דברי התעוררות במקום הספד בימים שאסור להספיד

 

שאלה:

ידוע שהרבה מקילים להספיד גם בזמנים שאסור להספיד, באמירה שמדובר רק בדברי התעוררות וכדומה.

ולכאורה, אף אם נקבל את ההיתר על עצם ההספד בטענה שהוא דברי התעוררות וכדומה, הנה מלבד מה שבפשטות לא גרע מצידוק הדין שאסור משום שמא יבוא להספד, אבל אף מי שירצה לחלק בזה, הרי מפורש בשו”ע סי’ תקמז סעיף א (והוא מדין המשנה) שאסור להשהות את המיטה ברחוב שלא יבואו להספיד, וא”כ אסור להשהות המיטה כלל במקום הלויות או במקום המיועד ללוייה. ובזה לא שייך כלל ההיתר מצד שהוא דברי התעוררות וכדומה, כי האיסור הוא בעצם השהיית המיטה. וצע”ג על מה סומכים המקילים בזה.

 

תשובה:

עדיפא הו״ל לאקשויי שמפורש במג״א תקמז, ח שאין לדרוש אפילו בשבחו של מת שמרגיל ההספד. ומציין לסי׳ תא – כצ״ל. וכן הגיה בדרושי צל״ח אהבת ציון דרוש לא. ונדפס בצל״ח מו״ק ח, א, הובא להלן. אלא שאינו דומה דברי התעוררות לשבחו.

אמנם, בלא״ה הנחת המטה לצורך אחר, לכמה דעות אינה בכלל. ולשון רש״י מו״ק כז, א: ברחוב – להספידו, משא״כ כשאינו לשם הספד. וכפירש״י להספידו, כ״ה גם בפי׳ רבינו גרשום. והאריכו בזה חכמי תימן כדלקמן.

[אבל להעיר מהשקו״ט בפירש״י במו״ק אם הוא שלו. ובפי׳ אחר מיוחס לרש״י לא כ״כ.

אבל באמת דברי רש”י צריכים ביאור, שהרי אסור להספיד, ומה שייך לומר אין משהין להספידו, דאטו ברשיעי עסקינן.

וראה ברש״ש שם שפירש דקאי בת״ח. והוא מחודש. ודבריו קשים, שאם התירו את ההספד עצמו, למה נאמר שאסרו השהיית המיטה אטו הספד. ואולי הכוונה שזה היכר שלא ירבו בהספד, וצ”ע. ועכ״פ, חידוש גדול לומר שגזרו כך. ומפורש בכ״מ איפכא. וסברת הרש״ש נסתרת מכל הראשונים שכתבו שמותר להניח מטת ת״ח. ודוחק לומר שרש״י נחלק. וראה מצבת משה מו״ק שם.

אמנם, יהי׳ מה שיהי׳ כוונת רש”י, סתימת שאר הפוסקים אינו מורה כפירוש זה. ואפשר לדחוק, שמניחים ברחוב להספד מועט וחששו להספד מרובה. וראה להלן החילוק בזה. ולהעיר מר״ה כה, א לגבי ר״ח, ומשמע שהספד קטן בלא״ה מותר. (ואיכא למימר דרבותא נקטו שעשה הספד גדול לפרסם הדברים. אבל אפשר שהחידוש דהתם הותר גם גדול – כן אפ״ל).

ואף שלכאורה נתת דבריך לשיעורין, הרי בהכרח לחלק למי שאומר שהאיסור ריבוי הספד. ואף שבהספד מועט בודאי יש חשש שיבואו להספד מרובה – אכן זה גופא חשש הנחה ברחוב להספד מועט].

אלא שהלשון במשנה שלא להרגיל ההספד. (אבל י״מ שלהרגיל היינו להרבות בהספד, ראה טור או״ח תקמז. ובמשנ״ב תקמז, א שלא ישתהא ויבואו להספידו).

ועדיין י״ל שכל שאינו שהי׳ ממש, אלא לצורך דרשה מותר.

אלא שהוא דוחק גדול.

ועוד, שכן מצינו להדעות שלא לומר צידוק הדין שי״א שהוא מה״ט שאין מניחים, ראה ס׳ הפרדס לרש״י הלכות אבלים. ועוד. וראה לקמן מזה. (וזאת, אף שצידוק הדין עצמו אינו הספד, אמנם, הא גופא בפלוגתא תליא. שי״א שהוא כהספד, וי״א שהוא רק קבלת דין שמים. ראה שו״ת הרמב״ם קסא. רא״ש מו״ק ג, פז. טור שם. ועוד. ועוד כתבו שדומה לקינה כשאומרים ביחד).

אבל ג״ז בפלוגתא תליא. ולא רק שלכמה דעות מותר צידוק הדין בכלל, ולא רק דרך הילוכו, כמדומה שברוב האוסרים טעמם מחמת שמרגיל להספד, ולא מצד גוף ההנחה ברחוב. והיינו שצידוק הדין גופא הרגל להספד.

ואף שהלשון שלא להרגיל את ההספד בפשטות מקורו ממשנה זו, ומסתבר שהראשונים לא חידשו טעם מעצמם, רק כוונתם ללמוד כן מהמשנה – מ״מ אין הכרח שהוא בגדר הנחה ברחוב. ועכ״פ, אלו שהתירו צידוק הדין גם לא בדרך הילוך, מבואר שלא חששו לזה, ובהכרח לומר כנ״ל.

ונחלקו בזה חכמי תימן בשנת תרח״ם בהלווית הר׳ יחיא בדיחי מגדולי צנעא. והרבה הכריעו להיתר. וראה בארוכה שו״ת ענף חיים מד. כל כתבי ענף חיים א ע׳ קפח ואילך. ומחקר היסטורי במבועי אפיקים ע׳ 255 ואילך. וגם האוסרים התירו בדברי התעוררות, ראה שם ע׳ 271, ועוד. וראה שו״ת יש מאין ה. וכמדומה שתשובתו נדפסה גם במחקר שם. ולא בדקתי.

וראה מה שהתירו בשבת בבינה לעתים דרוש עג. פני שלמה דרוש ל. הובאו בשו״ת פעולת צדיק ג, כז. וגם בפולמוס הנזכר הובא מהנ״ל. ועוד.

אמנם, לכאורה איכא ראי׳ אלימתא מהמפורש בשו”ע שם, שמטעם זה – שלא להרגיל ההספד – אין מוליכין את המת לבית הקברות עד שיהי׳ הקבר מתוקן. ומפורש שהוא לא רק במשהה ע”מ להספידו, שהרי כתב שמטעם זה אין מתחילין להוליכו עד שיהי׳ הקבר מתוקן, ומבואר בהדיא שכל שהי׳ בכלל האיסור ולא רק במשהה ע”מ להספיד.

ואכן מצאתי שבפולמוס הנ״ל הוכיחו רבני טבריא מנמוק״י שכל הנחה אסורה. ולא ראיתי דחי׳ לדבריהם אצל חכמי תימן, אף שהעירו על שאר דבריהם.

ואפשר דהתם הוא באופן שמרגיל יותר ההספד. ומפורש הוא בלבוש, דהתם חשש שירבו בהספד. וק״ל. ורצונו שם, שאסור להניח להספד מועט שמא ירבה. וכן איו מוליכים כי בבית הקברות ירבו בהספד.

ואין להקשות, שאם האיסור להשהות הוא רק במשהה בשביל הספד, כמשמעות פירש״י, לא מסתבר שהיו גוזרים כזו גזירה רחוקה שלא להוציא המת עד שיהיה הקבר מתוקן – שאינו רחוק כי שם מקום ההספד ושעת חימום גדול. והגזירה היא לא שלא יבואו להשהות אלא שלא יבואו להספידו.

ולהעיר מחידוש גדול בשו״ת אג״מ או״ח א, קסה, שלאבל עצמו מותר אפילו להספיד. ולפיז נראה שאף המקילים בזה, עדיף שיספיד האבל עצמו מאשר שידבר אדם אחר דברי התעוררות. אמנם, מפורש הפכו בפסקי הרי״ד על המשנה (ע׳ תטו): אין מניחין את המטה של מת ברחוב של עיר במועד שלא להרגיל את האבלים להספיד.

והנה, באג״מ הביא הא דנשים מענות שבכי מותר. ובאבל שמחוייב בבכי מותר אף להספיד.

והנה בפשטות נזכר להדיא במה שאסור לעורר על מתו, אם נפרש דקאי כשמת לו מת במועד, היינו שאסור גם לאבל בעצמו. ולהעיר ממאירי מו״ק ח, א ד״ה ולא יעורר וד״ה ולא יספידנו, שבמאירי פי׳ דקאי בקצת מתים, כנראה בת״ח, שמותר לספדו אך לא יעורר אחרים לבכות עמו מתיהם הישנים שלא להרבות את ההספד. וראה במעדני אשר לונצנר חוה״מ קצב שהקשה עוד על האג״מ.

ועוי״ל בכ״ז, שברחוב דוקא, כמו בנשים, לפי שהוא שעת חימום.

אבל בערוה״ש או״ח תקמז, א, ושם תא, א, גם לא בחצר ביהכ״נ. והיינו לפי שמוציאים אותו לקבורה. והיינו הך דדברי השו״ע שהב״ד הנמוק”י שאין להוציא המת עד שיהי׳ הקבר מתוקן, ונלמד מהלכה זו שאין משהין את המיטה, ולא תימא דלאו דוקא ברחוב – דהיינו הך כיון שהוא בהוצאה לחוץ.

וקצת ראי׳ שלהשהות בבית אין חשש, ממש״כ הפוסקים שהאידנא שמספידין בבית טוב לפנותו מיד שלא ירגילו בהספד – יד אהרן תקמז בהגב״י הובא בכה״ח ד. ומשמע שמה שאין חיוב לפנות מיד. וי״ל.

ובהכרח כנ״ל, דאתל״ה מאי נפק״מ בין בית הקברות שבזמן השו”ע לבית שבזמן היד אהרן ודעמי׳. ונראה, ששעת ההוצאה ומקום הרחוב גורם. והיא סברא פשוטה כשמוציאים מהבית וכן בבית הקברות מתחילים לבכות.

ומצאתי בצל״ח מו״ק ח, א שהקשה על מג״א שאסר לומר שבחו של מת מחשש שירגיל בהספד, דא״כ מ״ט מענות, וכן לא ילוו מחשש שירגילו ההספד. וכתב שכל שהוא כבודו של מת לא גזרו. ורק בהנחה ברחוב וכן צידוק הדין שאינו כבודו אסרו. וראה להלן עוד סברא.

וז”ל הצל”ח מו״ק ח, א: ברא”ש [סימן י’] ליקוט עצמות אין אומרים עליהן כו’. המגן אברהם כתב בסימן תקמ”ז ס”ק ח’, וז”ל, עיין ביו”ד סי’ ת”ג דמשמע כשאין אומרים צדוק הדין אין אומרים שבחו של מת דהא מרגיל ההספד כשמזכיר שבחו וא”כ אסור לדרוש עליו אלא לחכם בפניו כו’. אמנם אני עיינתי ולא מצאתי ביו”ד סי’ ת”ג שום סעד לזה, ואדרבה לכאורה יש ראיה להיפך, וכו’ אבל הנלע”ד שט”ס הוא במג”א, וצריך להיות ביו”ד סי’ ת”א, דשם כתב הטור בשם רבינו משולם דאין אומרים צדוק הדין בחול המועד משום דכשם שאין מניחין המטה ברחוב בחול המועד שלא להרגיל ההספד, הכוונה שעל ידי צדוק הדין ירגילו ההספד, ומזה למד המג”א דגם אין להזכיר שבחו. ואני אומר א”כ הנשים במועד שמענות אבל לא מטפחות, נמי נימא מתוך שמענות ירגילו ההספד. לכן נלע”ד דלכאורה לפי דעת המג”א נימא שלא ילוו המת בחול המועד שלא יבואו להרגיל ההספד, כדרך שאין מניחין המטה ברחוב, אלא חז”ל לא רצו למנוע כבוד המת, ומה שהוא כבודו עושין לו חוץ מן ההספד, אבל עכ”פ לא גזרו במה שהוא כבודו שמא ירגילו ההספד. אבל הנחת המטה ברחוב אין בזה כבוד למת, וכן צדוק הדין אין בזה שבח למת, שהרי על כל המתים אומרים צדוק הדין יהיה מי שיהיה, לכן גזרו בו שמא ירגיל ההספד, עכ״ל.

ומבואר שהנחת המיטה היא דבר שאין בו כבוד למת, והיינו כי מדובר בסתם הנחה שלא למטרה מסויימת, ולכן אסרו שמא יבוא להספיד, אבל כל שיש בו משום כבודו של מת אין בזה איסור, ולפי”ז אם נאמר שדברי התעוררות אינם בכלל איסור הספד, וגם אינו כצידוק הדין, יש מקום ליישב מצד איסור הנחת המיטה.

ואף שדבריו מחודשים, אך רב גוברי׳, ויש מקום לסמוך על דבריו.

וכבר נזכר לעיל, שלהדעות שמותר צידוק הדין כדעת המחבר, אף שהוא בפני המטה, בודאי מוכח דאין חשש בגוף ההשהי׳ לצורך מה. וכ״כ חכמי תימן שם. אלא שכמה פוסקים כתבו לומר דרך הילוכו. וראה בבני ציון ליכטמאן תכ, ב.

ועוד יצויין, שבפשטות האיסור רק בחוה״מ, אבל בחנוכה ופורים או ר”ח וכו’ הרי יש אופני הספד המותרים כמבואר במשנה ובגמ’ מו״ק כח, ב. (אבל להעיר שגם במועד יש אופן היתר וכמו ששנינו נשים במועד מענות אבל לא מטפחות. ועכצ”ל שאי”ז סותר לאיסור להשהות את המיטה, וכדלקמן). ואכן, ההיתר דברי התעוררות יותר נהוג בשאר ימים האסורים בהספד, אבל בחוה”מ היודעים ומדקדקים בהלכה אינם מספידים כלל (זולת לגדולי הדור ואולי גם לת”ח מופלג אשר מדינא מותר בהספד גם בחה”מ).

אמנם, במג״א הנ״ל משמע שגם בחנוכה ופורים אין לומר דברי שבח מחשש הרגל להספד. וז”ל המגן אברהם שם: צדוק הדין. עבי”ד סי’ (ת”ג) [תא] דמשמע כשא”א צ”ה א”א שבחו של מת דהא נמי מרגיל ההספד כשמזכיר שבחו, וא”כ אסור לדרוש עליו אלא לחכם בפניו, וכ”מ בלבוש סי’ תרצ”ו, ומכ”ש בי”ט דאסור.

וממש״כ כך על תיבות “כל יום שאין אומרים צידוק הדין”, משמע שבכל פעם כ״ה. וגם על מה שהביא מהלבוש שמדבר על פורים. ועוד, דלאו מכללא איתמר אלא בפירוש, שהרי כתב ״ומכל שכן ביום טוב דאסור״. וקאי אאמירת שבחו של מת, שהוא בכדי שלא להרגיל ההספד. אלא שיותר נראה, שכל שכן ביום טוב היינו לא בחול המועד אלא יום טוב ממש, אף שאינו מוכרח, אבל עכ״פ פשוט יותר וכל דפשיט טפי מעלי. ועכ״ז, הרי מוכיח מלבוש לענין פורים כמו שכתב.

אמנם באמת א״צ בזה לדיוק מדברי המג”א, אלא הדברים מפורשים לכאו’ בדברי הרא״ש שהביא הטור, שז”ל הטור יו״ד תא: כתוב בתשובת הגאונים וששאלתם היכא שמספידין בר”ח מהו שיאמרו צידוק הדין, כך שנינו נשים במועד מענות אבל לא מטפחות, הילכך צידוק הדין אם עונין כולן כאחד מותר ואם אחד מדבר וכולן עונין אחריו אסור וכו’ לשון א”א הרא”ש ז”ל ועל צה”ד לאומרו בר”ח חנוכה ופורים נחלקו בו חכמי אשכנז חכמי גרמיז”א אומרים דרך הילוך וחכמי מגנצ”א א”א אותו אלא על חכם גדול, וכן השיב רבינו משולם בן רבי משה שנינו אין מניחין המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד ומתוך צידוק הדין נמי ירגיל את ההספד וכיון שאין צידוק הדין אין קדיש ודי לאדם מופלא שמספידין בחול המועד שאומרים צידוק הדין וקדיש ובחילוף מנהגים שבין בני בבל ובני א”י כתב שלדברי שניהם אין אומרים צידוק הדין בחול המועד והרי”ץ גיאות כתב אנו מנהגינו מימות זקנים הראשונים שלא לומר צידוק הדין אחר המת בר”ח חנוכה ופורים דלא עדיף צ”ה דהדיוט מצידוק הדין דמשה רבינו דמסלקינן ליה בשבת שחל להיות במועד’ וכו’ [ועד”ז הוא בטור או”ח סי’ תכ].

ומפורש לכאו’ שאין מניחין את המיטה ברחוב גם בר”ח חנוכה ופורים, ולכן אין לומר צידוק הדין שלא להרגיל ההספד, [וחכמי גרמייזא אמרו אותו “דרך הילוך”, כנראה כדי שלא “להשהות את המיטה”. אמנם, בפרישה לא כתב כן].

ואפשר, שהמג”א למד דבריו מדברי הטור.

[אמנם יש עוד ענין באי אמירת צידוק הדין, מטעם שהוא כנפ״א, וגם בימים שאין בהם איסור הספד, וכפי שהאריך בזה בדברי סופרים שם בסי’ תא ס”ה בבירור ההלכה, ואכמ”ל. אבל עכ”פ הראשונים הנ”ל דנו מכח המשנה של אין משהין את המיטה ברחוב].

אלא שבדברי הטור, אין ראי׳ גמורה, שי״ל דלצדדין קתני. ואין הכרח שדין אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד הוא גם בר״ח חנוכה ופורים, ורק במועד אסרו, ובר”ח חנוכה ופורים טעם האיסור מטעם אחר. ובפרטיות, שבתחילת דבריו, במחלוקת חכמי אשכנז, בין חכמי גרמיז״א ומגנצ״א קאי בחנוכה פורים ור״ח. ומה שהביא אח״כ שהשיב רבינו משולם בן רבי משה שאין מניחין המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד ומתוך צידוק הדין נמי ירגיל את ההספד – היינו על חוה״מ. אמנם, ברוקח שטז, משמע להדיא שהחסרון לרבינו משולם בצידוק הדין בר״ח ובפורים הוא מצד הנחה ברחוב. וכן בס׳ הפרדס שציינתי. וכן בשבה״ל שמחות יג. וכן מפורש ברי״ו נ״י ח״א. אבל בראבי״ה תתמא ובהלכות שמחות למהרם פז, איכא לדחויי כפי שכתבתי בטור. ועיינתי בשטחיות. ויתכן שהכל הולך אל מקום אחד.

ומה שהתירו חכמי גרמיז”א לומר צידוק הדין דרך הילוך, אפ״ל, דס״ל שעיקר האיסור אינו על עצם נוסח צידוק הדין, אלא כשנעשה בדרך ההספד המקובלת, דהיינו עמידה וקביעת מקום למעמד של צידוק הדין. ואין מכאן ראי׳ לנדו״ד, לדברי התעוררות, שצידוק הדין שאני, שעיקר ענינו קבלת הדין על הפטירה וממילא צער על מדה״ד ומעצם מהותו שייך לאבלות ולהספד, ומקום לחשש שמתוך אמירתו יבואו לידי הספד. משא”כ דברי התעוררות שאינם עוסקים במיתתו ובצער המיתה, ורק מעוררים השומעים להתחזק בתומ״צ וכו׳, אין בהם כלל גדר הספד ואין חשש. ועוד, שאמירת צידוק הדין היא חלק מסדרי הלוויית המת ונאמרת על עצם פטירתו, ואינו שייך כלל לדברי חיזוק.

[וראיתי למי שכתב שמענות ומטפחות ג״כ דרך הילוך. ולדידי נראה פשוט דמענות ומטפחות אינו דרך הילוך, והוא היפך פשטות המשנה. והעיקר, שלא נתחדש כך בשום מקום, ולא נזכר בשום מקום בגמרא ובראשונים (וגם לא באחרונים) כמדומה דבר כזה. ונוח לי ללמוד מסתימת הראשונים. וכל המחדש עליו להביא ראי׳. וגם בצל״ח מוכח שאינו.

וכל גדר דרך הילוך נתחדש רק במנהגי צידוק הדין.

ואף שכ״מ בב״י תכ, ותא, ופרישה, נראה שהכוונה שכשהוא דרך הילוך דמי למענות. והוא מתאים להדעה שהאיסור משום מקוננות, שכשאומרים ביחד דמי למקוננות. ותו לא. ועוד, שי״א שכשהוא דרך הילוך ה״ז בצינעא והאיסור בהספד רק בפרהסיא.

ומש״כ הנ״ל שלפי פשטות המשנה וכל הפוסקים שנאסר להשהות את המיטה בכל מקום שמא יבואו להספד, וממילא מוכרח שהעינוי והטיפוח הוא דרך הילוך, כי אסור להשהות את המיטה, וממילא אחרי שיש לנו טעם פשוט המוכרח מצד עצמו לאמרו דרך הילוך, למה לא נפרש שזהו טעמם של חכמי גרמייזא, ולמה לנו לחדש חידושים שחידשו כאן הלכה מסברא, הרי בודאי עדיף לומר שלא חידשו הלכות מסברא רק מה שלמדו ממשנה וגמ’, כדרכן של ראשונים – לא נהירא לדידי. וסברא פשוטה היאהשבדרך הילוך אינו הנחה. וא״צ ראי׳. ועדיף ללמוד מסברא מלחדש חידוש עצום בפירוש המשנה שלא אמרה אגם מעולם, כמדומה.

ולהקושיא דאיכא חשש שיבואו להרבות בהספד, ה״ז קושיית הצל״ח. אמנם, משה״ק דמענות אסור מחמת הנחה ברחוב, אינה ממש קושיית הצל״ח, שהצל״ח הקשה שהוא מרגיל הספד. ומצד הנחה ברחוב, אפ״ל בכלל דהא דמענות הוא בבית. ודומה לסברתו שהוא דרך הילוכו. אבל מחזק הסברא שכתבתי שאין איסור רק ברחוב.

ויש לתרץ בכמה או״א, שי״ל שכיון שאין מקוננות איכא היכרא. ולכשתרצה ג״ז יסוד היתר אמירת דברי התעוררות שהרי בד״כ אומרים לפנ״ז שכיון שאסור להספיד לכן יאמרו דברי התעוררות. ואין לחוש בכה״ג אחרי הכרזה כזו. וכש״כ אם נאמר שאיסור הנחה רק כדי להספידו. ועכ״פ אם מניחים לצורך אחר יש מקום להקל לכמה דעות. ולהעיר שבפי׳ משקין לר״ש בן היתום, שכל הרואה מתאנח ונמצא הבכי רבה. ונמצא דאין החשש מחמת הספד אלא מחמת בכיית הציבור. וכ״ה בחי׳ ר״י מלוניל ובחי׳ הר״ן שהחסרון לא גוף ההספד אלא הבכי׳.

ובלבוש תקמז, ב שמה״ט מענות ולא מקוננות, שאי״ז הספד מרובה. ומובן מש״כ בטור וכן בלבוש שם א, והובא בכה״ח שם ג, להרבות, שזהו הגזירה שירבה. והכי איכא לפרושי במאירי שלא להמשיכו. אבל אינו מוכרח. ובערוה״ש יו״ד תא, ד, שבחוה״מ ר״ח חנוכה ופורים טוב למעט בבכיות והספדים. ולשונו צ״ע, שלהרבות הרי אסור ממש.

ובחילוק בין הספד מועט למרובה, עוי״ל שהספד דידן שאחד אומר וכולם שומעין, אפשר דמישרא שרי. ולפ״ז החשש רק שכולם יבכו כאחד. וכ״כ בשו״ת הדר הכרמל או״ח לא.]

העולה מדברינו, דאיכא כמה צדדי קולא אצלנו, דשמא האיסור הוא רק במשהה ע”מ להספיד, ואולי האיסור רק ברחוב, ואולי מה שהוא כבודו של מת מותר.

אמנם כל זה בהנחה שהדברי התעוררות עצמם אין בהם איסור, ואמנם, בפשטות הוא כמו דרשה בשבחו של מת שנאסר שמא יבואו להספד, וזה דעת גדולי ההוראה שאין דעתם נוחה במנהג זה. וראה בהליכות שלמה מועדים א, יט הערה 89 שמתחכמים ואומרים דברי התעוררות, ואינו אלא שינוי השם.

אבל אותם המקילים בזה יכולים לסמוך ששבחו של מת שאני שעכ”פ מתעסקים במת, משא”כ דברי התעוררות שמדברים רק לקהל.

 

 

#53729