. ואם מקפיד רק שלא יתערבו, תלוי בפלוגתא.

ואם הקפידא היא רק שלא ישכו לאחר האפי’, תליא בפלוגתא, שמדין דעתו לחלק לדינא אינו שייך כשדעתו לחלק  רק אחרי האפי’. אמנם דין מקפיד איתנהו בפלוגתא אם שייך גם כשהקפידא על אחרי האפי’, כפי שכתבתי.
איברא שלבית מאיר או”ח תנז, גם באינו מקפיד אחר שנאפה שלא יגעו מצטרף. ולפ”ז בבשרי ופרווה הרי מקפיד גם אח”כ, וגרע טפי משאר שני סוגים.

שוב נמלכתי, שהרי שקו”ט במקפיד שלא ישכו משום לחם משנה. וכמה אחרוני הזמן כתבו שאינו בגדר קפידא, לפי שהיא סיבה צדדית. וא”כ ה”ה בזה. (ויש חולקים). וצל”ע סברתם. ומאי שנא משני דפוסים שהביא החזו”א. אמנם, איהו מיירי בקפידא בבצק, ולא אח״כ. וכנראה מוכרח לומר כדבריהם מחמת מנהג ישראל בכל ערב שבת. ועוד שבלחם משנה אינו מקפיד על תערובת העיסות רק על הנשיכה.

ובשני מילויים והעיסה באותו טעם – כתב בלקט העומר ז, ט, במוסגר (והושמט ממהדורת תשמ״ח), וכן בשו״ת שבט הקהתי ד, ערה, שגם לחזו״א מצטרף, שאין קפידא בעיסות שלא יגעו. וכ״מ בדרך אמונה בכורים ו בצה״ל שפח. וצ״ע מאי שנא משני דפוסים. וצ״ל, שבשני דפוסים הרי רוצה שלא ישכו העיסות. וכאן לא איכפת לן אם יגעו, שהרי הבצק אינו מעביר טעם. ולאחר האפי׳ ודאי אינו מקפיד. וצ״ב בכלל החילוק בין שני דפוסים לרוצה לעשות עיסות קטנות שבחזו״א. וראה מה שנתקשה בעיקר דין דפוסים מיוחדים ביערוך שולחן כהן א, פא – ע׳ תקס. והכל תלוי בהנת פירוש הדברים דפוסים מיוחדים. וראה גם תוצאות חיים לאברכי כולל מעלה שלום ע׳ רפז. קובץ זכרון יוסף כולל אור יוסף יג ע׳ קע. ויש שפירש שכל שתתקלקל כוונתו נקרא לחלק. וראה בארוכה דבריך יאיר חדאד ח, קיב ע׳ שפט.

#14363