תשובה הלכתית בענין מכירת חמץ וחמץ שעבר על הפסח

 

שאלה:

לאחדשו”ט ראיתי שכב’ ינאם הערב בעניני מכירה ע”י אינטערנעט.

סידרתי פה בעירנו המכירה עם גוי בהשעה הנכונה. כשגמרנו המכירה אמרתי להגוי שגם כלול בהמכירה מה שיגיע יותר מאוחר כו’.

השאלה: בדקתי באינטרנט וראיתי שממש לפני השקיעה נכנס מכירה של מאפיה ששייך ליהודי באחת מהערים מחוץ לעירנו. אני בטוח שהיהודי יגיד שהוא מכר את החמץ. האם יכולים לקנות אצלו לאחרי החג? והאם אני צריך להודיע ליהודי העיר שזה הגיע מאוחר? או אולי רק להודיע רק לאלו שהם מאה אחוז שומרי תומ” צ, בגלל שאם לא יקנו שמה-יקנו במקום לא כשר או אולי אפילו לא להודיע לאף אחד?

יישר כח גדול על התשובה ויה”ר שנשמע תיכף ומיד בשו”ט ורפו”ש והבשורה העיקרי משיח נאו

א גוט מועד

 

תשובה:

אם בעל הבית שומר תורה ומצוות בהחלט יאמר לו. וגם עתה. אם אינו – לא יאמר לא לו, ולא לאחרים בעיר. ושתיקתו יפה מדיבורו בענין זה.

 

מקורות:

בשו״ת חיים שאל ב, לח, פה הביא דעת גן המלך שא״צ להפרישו מחמץ שעבר עליו הפסח. וחולק עליו, שכיון שגזרו עליו גם לאחרים הפליגו ועשאוהו כחמץ בפסח. וראה שע״ת תמח, טו. פת״ש קיט, א. וכן הסכימו זרע אמת, יט. חקקי לב יו״ד כד. מכתב סופר או״ח יט. וראה יחו״ד ג, כח. והנה, נוסף לזה שחזי לאצטרופי דעת גן המלך, בלא״ה מוכח בכ״מ וגם באדה״ז שלא הפליגו כחמץ בפסח. ועוד ועיקר, בנדו״ד שאינו אלא ספק, ועוד שיש מתירים משום זכין – כפי שהארכנו בכינוס תורה בחוהמ״פ דהאי שתא – ול״ש לקנוס כשסמך על המתירים, והה״נ שאינו אסור לאחרים ובמכ״ש.

וגדולה מזו מצינו דעת הפוסקים שא״צ להודיע לבעל שזינתה אשתו. וכש״כ בדרבנן דחמץ שעעה״פ. וקיל משאר דרבנן, דקנסא הוא. ואין סיבה להודיע בכדי לקנוס בני העיר.

ואף שלכאורה איננו דומה לגמרי לנדו”ד דשם בא”א שזינתה, כידוע דעת הרבה ראשונים בעצם היא איננה אסורה כל עוד אין עדים, ולכן שם באם אין הבעל יודע בעצם אין עליו כל איסור, משא״כ כאן שסו”ס באם זה חמץ שעבר עליו הפסח אף בלא ידיעתו הרי זה איסור מד”ס.

אבל עיקר כוונתי מש״כ כמה אחרונים –  גם לולא טעם הנ״ל  – שאינו מחוייב להודיע משום כבוד הבריות או פגם שפחה. וכיו״ב. ובשו״ת עמק שאלה פג, שגם לולא כבוד הבריות אינו מחוייב להודיע כיון שאפשר שלא יאמין הבעל ומוציא שם רע בחנם. ובנדו״ד שלכו״ע ה״ז דרבנן – הרי להנתיבות בדרבנן בשוגג א״צ כפרה. ובשיחות קודש יש לכאן ולכאן בסברת הנתיבות. וראה לקו״ש כד ע׳ 108. ח ע׳ 155. ולהעיר משיחת אחש״פ – יום אתמול – תשמ״ז. אלא שהאריכו לדחות סברא זו בכ״מ. ולהעיר משיחת ש״פ בראשית תשמ״ט.

[והנה, לכאו׳ מפורש בשו״ע אדה”ז שלד, כח, שחייב כפרה. ואמנם כפי שפיסקו המהדורה החדשה לא כל כך משמע. אך עדיין כן נראה לפרש בדרך הפשט, שהרי כך מפורש במ”א שם שנראה שהוא המקור לדברי אדה”ז. אבל מגופו מוכרע דלא מיירי בדרבנן, שלא שייך חטאת בדרבנן. אלא שעדיין י״ל דכפרה פורתא בעי כמשמעות מג”א שם לג. אולם, כתבו להעיר מהנ״ל – ראה שו״ת בית שלמה יו״ד ד. שו”ת זכר יהוסף סי’ לז. ועוד, שהעירו מזה שבכמה אחרונים מפורש שם בנוגע לחילול שבת שגם בדרבנן בשוגג צריך כפרה. איברא, שאין להוכיח מאיסורי שבת לכהת״כ, וכעין מש״כ בשו״ת מנח״א ג, כג, לדחות הראי׳ מרמ”א יו”ד קכג, כו ביין נסך בשוגג, ומשמע דקאי גם בסתם יינם – ראה אמ״ב יו״ט ג. עין יצחק שם סקל״ח. שד״ח פאת השדה כללים אות א מערכת אין אדם אוסר אות ח בסופו – דסתם יינם חמיר טפי.

ועוד ילה״ע, ששבת שאני שחייב חטאת בדאורייתא. ולכן גם בדרבנן צריך כפרה. ודבר שיש לו עיקר מה״ת מפורש בחוו״ד (לבעל הנתיבות) קס, ז דאיכא איסורא. ולהעיר ממקו״ח  – לבעל הנתיבות) ריש סתס״ז. וראה עם התורה תשמג ע׳ כג. ובכ״מ דשבת חמירא טפי משאר דרבנן – ראה ראש שבת רפ״ד בשם ר״ח. פמ״ג שכח במ״ז ז. וי״ל דעבר גם אדאורייתא של זכירת שבת.

וכבר כתבתי שכדברי הנתיבות, אף שרוב האחרונים דחוהו – כתבו כו״כ כולל שו״ת תורת חסד לא. ועוד. ובודאי לא אישתמיט להו הנ״ל.

וכמו”כ פשוט, שמה שמצאנו שיש להכריע דלא כנה”מ מפסקי המ”א וכו’, איננו מוכיח וגורע בעצם החקירה, ובפרט ששערי תרוצים וחילוקים לא ננעלו.

וכן כתבו להוכיח שהכי ס”ל לאדה”ז בסי’ קצו סעי שלא מחלק בין דרבנן לדאורייתא. וכבר העיר בגוף הענין בבני בנימין ברכות א, יט. שו״ת חיי ארי׳ נו. עין יצחק הנ”ל סקל״ז. וראה שו״ת יבי״א א, יד אות ט בהערה. להורות נתן ב, כג. ועוד. והנה, בט״ז שם להדיא דלענין ברכה חמור טפי. וכעי״ז הביאו מקרית ספר להמבי״ט דיליף לה מואכלת ושבעת אשר נתן לך שמה שאין לך רשות לאכול אינו מברך. ובסגנון אחר בחמדת ישראל קונטרס אור תורה א, שכיון שא״ר לאכילה אי״ז בגדר ואכלת. ותליא בשקו״ט אי א״ר ראוי מדרבנן מיקרי א״ר מדאורייתא. ועוד י״ל, שאי״ז מכבודו של הקב״ה לברך אף שא״צ כפרה. ועוד איכא בגווה, שגם לנתה״מ ה״ז בגדר מעשה עבירה אלא שא״צ כפרה. וגם בזה – ראה פס״ד צמח צדק ו, ד מש״כ לחלק בין דאורייתא לדרבנן לענין ברכה. וראה אצלנו שו״ת באתרא דרב ב׳תשצח.

ולהעיר שבלקו״ש חכ״ד שם מדברי כ”ק אד”ש מביא דע”פ האריז”ל חייב כפרה. ומשמע דס”ל דעכ”פ הוי בזה עון ומכשול ולא שאין בזה דבר איסור [אף לנה”מ, ודלא כדכתבו כו”כ ראה שד”ח פאת השדה א כלל קח. ודו”ק.

אבל מובן, שמזה שלהארי״ל צריך כפרה אינו מכריע ההלכה. וכמה עניני כפרה בכתבי האריז״ל גם כשמותר לגמרי להלכה. ולהעיר משיחת אחש״פ תש״מ.

וגדולה מזו מצינו בשער הכוונות (בענין שחרית של שבת, דף עד ע”ד): הגיד לי מורי [האר”י] ז”ל, כי פעם אחת הראו לו בהקיץ חכם אחד גדול בדורו, מן הדורות הקודמים אלינו, שהיו דנים אותו בשמים על שפעם אחת היה הולך בדרך ביום שבת, ונכנס מאליו מעט עפר בתוך מנעלו בלתי כוונה, ולא נזהר להסירו, והלך בו ארבע אמות ברשות הרבים, וכאשר הגיע זמן החכם ההוא להעלותו מדרגה למעלה מן המדרגה שהיתה לו עד אז בגן עדן, אז דנו אותו על כך ובפעם הראשונה לא נענש על דקדוקי מצוות כאלה, ורק עתה שרצו להעלותו למדרגה עליונה יותר היו דנים ומענישים אותו על דקדוקי מצוות כאלה. והובא גם בכ״מ בלקו״ש. ולהנ״ל שהוא בגדר עבירה אלא שא״צ כפרה יל״פ גם דברי האריז״ל.

ולעניננו, להעיר משו״ת ארץ צבי סב, שהיקל לא להצריך כפרה בחילול שבת בשוגג מחמת דברי הנתה״מ. ואף דמיירי במתעסק, בסו״ד כתב גם את״ל שהוא שוגג. וצע״ג.

ואגב, מזה ילה״ע קצת לענין כפרה כששימשו בתוך העונה גם כשלא ראו דם. אבל שם חמור קצת שי״א שסמוך לוסתות דאורייתא אף דלא קייל״ן הכי. ועוד, שבשוכח צ״ע אי נקרא שוגג. והארכנו מזה בשו״ת באתרא דרב סי׳ א׳תיד].

וראה בארוכה עין יצחק אה״ע סז – והביא שם גם דברי חיים שאל הנ״ל – ע״פ נתיבות הנז׳, גם לענין פנוי׳ שזינתה מקודם, שהוא דרבנן. ומפי השמועה בליל יו״כ תשמ״ה הורה כ״ק אד״ש לא להודיע לכהנים. וראה בכגון דא נשמת אברהם יו״ד שעב. אלא ששם הוא בשוא״ת ומתעסק. והיינו טיעמא נמי שבעירוב שנתקלקל נהוג שאין מודיעים כיון שהוא מתעסק. והעיקר בעניננו, כיון שהמוכר סומך אמתירים, או שיש מתירים עכ״פ, ל״ש לקנוס.

ובאמת י״ל, שגם בחמץ שעבר עליו הפסח מצאנו כעין זה ובהקדים שנראה מדברי אדה”ז בכו”כ מקומות שגם מי שלא עבר איסור ב”י וב”י עדיין חמצו אסור אחר פסח [כמבואר בסי’ תלו קו”א ו תמב קו”א ט תמח, כט ועוד]. והנה כתב אדה”ז בסי’ תסז סעי’ ד במוסגר ״אבל אם יש שם הפסד מרובה כגון מי שיש לו בערב פסח דגן הרבה שנתבקע שאי אפשר לו למוכרו לישראל שאין הישראל קונה חמץ הרבה בערב פסח יש לסמוך על סברא הראשונה ויכול למכרו כולו לנכרי אחד (שהרי אף אם יטחנו הנכרי וימכור הקמח לישראל אחר זמן איסור חמץ לא יעבור עליו בבל יראה לפי שהוא מקח טעות שאלו היה יודע שהקמח הוא מדגן שנפלו עליו מים לא היה לוקחו שמן הסתם אין נוח לאדם לקנות דבר האסור לו לקנותו כמו שנתבאר בסימן תמ”ח ואם ימכרנו לישראל קודם זמן איסור חמץ גם כן לא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה שהרי נהגו כל ישראל לבטל בסוף שעה ה’ כמו שנתבאר בסימן תל”ד ועוד שיש אומרים שאין אדם עובר בבל יראה ובל ימצא אלא על חמצו הידוע לו אבל לא על חמצו שאין ידוע לו וקמח זה אין הלוקחו יודע שהוא חמץ).״. ולכאורה בכל דבריו רק תירץ מדוע יש צד שלא עבר על ב”י וב”י אך לא נתבאר כאן מדוע לא חשש שלאחר הפסח יהי’ זה אסור מצד חמץ שעבר עליו הפסח? שהרי קיי”ל בסי’ תמח, כט שאף שחמץ שלא היה ידוע לו קנסו אותו חכמים? אלא שבודאי שבאם באנו לסמוך על שיטת המ”א שחמץ שאיננו ידוע לו איננו עובר עליו ה”ה שכל עוד לא נודע לו שיש אצלו חמץ גם לא קנסו אותו חכמים לאחר הפסח.

וא”כ ה”ה בנדו”ד שבעל החנות סבור שאין אצלו חמץ בפסח כיון שהוא סבור שהמכירה חלה, וא”כ לדעת המ”א יתכן שלא על על ב”י וב”י וכל עוד לא נודע הדבר גם לא קנסו אותו חכמים.

ועוד ועיקר, שבכל אופן הרי אין הכרח שיקנו דוקא מחמץ זה שהרי יש בידו גם סחורה אחרת.

 וחזי לאצטרופי הסברא שבמי שהקנס לא ירתיע לא גזרו בו, מגן האלף תמח, ז. וממילא לא קנסו גם לאחרים. או שדינו כחמצו של נכרי  – שו״ת שו״מ תנינא ד, י.

ויש לצרף גם השיטות דבאונס מותר. וכן כאמור, ששייך זכין בכגון דא.

 ויש בזה נ”מ למעשה בבני זוג ששכחו עונת חשש ושמשו בתוך העונה, ולא ראתה דם, דסו”ס נכשלו באיסור וראוי להם לנהוג כפרה.

ובלאה״כ, בספק חמץ שעעה״פ – שכ״ה בנדו״ד מחמת הפלוגתא בגדרי זכין – לרוה״פ יש להקל. וכ״פ אדה״ז בשו״ע (סתמ״ח ס״ל) מעיקר הדין, אלא שכתב לחוש לדעת המחמירים במקום שאין שם הפ״מ. ומה גם לפמש״כ בשו״ת ארץ צבי (ח״א סוסי׳ פג) שלאחרים (לא לבעל החמץ) לכו״ע מותר בספק חמץ שעעה״פ, עיי״ש טעמו.

 

 

#7943