בענין כיסוי תפילין של יד

במנחות לז, ב, דרב אשי הוה צירי׳ בידי׳ [ובפירש״י; מכה היתה לו אצל הקיבורת ונקרע חלוקו שם כדי שלא תדחק המכה והיו נראין התפילין דרך הקריעה] וקא מיתחזיין תפלין, ואמר דבמקום לך לאות איתמר. ופירש״י: מקום שרוב בני אדם אין נראה לאחרים דהיינו קבורת, ולעולם אם נקרע שרי.

והנה, בא״ר כז, יז, שהוא רק מחמת שהיתה לו מכה. ובסה״ת ריא שטוב לכסות. והביא כן משמושא רבה. וראה בב״י או״ח כז, שבסה״ת פי׳ בכוונת שמו״ר דקאי אתש״י. גם באר״ח תפלין יז כתב לכסות של יד. וכ״מ בתוס׳ מגילה כו, ב ד״ה תשמישי. מנחות לה, ב ד״ה אלו. ברכות ו, א ד״ה הנ״ל. רא״ש הל׳ תפלין יב. ועוד. (אלא שבחלק מהנ״ל אינו מוכח כ״א גוף הדרשה דלך לאות, ואכתי איכא לפרושי שמקום לך לאות קאמרי).

אבל בשו״ת תשב״ץ א סוסי ל, שא״צ גם לכתחילה. וראה גם ד״מ כז, ח שאין קפידא. והבין כן בדעת הראשונים. וכ״פ ברמ״א כז, יא, שבש״י אין להקפיד אם הם גלויים או מכוסים. וכ״פ כל האחרונים. ובשו״ע אדה״ז כז, ח, שאפילו נקרעו בגדיו כולם אין בכך כלום. וראה מלבושי יו״ט כז, ז שהעיר על הלבוש במה שנקט כאר״ח ושבק לכל הני רבוותא דהביאו הך דרב אשי. והב״ד בא״ז י. וכן תמה בספרו דברי חמודות על הרא״ש בהלכות תפלין פט.

אבל בא״ר שם יז נטה קו והשיג על הרמ״א, ושהעיקר כסה״ת ואר״ח. אבל, גם לדידהו – ה״ז חומרא בעלמא, ראה ארצה״ח יא. משנ״ב מז. וראה משה״ק בצביון העמודים לסמ״ק קנג, ט, דמה שייך לומר שלכתחילה צריך לכסות, שאם אינו בכלל לימוד דלך לאות מ״ט יצטרך לכסות. ולאידך, אם הוא בכלל מדוע אינו מעכב. ֿ

גם במג״א כא משמע שפי׳ בדברי הרמ״א דקאי בנקרעו דוקא, וממילא אינו יכול לכסות. ואפשר שכ״מ בפירש״י מנחות שם – ראה אות חיים ממונקאטש כז, יט. ויל״ד, דגופא דעובדא הכי הוה. ֿ

אבל פשטות לשון הרמ״א דבכל גווני קאי. וגם במג״א אינו מוכרח כלל. ונראה שכוונתו לאפוקי במניח על הבגד, ור״ל שמה שהם גלויים הוא מטעם שנקרעו בגדיו, ואילו הניחו על ההגד לאו ש״ד משום לך לאות, עייש״ה. וכ״ה בהגהות רעק״א לדרה״ח דין מקום הנחת תפלין ח. וכ״ה במשנ״ב מח.

והנה, במג״א משמע יתירה מזו שכיון שהוא תחת בגדיו רק שנקרעו ש״ד. אבל יותר נראה שכוונתו שמניחם במקום שבדרך כלל הוא תחת בגדיו.

ולפ״ז א״ש משה״ק בהגהות ברוך טעם על המג״א, שלדבריו באין לו בגד ליתסר להניח תפלין. אבל בארצות החיים חולק על המג״א, שהחסרון רק במניחו על בגד, אבל על בשרו ש״ד. ובשו״ע אדה״ז משמע שהבין כעי״ז במג״א עצמו. (וצ״ע בשיטת המשנ״ב יח, שהוא דלא כמאן, שבבגד כתב דלא מהני להניח בגד עליו מלמעלה, והוא כדעת הארצה״ח, ואילו ע״ג רטי׳ הצריך בגד אחר עליו מלמעלה. (ולארצה״ח גופא אפשר דמהני גם ע״ג רטי׳, שג״ז בגדר על בשרו. אבל לפ״ז א״צ בבגד עליו מלמעלה). ובאמת, במקורו בחיי״א יד, יד, משמע שהביאו לגבי עיקר הענין, כדעת הא״ר, ראה שם שהציב ציון לסה״ת שהובא בא״ר. וצ״ע גם בדבריו. ועמד בזה בבית ברוך שם. ודעת א״ר – הובא להלן במשנ״ב כנ״ל. אבל כאן משמע טפי שהוא מדינא).

והנה, מצינו גם סברא לכסותם ע״ד הקבלה. ונסמן אצלנו, והארכנו בזה 17434.

אלא שד״ז הוא רק בשעת הנחה, כלשון שעה״כ ועוד, הובא שם. והמשמעות שם ובכ״מ ששייך רק לענין גוף ההנחה. וראה אצלנו 17828. וכן בפוסקים שנקטו לשון לך לאות – היינו ע״ד המליצה כנזכר אצלנו שם. וגם אם לא, ראה שם, הא לא קייל״ן הכי.

אמנם, בהגהות צמח בפע״ח ובנגיד כתב בלשון אפילו בשעת ההנחה. והיינו שאח״כ בודאי מכוסה. ובשלמי ציבור דיני תפלין ח, במהדו״ח ע׳ צז בדברי המגי׳, הב״ד, ושוי׳ כחולק על הפוסקים שכתבו שא״צ להיות מכוסים. גם בהגהות מהר״א אזולאי על הלבוש כז, ג, שהובא בברכ״י כז, ה משמע דנקט שהזהירות ע״ד הסוד ודעת בעלי נגלה לכסותם, כי הדדי נינהו נינהו. וצ״ע, שלא מצינו אצל בעלי הנגלה שמצד גדר לך לאות, צריך שגם ההנחה תהא בהצנע. ואף אם המצוה בקשירה ולא שיהיו מונחים (וראה צפע״נ, הובא ונתבאר בלקו״ש לט ע׳ 24 ואילך. ולהעיר מדברי המהדיר לברכ״י במהדו״ח) – מסתבר שאינו דין בהנחה, אלא בהאות שעי״ז. ולא נהירא למימר בדעתם, שכיון שבשעת ההנחה הוא לאות לאחרים, לא מהני מה שמכסה אח״כ.

[ועוד חידש בהגהות צמח שמכש״כ שבתש״ר צריך לכסות בשעת ההנחה. וכ״ה בספרו זר זהב סוסי׳ כח ובביאור יותר. וכ״ה בשלמי ציבור ועוד. והכי איכא לפרושי גם בהגהות מהר״א אזולאי שם. ואינו מוכרח.

אבל ד״ז לא הובא בשאר מקומות, ולא ראינו נוהגים בזה. ולא מפי האריז״ל יצא. ואדרבה, ראה בלקוטי לוי״צ לזח״ג פא, א – ע׳ שיד – שהכיסוי בתש״ר הוא אחרי ההנחה. וראה תורת מנחם לתפארת לוי״צ שם. ושו״ר שעמד בזה בעלי הדס סיטבון מילואים ע׳ יג].

גם בלשון מהר״י צמח אפילו בהנחתן – לא תימא דלדיוקי אתא שע״ד הסוד צריכים שיהיו מכוסים גם אח״כ, אלא קושטא קאמר לפי המציאות בהווה שרגיל שיהיו מכוסים. ואין לנו ללמוד הנהגות חדשות ע״ד הסוד מדיוק לשון הר״י צמח, כמובן.

ואף שלכאורה כלפי לייא, שאם תש״ר שכתבו בפוסקים שצריכים להיות גלויים ונראים, מ״מ עד הסוד מצוה לכסותם, עכ״פ בחלקם, כש״כ בתש״י שאין מצותם ע״ד הנגלה להיות גלויים. וכנראה מהר״י צמח סבר ללמוד ק״ו כך – הרי אין לנו ללמוד מעצמנו ק״ו בכוונות ע״ד הסוד. בשגם שלא ראינו בהנהגת אנשי מעשה, גם כאלה שאצלם התש״י מכוסה תמיד, שיהא מכוסה כל הזמן בטלית דוקא, לפי ״מנהג שנתפשט בינינו להגביה צדי הטלית על הכתף מכאן ומכאן״ כלשון אדה״ז בסידור הלכות ציצית. וכ״ה בשעה״כ ענין תפלִת השחר, שבברכת אהבת עולם תתיר כנפות על הכתפיים שיפלו למטה. ומשמע שעד עכשיו אינן מכסות התש״י.

ופשוט, שאין לדייק מהלשון בשעה״כ ועוד, יקשור תש״י ווכו׳ ויכסה זרועו, שהכיסוי אחר ההנחה (ומכאן באו כמה לדון אם יש חשש הפסק בכיסוי אחר ההנחה ואכ״מ), שהרי מפורש שם שההנחה גופא בהצנע. וכמפורש בכ״מ להאפיל בעת ההנחה. ולא בא להשמיענו הסדר. ואף גם זאת, ראה בשער התפלה מהדורת אהבת שלום ע׳ לט, שד״ז תוספת לשון מהרח״ו לאחר זמן. וממילא מובן יותר, דלא אתא הכא לאשמועינן סדר הדברים. ובעולת תמיד, ועוד, נסמן אצלנו שם, מפורש יותר בסדר הנכון. וסברת המהדיר בברכ״י שם שיותר נוגע שאח״כ יהיו מכוסים – תכון רק לדרך בעלי הנגלה.

הן אמנם מצינו בכתהאריז״ל (פע״ח שער הברכות ה. עולת תמיד ע׳ לג), שעתה בגלות נמשך ההוא רוחא דחיי בזרוע זעיר, ומשם נמשך אל המלכות, שהיא תפלה של יד, ואינו אלא בסיתום, כי אין בזרוע פתח פתוח כנ”ל, אבל לעתיד לבא ב”ב, ימשך בגלוי גמור. אבל הו״ע לגמרי, וקאי לגבי נט״י בטעם שאין לנו עתה נט”י, רק עד הפרק עצמו דזרוע. ואין לנו ללמוד מכאן לגבי מצות תפלין.

אמנם, ראיתי שבמצת שימורים שער תפילין הביא כוונה זו גופא לעניננו. ושם: על כן צריך לכסותם בשעת הנחתם להואות שהיא מקבלת תיכף רוחא דחיי מחוטמא דעתיקא שם בסיתום ולא בגילוי. ושם בהמשך שצריך שיעשה גם הכריעות בהצנע ולכסותם בטלית מה״ט. והנהגה זו בודאי לא ראינו נוהגים כן. ואכן, משמעות הדברים שם דקאי גם כל זמן משך לבישתם. וכ״נ שדומה לתש״ר.

ובמעשה חושב למהר״א אזולאי, מצויין בברכ״י שם, ברימון הג׳ ע׳ יג כתב טעם אחר לרמוז שהתפלין פנימיים בסוד הנשמות והטלית מכסה התפלין כי העולמות מכסים הפנימיות שהם הנשמות. אלא שטעם הנ״ל הובא בשעה״כ שער ו׳ ענין הציצית, לגבי כיסוי תש״ר בטלית, ולא לעניננו.

וכיון שכוונות הנזכרות לא יצאו מפי האריז״ל אין אנו מחוייבים לנהוג בזה. וגם בדברים שיצאו האריז״ל הרבה מהם לא ניתנו אלא למצניעיהם. ולאו כל מוחא סביל דא. ועכ״פ, בדברי האריז״ל משמע ששייך רק לגוף מעשה ההנחה. וראה גם באור עינים להרה״צ מקאמארנא בהקדמת המחבר, שנקט שד״ז מישך שייך גם לכך שההנחה צריכה להיות שלא כנגד העם ובצינעא.

וראיתי בשמן ששון לשעה״כ שכתב שלא ידע הטעם שצריך להניחם בהצנע. ושוב כתב להציב ציון לשער הק״ש. ומתו״ד נראה שבתש״י דוקא ההדגשה להניח בהצנע משא״כ בתש״ר. ודלא כמהר״י צמח. ועיי״ש שנתן טעם בכדי שיהא בחשאי שלא ידעו שהיא בבריאה. ובפרטיות, שלא יאחזו בה החיצונים כשמעלים אותה לאצילות.

ולכאורה הטעם מפורש לפנ״ז שם שהנחת תפלין בסוד חיבוק, וממילא הוא בהצנע. וג״ז לא ברירא לן. ובכל אופן, נראה שהוא רק בעת ההנחה. ואין לנו להעמיס בדברי האריז״ל יותר מהמפורש. ואגב, ראה בשער התפלה הוצאת אהבת שלום שהעירו שהוא תוספת ממהרח״ו. וראה להלן להטעם משום צניעות.

אלא שבאמת א״צ לפנים בכ״ז, שהרי בימינו רגיל שהתפלין מכוסה בקופסא. וא״ש לכו״ע. וראה באשכבתא דרבי ע׳ 32 שאדמו״ר מוהרש״ב נ״ע נהג להמשיך את השרוול על התפילין של יד בטרם שהניח של ראש. אבל בימינו א״צ לזה. ונתבאר אצלנו שם.

עוד אחת אתנו, שיש שהעירו שחובה לכסות הקיבורת משום צניעות.

אמנם, מהפוסקים שדנו מצד לך לאות וכו׳, משמע שאין כאן שקו״ט מצד הלכות צניעות. ואף שהוא בכלל מקומות מכוסים, עכצ״ל שמותר לגלות במקום הצורך. וכש״כ שגדר מקום מכוסה תלוי גם במנהג בנ״א. ואף שמקום לומר, שאחר שהניח תפילין אין עוד צורך מצוה לגלות את הזרוע, ומאחר שהזרוע היא בכלל מקומות המכוסים יש לחזור ולכסותה משום צניעות – מ״מ נראה דהואיל ואישתרי אישתרי. והרי גם כל משך זמן הלבישה ממשמש בתפלין, ובודק מקום ההנחה וכו׳. ואכן, לא ידוע על שום מקור בראשונים או באחרונים שנזקקו לחובה לכסות התש״י מה״ט.

ואדרבה, שקו״ט בנגיעה במקום תש״י מצד נגיעה במקומות המכוסים. ובבא״ח ש״א תולדות יז, שביד שמאל אפילו אם נוגע בפרק הסמוך לזרוע שמניח שם תפילין עד אחר שני שלישי הפרק ההוא, חשיב בכלל מקומות המגולים, וא״צ רחיצה כלל, והיינו לא רק בעת ההנחה ולבישה. וכן הביא באר״ח ספינקא צב, ז, בשם מאורי אור, שבזרוע שמאל אורחא לגלות. וממילא אינו בגדר נגיעה במקומות מכוסים בכלל. ונגררו אחרי דברי בא״ח גם כמה אחרוני הזמן, ראה הליכות שלמה תפלה ד, ג. ישא יוסף אפרתי או״ח ב, ד בשם הגריש״א. ומכלל דבריהם שכלל לא נהגו בחומרא זו שיהיו מכוסים. (ואת״ל כדברינו לעיל בדברי האריז״ל דקאי רק אשעת ההנחה, א״ש שדברי הבא״ח לא יסתר למה שהביא הוא עצמו דברי האריז״ל, כנזכר אצלנו שם. אלא שבלא״ה הנהגה זו רק לאנשי מעשה, וההלכה היא לכל אדם).

ואינו סותר לפמ״ג קסד בא״א יד, בנוגע בשערו בעת הנחת תפילין – דשאני התם (שלא רק שמרובה בזיעה, שהרי מכוסה הוא), שרק התש״ר גלויים ולא השערות.

ואף גם מש״כ במקו״ח צב, ז שהוא בכלל מקומות מכוסים משום לך לאות – קאי בכלל ולא אשעת ההנחה ומשך זמן הלבישה. ורצונו שבדין לך לאות ראינו שמקום התפלין מצד עצמו הוא מקום מכוסה. ובמור וקציעה או״ח צב התיר מעיקרא ליגע בקיבורת, וגם לפי מתכונת לבושים שלנו. וכלשונו: ובזה מצאנו ידינו נקיים להנחת תפלין. ויש שכתבו שבזמננו ליכא משום גילוי בשר בקבורת. וראה בשערים מצויינים בהלכה לאאזמו״ר סוסי׳ ס. וראה בשו״ת שלמת חיים או״ח ו, שהתיר לילך בשרוולים קצרים, והביא ראי׳ מגיטין לא, ב, ופירש״י שם, דרנב״י גלי לדרעי׳ מחמת החום. ולהעיר מפרש״י תענית ד, א ד״ה פעמים. (ומש״כ בפלא יועץ ערך אכילה בעובדא דהר״י נג’ארה שנתגלו זרועותיו מפני החום בשעה שהי׳ משורר על שולחנו, והזהירו האריז״ל שהמלאכים מסתלקים ממנו – יש לחלק טובא). וראה אצלנו 39087.

ועוד מצינו שכתבו שא״צ נטילה לפי שכך מצותה, ראה שו״ת מנח״י ד, קיד בשם זקני ירושלים. ודנו בסברא זו בנגיעה ברגל יבם, ובערות קטן במילה, ראה שם אצלנו. וי״ל גם הסברא שכך מצותה לענין מה שמותר שיהא בגילוי, שאף שאין קפידא אם מכוסים או מגולים, מדרך המצוה לגלות בשעת ההנחה. וגם אח״כ, כנזכר לעיל. אבל לדעת האריז״ל שצריך לכסותו נפלה סברא זו. ולמהר״י צמח, הרי צריך שישאר מכוסה כל הזמן.

אמנם מצאתי בס׳ הקנה, הי ניהו ס׳ הפליאה ד״ה יראה, דמיירי מעניני צניעות, ובתוה״ד כתב שכתב שלא לגלות אפילו לזרועו כשמניח תפלין שאין שבח כצניעות. וכן הובא במקו״ח כה, ז בשם הדרת קודש שהביא בשם מהר״מ ניגרן. ועיי״ש שהעיר עליו במה שדימה מילתא למילתא, ושמ״מ מצ״ע נכון הוא. אלא שהוא מילתא יתירתא משום חסידות. ולאריז״ל ודאי אי״ז הטעם. וראה גם שו״ת בני ציון אייזנשטט יד. בית ברוך על החיי״א יג, מב. וראיתי שהביא ד״ז בהגהות וחידושים לעולת תמיד בכוונת האריז״ל. ולדידי, לא נהירא כלל למימר, שזו כוונת האריז״ל, שלא רמז לזה כלל. ואיך שיהי׳, אם הוא משום צניעות, הרי תלוי בהנהגת כל מקום ומקום.

ועדיין צריכים אנו למודעי, שיש שפקפקו בעיקר ההנהגה ששרוולי הבגד עליון מופשטים, שאין דרך לעמוד כך בפני גדולים, ואין כבוד לעמוד כך לפני המלך ולהתפלל יד חולצת ויד לובשת (ראה יפ״ל צא, ו, הובא בכה״ח שם כו). אבל למעשה רבים אין נזהרין בזה. ובכ״מ נהגו להקפיד בדוקא שלא להלביש מעיל העליון משום היסת הדעת מתפלין. ווהכי מטו בה משמי׳ דהרה״צ מהר״א מבעלזא. ורבו המורים שאין כאן בית מיחוש כיון שניכר שהוא לצורך תפילין. ואדרבה, פארו חבוש עליו, והוא מכבוד התפלה. ובודאי עומדים כך בפני הגדולים בשעת התפלה ובסמיכות אלי׳ . ולהעיר, מזה שיוצא אדם בסודר המקופל שדרך לבישה בכך. ואמינא שגם אלו שפקפקו בדבר, מיירי במקום דלא נהגו בכך, וממילא אי״ז מדרך הכבוד. וראה אשרי האיש יט, כט. מנהג ישראל תורה צא, ד. ארח״ר ג ע׳ כז. וכן מעשה רב.

#53754