איפור בימי השבעה לכבוד שבת

 

שאלה:

אשה אבילה בתוך שבעה שאסור להתאפר: אם רגילה כל ערב שבת להתאפר לכבוד שבת, האם יש צד להתיר לה להתאפר לכבוד שבת, שאם לא תתאפר נחשב לה אבילות בפרהסיא?

 

תשובה:

אין להתיר.

 

מקורות:

הנה, ראיתי תשובת ח״א שליט״א, שאין להתיר משום אבלות בפרהסיא, שהרי אסור לצאת מפתח ביתו. ועוד, שההיתר רק ליציאה לביהכ״נ. ומנא לן להתיר לנשים.

אמנם, אעיקרא דדינא כתבו הפוסקים שאין איסור גמור לצאת מפתח ביתו גם בימי השבעה. וראה ערוה״ש יו״ד רסי׳ שצג.

וכש״כ בשבת, שלכמה דעות טעם ההיתר לצאת לביהכ״נ משום אבלות בפרהסיא, ראה תפארת למשה יו״ד שצג, ג. וכן בספרו תפל״מ על הרא״ש מו״ק ג, צג. פת״ש שצט, א. משנ״ב קלה, מה. שם תקנב, כג. ועוד. (וה״ט מחמת שניכר שאינו הולך. ומש״כ בט״ז או״ח תרצו, ב – היינו בפורים דוקא. וראה אצלנו 49463). ולא משום שאר טעמים. וכן התירו לצאת לשאר שמחות כיו״ב בשבת. וראה שו״ת שאילת יעב״ץ ב, קפ, להתיר לקרובים לצאת לסעודת נישואין, הובא בפת״ש דלקמן. וכן נקטו האחרונים בכל כיו״ב. וראה חידושים וביאורים בדיני אבלות לבעל יד אפרים כג. שו״ת אדני פז י, הובא בפת״ש שצא, ב. הנסמן בגשה״ח כא, ח, יב.

ונתפשט המנהג להקל ביציאה לביהכ״נ בשבת גם בדליכא שאר הטעמים.

ובאמת, אפשר דשרי גם כשנשארת בביתה, כשיש אחרים שם – ראה כעי״ז בשו״ע יו״ד שעט, ג. והובא בדע״ת יו״ד ת לעניננו. ובשו״ת בית דוד או״ח שטו, שגם בפני אחד חשיב פרהסיא. וצ״ע בפני בני ביתו – ראה פמ״ג תק במ״ז א הובא בדע״ת או״ח רסב, ב. שו״ת טוטו״ד ג, ריז.

ומסתבר דדמי למנעלים שנהגו היתר גם ביחיד, עכ״פ בזמננו שאין רגילות לילך יחף (ראה מנחת פתים יו״ד ת, שהשמיט המחבר בשו״ע דעת הרמב״ן שהובא בטור וב״י. וגם בתוס׳ מו״ק כד, א ד״ה הכי נסתפקו בדבר. וכבר העיר מזה בביהגר״א. וראה גם בפרישה. ובב״י הביא סברא שהרמב״ם חולק), לפי שמצ״ע הו״ע של פרהסיא. וראה גם שש״כ סה הערה מו שגם בחדרי חדרים אסור.

והנה, בעיקר איסור האיפור, ילה״ע שכמה פירושים בפוקסת, אם הכוונה לחילוק או קליעת שער, או צבע על פני׳, או בצק שכשמעבירים מאדים. וצ״ע אם כולם אסורים.

אבל בפשטות ליכא פלוגתא בדין, וכל מה שהוא לתיקון הגוף ויופיו אסור. וכ״מ בתוס׳ כתובות ד, ב סד״ה פוקסת.

והרי בתורת האדם יליף לה מבוגרת שאין רשאה לנוול עצמה, הא נערה אסורה. ואף דמוקי לה בגמ׳ בכיחול ופירכוס, לכאורה הה״נ בשאר ניוול שבוגרת אסורה ונערה חייבת. וממילא, כל תיקון בכלל.

וה״ט מחמת שהיא מתענוגי הגוף. ולפ״ז, מסתבר שבאופן שהוא רק לכסות על מום וניוול, לית בה איסורא, ובפרט בשבת. ובאמת נראה, שיש מקום לחלק אפילו בימי החול, וכבלא ילבש, אם הוא לכסות על הניוול או לקישוט. (ובדומה לדומה, להעיר מכעי״ז בנוגע לתכשיטים, שיש לחלק בין טבעת של חול לטבעת של שבת, ראה הנסמן אצלנו 36730). וראה וינחם יצחק ח, ט. וילע״ע.

ואכתי צ״ע, מ״ט בקצתן לא נאסר משום סיכה. ואפשר שסיכה היא רק בדבר שנבלע או מתמרח על בשרו. ועוד, שאינו שייך לסיכה, שהוא משום תענוג ולא בדבר שהוא משום יופי, ורק כשהוא רך ומתענגת בזה שייך לאסור.

ואיכא נמי דעת הרמב״ם שהשמיט איסור כיחול, הן בספר היד, והן בפיה״מ מו״ק ג, ו, ראה אצלנו שם.

וראה עוד שם אצלנו, באיסור איפור כל ימי השלושים, דתליא בפלוגתא, ורבו המתירים. ועכ״פ, לכבוד שבת מסתבר להתיר כשהוא אחרי שבעה. וכ״כ בשו״ת אמרי יעקב דלקמן.

והנה, איכא ההיתר בבוגרת גם תוך ז׳. והיינו כל שראוי׳ לינשא, וראה שלחן גבוה שפא, יד. ויש שהגבילו הדבר. וראה שו״ת צי״א יא, עג. חזו״ע אבלות ב ע׳ קע. ואם הותר לבוגרת, יש ללמוד מזה להתיר גם בכדי שלא לגרוע בכבוד שבת. [ובנשואה עכ״פ אחרי ז׳ שלא תתגנה. וחומרא דאתיא לידי קולא היא, שתבוא מארה למי שיש לה בעל ואינה מתקשטת. אלא דתוך ז׳ לא מהני הך טעמא, דאדרבה תתגנה ותתגנה. אבל להעיר מלקט יושר ע׳ 92 בטעם שלובשת טבעת של חול, כפי שהובא שם אצלנו].

ונראה, בהקדם, שבכ״מ מוכח שכל דבר שנמנע מחמת אבלות וניכר להדיא ה״ז אבלות, ואפילו אם אינו מעשה אבלות להדיא (ולהעיר מציוני הלכה אבלות כד – ע׳ שצח. שם ע׳ תקכח. ומה שהביא שם מתורת האדם ענין שבתות ויו״ט לגבי אבלות במועד מפני שהן מצות ל״ת – ראה להלן בענין שאילת שלום), כל שניכר להדיא שנמנע מחמת אבלות, כביציאה לביהכ״נ, וכבנתינת שלום (שו״ע יו״ד שפה, ג. ובתוה״א שם שאין האבלות מתפרסם בשתיקתם ולפיכך תלו אותו במנהג. ומשמע שעכ״פ היתר יש. ועוד, שאם המנהג לשאול יש לשאול בשלום. ותו, שברמב״ם שפסק שנותן שלום לכל אדם משמע שגם בזה אבלות בפרהסיא היא. וראה לח״מ וכס״מ שם. ויש לחלק בין נתינת שלום לאבל, או נתינת שלום מהאבל). וכן ברגיל לאכול סעודת חברים כל שבת (ראה בכור שור תענית ל, א, הובא במשנ״ב תקנב, כג. ועוד. וראה מש״כ לחלק בציוני הלכה שם ע׳ תא. שם ע׳ תטו-תטז). והרי אסור אפילו למנוע מלאכול בשר בת״ב שחל בשבת מה״ט.

ולדידן, אסור באבלות בפרהסיא גם בניכר שאינו מתאבל שמנעליו מוכיחים עליו, ראה ש״ך יו״ד ת, ב. א״ר קלב, ד. ועוד.

ואף שלפעמים אינה מתאפרת, כל שדרכה בכך מסתבר דהו״ל כאבלות בפרהסיא, שהרואה אומר שבשביל אבלות נמנע.

ולכאורה לא שנא ממה שרבינו תם עלה בשבת כיון שהורגל לקרותו שלישי בכל שבת (שו״ע יו״ד ת, א. וראה דע״ק שם ג, שאפשר שכ״ד מהרש״ל ג״כ). ובלשון שו״ת תשב״ץ ב, רעו: אם לא יקרא בימי אבלותו הי׳ נוהג אבלות בשבת בפרהסיא. ומשמע שגם מה שנמנע אינו רק בגדר נראה כאבלות בפרהסיא אלא כאילו נוהג אבלות ממש בפרהסיא.

ואף גם באבל שמילת בנו בשבת, שהביא הט״ז שם א, משו״ת מהרש״ל ע, שאין לו לעלות דלא מיקרי פרהסיא – הנה בפת״ש שם ה הביא משו״ת אש דת ו, דלא כמהרש״ל. וראה גליון מהרש״א שם שתמה. אבל כ״ה גם בשו״ת הלק״ט א, רפט. וכ״ה בכמה פוסקים, עכ״פ כשהמילה בביהכ״נ – ראה פר״ח הובא בברכ״י ת, א. שלחן גבוה שם ז-ח. חידושים וביאורים שם טו. וכ״פ בשו״ת מנח״א ב, לב. וראה כלבו על אבלות ע׳ 338. שש״כ סה, לה הערה קלד. ובזמננו שכולם עולים – שו״ת בא״מ ב, קיא.

וגם למהרש״ל – הרי הדגיש שמה שנהגו כן רק במקצת מקומות לא מיקרי אבלות בפרהסיא. וראה בשו״ת נחלת שבעה יז. ומוכח דאל״ה הוא בכלל אבלות בפרהסיא. וראה שם בשו״ת מהרש״ל כמה טעמים לחלק בין אבי הבן למנהג ר״ת. ולטעם הראשון – הרי הכא ג״כ מתאפרת בכל שבת ושבת. ואפשר, שכ״ה גם לטעם הג׳, שר״ת עלה בקביעות לעליית שלישי, משא״כ באבי הבן שאין עלי׳ מיוחדת. ומשמע לפ״ז שעיקר הענין אם האבלות ניכרת או לא.

וכן התירו בשמח״ת כשכולם עולים, או בחתן תורה. וכן באין שם כהן או לוי אלא הוא, או כשקראוהו לעלות

ואף את״ל שאיסור איפור הוא כל ל׳ – וראה שם אצלנו מזה – ולכמה דעות ליכא איסור אבלות בפרהסיא בדבר שאסור כל ל׳ או כל יב״ח (ראה מהר״י וייל, הובא בש״ך שצג, ז. שם ת, ב) – אנן נקטינן להקל כהדעות שגם בזה איכא לאיסור אבלות בפרהסיא. וכדמוכח ממנהגנו בבגדי שבת. וכן מוכח בט״ז רסי׳ תקכו. וכן עולה משאילת יעב״ץ הנ״ל. וכן מוכח בא״ר קלב, ד לגבי חתן. (אבל ראה א״ר רסי׳ תקכו). וכ״ה בחידושים וביאורים שם כב. וראה ביהגר״א שצט, ד ע״פ הרמב״ן לענין אכלות במועד (הובא לעיל). וכן מוכח מדברי הרמב״ן (הובא לעיל) בשאלת שלום לאבל ע״י אחרים, שרק מחמת שאינו מתפרסם אי״ז אבלות בפרהסיא, אף שהוא מגזירת שלשים ויב״ח. וראה חדרי דעה יו״ד ת. עוד. וכן מוכח מדין שינוי מקום לאבל (שבט״ז שם), וכדלקמן. וראה הנסמן בשו״ת דברי דוד טהרני ב, עד, ב.

ולהעיר מכעי״ז שנחלקו הפוסקים במה שצריכה לשייר אחד מתכשיטי׳ משום זכר לחורבן, אם כ״ה גם בשבת (ראה ברכ״י תקס, ה. חופת חתנים ו, ג. כה״ח תקס, טז. אבל ראה מור וקציעה הובא בשעה״צ יג). וטעם האוסרים, שאינו ניכר כ״כ שהרבה פעמים אינה לובשת כל התכשיטים. ועכ״ז רבו המתירים. וגם ודון מינה, ובמכ״ש, כיון שדרכה להתאפר לכבוד שבת תמיד. ובנדו״ז, אפשר שגם לאוסרים מישרא שרי.

וכמדומה נתקבל שמותר לאבלה ללבוש תכשיטי׳ בשבת. אלא שכבר נת׳ אצלנו שם, שאין איסור תכשיטים מדינא ממש.

ומצינו מזה בשו״ת פנים מאירות דלקמן התיר לאשה יולדת תוך ל׳ שהולכת לביהכ״נ שתלבש בגדי יקר ועדי זהב, כמנהג היולדות, משום אבלות בפרהסיא. וצ״ע, אם כ״ה ג״כ תוך ז׳, שכל הסברות שם כוחן יפה גם תוך ז׳.

ואכן בשו״ת נחלת שבעה שם, הובא בא״ר או״ח קלב, ד, הביאו רעק״א בהגהות לש״ך יו״ד שצג, ד, התיר גם תוך ז׳. אבל שם כתבו רק בנוגע ללבישת בגדי שבת (ומ״מ תלך בעיטוף ראש כדרך האבלים, ואי״ז תרתי דסתרי, יעו״ש. והוא כברמ״א יו״ד ת, א).

כן להעיר משו״ת מגידות קסא לענין שטערי״ן טיכ״ל בשמע״צ כשבטלה גזירת שלושים. ונראה דקאי עלה משום בגדי שבת. ולמנהגם שלא ללבוש בגדי שבת בשבת שבימי אבלות.

ול״ד לשינוי מקום שחייב לשנות בשבת, חדא שלהרבה פוסקים ג״ז אסור משום אבלות בפרהסיא, אף שעדיין ניכר שאינו מתאבל מחמת שלובש מנעליו ואין לו עטיפה, וגם אפשר לתלות דאיכא אחר שיושב במקומו (ראה שו״ת רדב״ז ב, תרסב), ועוד שהרבה פעמים משנה מקומו (ראה ש״ך יו״ד שצג, ז). ועוד, שמשנה מקומו לפני שבת דוקא (ראה ט״ז או״ח רסי׳ תקכו. הובא בהגהות רעק״א יו״ד שצג, ד. שו״ת פנים מאירות ב, קכד. שו״ת נחלת שבעה שם), ועכ״ז אסור לשנות. וגם לרמ״א שמשנה מקומו – אכתי אסור לשנות בשבת גופא (ראה ט״ז ופנים מאירות ונחלת שבעה שם). וכן כשהמקומות קבועים, ראה שד״ח מערכת אבלות רט. ובעיקר דעת הרמ״א, ה״ט לפי שהרבה פעמים משנה מקומו, משא״כ כשהוא לעתים רחוקות לבד. ודון מינה ואוקי באתרין.

ולכאורה לא שנא איפור מבגדי שבת לדידן. וי״ל שגם להאוסרים בגדי שבת, הכא שאני דניכר טפי.

וכבר הביאו מפוסקי הזמן שכתבו שבשבת מותר, אלא שאין מציאות איפור המותרת בשבת. וראה שאלת רב ב, כד, י – ע׳ קיג, בשם הגרח״ק להתיר לאבלה תוך ז׳ להתאפר בשבת (כנראה דקאי במציאות שאין איסור שבת) משום אבלות בפרהסיא. וכן ראיתי משם הגר״ע פריד שליט״א. וראה שו״ת אמרי יעקב ג יו״ד קכח, ו – לגבי תוך ל׳.

ולדבריהם יל״ע אם להתיר גם בסמיכות ממש לשבת. וכמו לנעול מנעלים ולישב על כסא, שנהגו הרבה להתיר לפני שתחשך (במס׳ שמחות ספ״י: בין השמשות. והובא בביהגר״א שמ, לד. ובמג״א תקמח, יד – עד שתחשך. ובשו״ע אדה״ז תרו, יד: עד הלילה ממש. ובש״ך ת, ב: מיד שמתחיל הש״צ ברכו. אבל ראה ראב״ן, הובא בא״ר תקמח, יא ובשעה״צ שם כט) – ראה דע״ק יו״ד ת, ב. (אבל שם מיירי בקיבלו שבת. אבל משמע דקאי גם כשהציבור קיבל והוא לא קיבל. וצ״ע. וראה שו״ת שיבת ציון ס, הובא בפת״ש ת, א, אם מקבל שבת. ושם מזמן מנחה קטנה. ודלא כגשה״ח דלקמן משמו להתיר מאז בכל גווני. אבל ראה משה״ק בשו״ת תשורת שי תנינא, ובתהל״ד יו״ד ת. ושם שהוא רק מפלה״מ. וראה משנ״ב תקמח, מ, בשם ישועו״י: שתי שעות סמוך לערב. ובמשנ״ב הביאו לענין רחיצה. אבל בישועו״י באמת קאי בשאר דיני אבלות. ובעיקר הענין להעיר מפי׳ ר״ש בן היתום מו״ק כז, א לגבי זקיפת המטה. וראה גם גליוני הש״ס שם. ובנמוק״י שם שכל שאסור לעשות בשבת אינו נוהג מן המנחה ולמעלה. ונראה בכוונתו, דקאי לענין מלאכה, ולא לגבי אבלות, שהרי אינו יושב עלי׳ עד שתחשך. אבל ל״מ כן בקה״ע מו״ק ג, ה (טז, א) ד״ה בערב שבת. וראה שו״ת שלמת חיים שמ). שו״ת האלף לך שלמה יו״ד שיח (לא לפני הדלקת נרות. אבל אפשר דקאי נמי במקבל שבת). ובכ״מ מפורש לפני שקיבל שבת – ראה שו״ת דבר משה דלקמן ד״ה ונראה. וראה שם לענין רחיצה. קיצור שו״ע ריט, א. ציוני הלכה אבלות כד – ע׳ תב. וכ״נ סתימת ערוה״ש שפז, ג. שם ת, ה (מפלה״מ). וראה גם שד״ח אבלות סא, במה שהביא מחיים ביד קכה. ויש שהקלו טובא – ראה שו״ת בית דוד יו״ד קעח. פני אהרן יו״ד כט ואילך, הובא בחלקו בעיקרי הד״ט יו״ד לו, לד. ראש משביר א יו״ד כו ואילך וראה גשה״ח כא, יב, ג. שש״כ סה הע׳ כב. שו״ת תשוה״נ ה, שט, כט. צי״א ז, מט, יא. וכש״כ בנדו״ז שאסור להתאפר בשבת ומוכרח להקדים.

ולהעיר ממאירי מו״ק כז, א שלכן זוקפין המטות מן המנחה ולמעלה אע״פ שכל עניני אבלות פוסק רק סמוך לחשיכה, שאא״פ לעשותו ברגע מועט וצריך להקדים. וראה גם ר״י מלוניל שזה הטורח אינו יכול לעשות בשבת. וראה שות דבר משה אמריליו ג, יד ד״ה מה. (אבל להעיר משו״ת טוטו״ד מהדו״ד ב, ת דשאני זקיפת המטה שהוא בכדי להציע המטות לכבוד שבת. ואינו שייך לשאר עניני אבלות. ויל״ע בנדו״ז).

ולהעיר מרמ״א סוסי׳ ת להתיר לרחוץ תוך ל׳ לכבוד שבת, והביא סברא לחלק בין דבר שאסור בשבת לדבר שאפשר לעשות בשבת. ומ״מ כתב שלא נ״ל לחלק. וכנראה, שלענין שלושים שהוא רק ממנהגא לא ס״ל לחלק לחומרא. (ובשו״ת גוו״ר ה, ה נראה שסברת החילוק בדבר, שבדבר שאא״פ לעשות בשבת כרחיצה, נמצא שאם לא ירחץ ה״ז מתנוול בשבת ולמחר רוחץ ומזלזל בכבוד שבת).

ויש להוסיף שי״א בהיתר לבישת בגדי שבת שאינו משום אבלות בפרהסיא אלא משום כסות נקי׳, ולכן גם בבגדים שאינם נראים מחליפים. והרי גם האיפור מכבוד שבת. אלא שפשוט שאין בזה חובת כבוד ככסות נקי׳.

ויש לצדד, שבאמת איסור כיחול ופיקוס מסתבר שאינו משום גוף המעשה, שצער הוא לה, אלא מחמת ההנאה שלאחר זמן. ודמיא ממש לרחיצה שטעם איסורה מחמת הנאה שלאחמ״כ. ולפ״ז, מעשה האיפור בע״ש אין בו חשש. ומה שמרגישה ההנאה הוא בשבת, והקישוט בשבת – הרי מותר משום אבלות בפרהסיא.

ומ״מ , אף שהבאתי צדדי היתר, וכן העירו לי שיש שהקלו למעשה, לדידי קשה לתקוע עצמי לדבר הלכה להתיר. ובפרט שאיפור הי׳ דבר הרגיל בימיהם. ולא נתפרש בשום מקום להתיר בשבת, ובודאי היו גם אז אופנים המותרים בשבת. וכש״כ שלא נזכר להתיר לכבוד שבת בע״ש. אלא שי״ל ולדחות שלא כולם נהגו אז להתאפר בקביעות בכל שבת.

וי״ל שאיסור אבלות בפרהסיא בשבת שייך רק בדבר שכל ענינו משום אבלות כלפי חוץ. אבל איפור נאסר משום שהוא בכלל רחיצה, או בכלל תיקון כעין גיהוץ, או משום קירוב והרחקה מתשמיש המטה, כמשנ״ת אצלנו שם. ולפ״ז, האיסור תלוי במהות המעשה גופא. ובפרט, לטעם האחרון משום הרחקה, הרי אדרבה, דברים שבצנעה נוהגים אף בשבת, ושוב מסתבר שאין מקום להתירו בשבת.

ואפשר, שהתירו רק בדבר הניכר ממש כמנהג אבלות. אבל בתכשיט ואיפור, שאינם אלא תוספת נוי, לא הותרו. ושאני, נעילת מנעלים שהוא דבר השוה לכל נפש.

ובסגנון אחר, שבנעילת מנעלים אינו עושה מעשה קישוט, אלא מבטל הנהגת אבלות הניכרת, משא״כ באיפור, שעצם עשייתו היא מעשה קישוט, ואא״פ ללמוד מהפסקת אבלות בפרהסיא להתיר מעשה קישוט שנאסר לאבלה. ויש לחלק בין שוא״ת לקו״ע.

והרי לא מצינו למי שיתיר להסתפר וליטול צפרניו תוך שבעה משום אבלות בפרהסיא. וגם כששערו וצפרניו מגודלים. וכש״כ בגילוח הזקן דהוי ניוול טפי. וראה אצלנו 52150. וגם לא בבין המצרים שהיא אבלות ישנה. אבל ראה מג״א תקנא, יד. הגהות חת״ס שם. שו״ת חת״ס יו״ד סוסי׳ שמח. ועוד תיקשי, שבכ״מ משמע שהותר משום אבלות בפרהסיא גם בשאר מילי דאבלות.

וראה מה שהעיר בשושנת ישראל נישואין (קנר) טז הע׳ לו והע׳ כח, שלא התירו לחתן אבל לגלח זקנו קודם שבת, שאין להתיר משום אבלות בפרהסיא לפני שבת. וצל״ע, דמאי שנא מחליצת מנעלים למנהג העולם.

ועדיין י״ל כנ״ל, שביושב יחף, ניכרת עליו האבלות, ולכן גם בערב שבת סמוך לכניסת שבת, בזמן שעל הרוב מתלבשים בבגדי שבת, הותר גם בנעילת מנעלים. וכיון שבשבת אסור להיראות כאבל, מוכרח לנעול מנעלים כבר בערב שבת סמוך לחשכה. אבל אין להוכיח מכאן להתיר איפור, שהוא לא רק הסרת אבלות אלא קו״ע של נוי וקישוט. ומזה שהתירו במנעלים ביטול הנהגת אבלות שלא תימשך לתוך שבת, עדיין אין לנו ראי׳ להתיר איפור קודם שבת, שהוא קו״ע של תיקון וקישוט. ועוד, דשני לן שאר מילי הניכרים מאד, וניכרת אבלותו עליו, משא״כ גילוח ונטילת צפרניים שאין זמנו קבוע ביותר.

וי”ל עוד, שכיון שבשבת אסור לגלח, שוב ל״ש בזה לומר שהיא אבלות בפרהסיא. ודון מינה לנדו״ד.

והרי בפוסקים קדמונים נחתי לחלק בכמה פרטים בהיתר כניסת היולדת לביהכ״נ, שאף שאבלות בפרהסיא אסורה מ״מ שמחה יתירה לא הותר לה, ולא התירו לה הו״ל קריי״ש, וכן לא הותר לאכול ולשתות עמה בביתה כנהוג, ולא ליתן לנשים לחמניות ולעקיך ויי״ש, ראה בפרטיות בנחלת שבעה שם (ושם שתלך בעיטוף הראש). וכהנה רבות בשאר מקומות בפוסקים.

ומכאן שאין להרחיב ההיתר לכל דבר, וכאמור, שבמנעלים הוא דבר השוה לכל נפש, וגם אין כאן עשיית נוי, אלא סילוק צורת אבילות, משא״כ באיפור, שאינו שוה לכל. והוא תוספת נוי, ומעשה תיקון וקישוט בפועל. ומה שהתירו בערב שבת שלא ייראה כאבל – לא שמענו שהתירו קישוט גמור, כשעושה מעשה המוסיף חן ותיקון בפ״ע. ולא התירו אלא רק היכא דאיכא הכרח שלא תשתייר אבילות בפרהסיא.

ושו״ר שכתב להתיר בשו״ת תורת מאיר פנחסי ב יו״ד מג. ונחית לכמה פרטים דלעיל. ועצ״ע.

 

 

#52837