ישיבה בסוכה ללא משפחה

שאלה:

בעל תשובה נאלץ ליסוע עם אביו וכל משפחתו המורחבת לסוכות לבית מלון בחו”ל, ואין שם סוכה. הוא קנה סוכה מתקפלת קטנה ויבנה אותה שם, אבל רוצה לאכול עם כולם. בלילה הראשון יאכל כזית בסוכה, השאלה היא מה להתיר לו לאכול חוץ לסוכה [בכל ימי החג]?

תשובה:

יש מקום להקל שיכול לאכול ביחד עם בני המשפחה אלא שיקפיד לא לאכול פת או מיני מזונות. והפת או מיני מזונות יאכל לבד בסוכתו.

מקורות:

מעיקר הדין אסור לאכול חוץ לסוכה רק פת הבאה בכיסנין ופת גמורה יותר מכביצה. והוסיף ע״ז במג״א לחייב גם ביותר מכביצה של תבשילי מזונות (ולא רק בקביעות סעודה). והרבה מחמירים בקביעות סעודה גם של שאר דברים. ומצינו כך בהרבה ראשונים. ולא זו בלבד אלא שבכ״מ משמע להחמיר ביותר מכביצה. ואף שבארוחות שלמות שאינן כוללות פת אבל משביעות – קשה להקל, בנדו״ז אפשר לסמוך על הפוסקים שהשמיטו ד״ז. (ויש שהציע לחלק הארוחות לשתים, שכל חצי ארוחה אינו מספיק חשוב. וצ״ע).

ועוד יש לדון מצד גדר מצטער וכעין תדורו מחמת פרידתו מקרובי משפחתו שאינם שומרי תו”מ שאינם אוכלים בסוכה. והיא שאלה כבידת משקל, שקשה להגדיר בזה דברים ברורים. ויש ליזהר מלענות תשובה מחמירה בזה במי שסורו רע.

והנה, מצאנו מצטער לגבי לא לישון עם אשתו אבל שם היא פטורה. אבל קשה לומר להתיר מחמת רצונם לא לישב בסוכה, ואתה והם חייבים בכבודי.

לאידך, גדר מצטער תלוי בהגדרה המציאותית של כעין תדורו, וסו״ס אין לו פתחון פה לומר למשפחתו שעוברים על רצון הבורא, ומתנהל מולם בחברות (ומסתמא – ע״פ הוראת רבותיו), וממילא במציאות – הישיבה בדד אינה כעין תדורו.

ובאותו ענין, נשאלתי במשפחה שמגיעה מחו”ל לא״י (יש להם יארצייט וכו’ ובגלל זה באים), ורוצים לאכול בשמע״צ עם כל המשפחה בבית, האם שייך למצטער.

ומצינו, שכמה מהאחרונים צירפו סברא זו לקולא בנדון דבן חו״ל – ראה אות היא לעולם ב מערכת ס, נב הובא בשד״ח אס״ד סוכה א, י. בצה״ח ה, קמו. יחו״ד ב, עו. תשוה״נ ה, רט. הליכות אבן ישראל לז, כד. ובשו״ת אול״צ ג, כג, יא שחייב גם כשמתארח אצל אחרים אא״כ קשה עליו להטריח בעה״ב להביא לו מאכליו או שקשה לו לישב לבד. אבל ביוט״ש כהלכתו ג הע׳ מט בשם המנח״ש והגריש״א (והובא באשרי האיש כו, מד), שאינו בגדר מצטער והיא עיקר מצות סוכה לעזוב ביתו. (ולכאורה יש לחלק גם בין אדם יחיד או שנים שלש, שלאכול אחד בנפרד מכולם קיל טפי, אבל לא כל אחד שמתחשק לו לסעוד עם עוד אנשים נאמר שיש בו חיסרון של כעין תדורו).

אמנם, בנדו״ז שאני, ד רק סברא זו כשלעצמה ללא שאר צירופים. וראה הליכות שלמה ט, בארחות הלכה 127 בנוגע לבעל תשובה שמלעיגים עליו. אלא שהוא לשיטתו.

ויש לדון אם סמכו על סברא זו רק בצירוף שאר הסברות, או שהוא טעם המספיק מצד עצמו. וקייל״ן בכללי הפוסקים, שכשהרב המתיר הביא כמה טעמים, אין לסמוך להתיר מכח טעם אחד לחוד, ורק בתרווייהו בהדי הדדי הוא דשרי. ועוד להעיר, שנידון דבן חו״ל בא״י הוא דרבנן ונידוננו הוא דאורייתא.

ובאמת, יוקשה להבין טעם הסברא שאין בזה מצטער, שלמה לא יחשב צער זה לצער, ומה בכך שהגורמים לזה נוהגים שלא כדין.

אבל עכ”פ אף אם נאמר שקשה לסמוך על סברא זו בפני עצמה, לכאורה עכ״פ בדברים שהם בגדר ספיקא דדינא אם חייב בסוכה, והיינו כל הדברים מלבד פת יותר מכביצה, יש מקום לומר בזה כעין ספק ספיקא.

ובהקדם, שבאמת צ״ע בכל עיקר גדר מצטער מתי אומרים שהוא צערא דנפשי׳ ואיבעי לי׳ ליתובי דעתי׳. [ולכאורה ששאני אבל, שאין משמעות לצערו אם יהיה בסוכה או לא, וכך סברת מהרי״ק שרש קעח. אמנם, לדעתו מכאן ראי׳ שמצטער כולל גם כשלא ינצל בצאתו מהסוכה. וברא״ש סוכה ב, ז וכן בתוס׳ הרא״ש סוכה כה, ב, מפורש שבאבל חפץ הוא להיות מתבודד ויושב במקום צער ואפילה כדי להיות טרוד בצערו. וכ״כ במג״א תרמ, י: ואף ע”ג דצער הוא לו לישב בסוכה דחפץ להיות מתבודד כדי להיות טרוד בצער קמ”ל דאיבעי ליה ליתובי דעתי’ [הרא”ש דלא כמהרי”ק] והע”ש לא ע”ש וכתוב בספר תניא אם המת הי’ חביב כ”כ שאין יכול להסירו מלבו פטור ע”כ ומיירי שמצער בישיבתו בסוכ’ כמש”ל. צער מחמת הסוכה]. ומעולם לא שמענו פקפוק להחמיר במצטער אחר שיכול ליישב דעתו.

וכן לא קייל״ן בנוגע לסוכת חבירו שפטור משום מצטער שאין אדם ערב אלא בשלו רק מחמת טורח גדול (ראה שו״ת תרוה״ד צג), לפי שאין זה מצטער גמור (ראה אדה״ז תרמ, ט. ובמשנ״ב כב דלא פסיקא לי׳ כ״כ סברא זו שהוא מצטער). [ובמשנ”ב הב״ד דברי החיי”א גם בזה שיכול ליישב דעתו ולהחליט שאינו מצטער, אבל רק לענין זה שאינו הדיוט, ולא לגבי פטור מצטער].

וסוכת חבירו – קרוב ביותר לנידוננו [ובאמת כמה מאחרונים הנ״ל שדנו באורח מחו״ל בשמע״צ ציינו לזה]. אלא שלפום ריהטא משמע שהספק הוא על זה עצמו כמה באמת הוא צער לאדם, אבל כאן הוא לכאו’ צער יותר גדול מללכת לסוכת חבירו. ולפי הגדר שכתבו הפוסקים שמשערים אם היה עוזב את ביתו בשביל זה, כאן היה עוזב את ביתו [וכבר ביארו דהיינו שהיה עוזב ועובר לחדר שפחות נוח להיות שם].

ויל״ע, כשבני ביתו מצטערים והוא אינו מצטער – האם מחוייב לאכול לבד. ואכן, כ״ד הגרשז״א. וצ״ע מאי שנא ממצטער בשינה לישון ללא אשתו שהקלו בפוסקים. וחקרוה במי שאשתו ובני ביתו מפחדים לישון לבד בבית. ובמועדים וזמנים פח כתב שהוא רק בנוגע לשינה. ומנא לי׳ הא. ומה שאמרו שאשה פטורה מהסוכה אף שדירה איש ואשתו – אינו מכריח שכ״ה גם במצטער ללא אשתו.

ואולי לחלק בין שינה לאכילה, שמקום השינה הוא מעיקר גדר דירה, ובפרט באיש ואשתו, דאמרינן מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו. ואף שאין האשה מעכבת בחיוב הבעל, כשהסוכה אינה ראויה לו לישן בה עם אשתו כדרך שהוא דר בביתו, יש לדון בזה משום מצטער.

משא״כ באכילה, שאף שסעודה בחבורה היא מדרכי הבית, אין כל אכילה תלויה בחבורה, ומצוי שאדם אוכל בביתו ביחידי, או שפורש מחבורתו לפי שעה וחוזר אלי׳, ולא כל חסרון של חבורה מפקיע שם דירה. מיהו, היכא שאין זה משום ניחותא בעלמא, אלא שהפרישה גורמת צער מרובה, איבה, לעג, או ניתוק גדול מבני ביתו, עד שאדם דרכו לשנות דירתו ולהנצל מצער כי האי, יש לצדד שג״ז בכלל מצטער הוא. אלא שאין הדבר מוכרע, ובפרט לבנות היתר באכילת פת או מיני מזונות שחיובם בסוכה ברור.

ולהעיר מפמ״ג תרמ בא״א יד להקל בהולכי דרכים בסוכה קטנה כשרגיל לאכול עם בני ביתו. וכ״מ בשו״ת שו״מ מהדורא רביעאה כט. ובבכור״י שם ל הקשה על הפמ״ג. ושם, דהא פטרינן נשים וקטנים מן הסוכה אף שבביתו מסתמא הם על שולחנו. והוא עצמו כתב תרלט, יח בפי׳ הגמרא ערכין ג. ב, לפטור כהנים מהסוכה שאין נשותיהם יכולים לאכול עמהם. וצע״ג.

ולפ״ז בעניננו, מחד גיסא יש לצדד שהוא מצטער, אלא שהלב נוקף קצת. אבל עכ”פ בדבר שאין עיקר חיובו בסוכה ודאי, יש לצרף סברא זו לסניף להקל, ובפרט בשעת הדחק כזה.

והנה, גם הפמ״ג נקט שבעיר חייב לעשות סוכה גדולה כבביתו. אבל בנדו״ז אינו שייך במציאות.

אמנם נראה פשוט, שנדו״ז אינו דומה כלל למה שדנו האחרונים במי שנצרך לישב בדד, דאפשר שיש בו משום מצטער, דהתם מיירי במי שקיים מצות סוכה כדרכה, ועשה לו סוכה שראוי׳ לישיבתו, אלא שאירע לו לאחר מכן צער מחמת הפרישה מבני ביתו או מחבורתו. אבל מי שנוסע לכתחילה למקום שיודע שלא יהא יכול לישב בסוכתו עם בני משפחתו, ושמחמת כן יבקש לפטור עצמו מן הסוכה בטענת צער, הרי הוא מכניס עצמו מתחילה למצב זה.והוא על דרך מה שכתב החתם סופר בגליון סי׳ תרלט, דאטו נימא שלא יעשה אדם סוכה לעצמו, ואחר כך יפטור עצמו באכילה חוץ לסוכה משום מצטער. וה״נ, אטו נימא שיסע לכתחילה למקום שכולם אוכלים חוץ לסוכה ואז יפטור את עצמו מדין מצטער מהמצוה, ודאי זה אינו. ויתירה מזו אם באמת יפטר את עצמו מדין מצטער ויאכל סעודתו חוץ לסוכה יש להסתפק שמא גם מה שאכל בסוכה אינו יוצא ידי חובתו לשיטת המרדכי הידועה (ויש לפלפל בזה). ומש”כ האחרונים לפטור מה״ט בא״י בשמע״צ הוא רק בצירוף שאר טעמים.

ומכל מקום, אין מזה ראיה לאסור בשאר מאכלים שאין חיובם בסוכה ברור, שיש לדון בעיקר גדר חיובם בסוכה. ואם יש צער בפרישתו מבני משפחתו, אינו אלא סניף בעלמא לצרף במקום הדחק, ולא עיקר ההיתר.

ותיתי להו להרבנים בעל עטרת אברהם ובירורי סוגיות שליט״א על הערותיהם המועילות.

#55049