שתל קוכליארי

נשאלתי מחכם אחד בדבר מי שאינו שומע אלא על ידי שתל קוכליארי (שתל פנימי בשבלול האזן), אם חשוב כשמיעה בדיני תורה, במקום דבעינן שמיעה ממש, כגון שופר, מקרא מגילה, קידוש והבדלה, וכן בכל שאר הדברים ששומע כעונה.

ויסוד השאלה ע״פ ההנחה פשוטה המקובלת אצלנו שבמכשיר שמיעה רגיל אינו יוצא, לפי שאין זו שמיעת הקול עצמו אלא קול מחודש, כאשר כבר האריכו האחרונים בכ״מ. ומעתה עלינו לבאר אם הטענות להעדיף שתל קוכליארי על מכשיר שמיעה נכונות, או שאינן אלא טעות, ומה שנראה כמעלה באמת אינו אלא חסרון גדול יותר.

והנה, לכל לראש, פתח דברינו יאיר, שאין הנידון דשתל קוכליארי ונידון מכשיר שמיעה רגיל קרובים זל״ז. שבמכשיר שמיעה עיקר הנידון הוא אם הקול הנשמע על ידו חשוב קול לענין דיני תורה, ואילו בשתל קוכליארי אין הקול מגיע לאוזן הפנימית כדרך הטבע, אלא הקול נקלט במיקרופון, ומתורגם לאותות חשמליים, ומעורר עצב השמיעה בדרך עקיפה. ומכיון שכן, אין להוכיח מדברי האחרונים שדנו במכשיר שמיעה, לא להקל ולא להחמיר, עד שיתבאר גדר פעולת השתל לעצמו.

איברא, שהיסוד בשלילת גדר שמיעה במכשיר שמיעה שייך לגוף גדר ענין השמיעה, ועפ״ז יתברר שחסרון השתל לענין שמיעה גדול אף יותר, כדלהלן.

ולענ״ד הדבר נכון וברור, שכשם שבמכשיר שמיעה הרגיל אא״פ לצאת בו יד״ח שמיעה, הואיל ואינו שומע הקול בדרך הרגילה אלא נעזר במערכת המחליפה את הקול לתהליך חשמלי־מכני, כן הוא, וכש״כ, בשתל קוכליארי, שאינו יוצא בו יד״ח בכ״מ שצריך שמיעה, וכפי שיתבאר לקמן ע״פ יסוד גדר השמיעה, שאף שמכשיר שמיעה ושתל קוכליארי שני נידונים הם, בשתל גרע טובא.

זאת ועוד, שאף שאין שני הנידונים שוים, מ״מ רוב ככל הסברות שנאמרו לחלק ולהעדיף שתל קוכליארי אינן סברות חדשות, אלא אותן הסברות עצמן שכבר נאמרו לענין מכשיר שמיעה, אלא שטענו שבשתל יש להן תוקף גדול יותר, מפני שפועל בתוך מערכת השמיעה וקרוב יותר לשמיעה טבעית.

והנה, אם מצד הסברא, אכן הי׳ מקום להפליג במעלת השתל, דלכאורה אינו דומה למכשיר שמיעה חיצוני היוצר קול שני זר, אלא כאן המכשיר מתחבר פנימה לעצב השמיעה של האדם, ונמצא שמסייע למערכת השמיעה עצמה מבפנים. ומה לי אם הגירוי החשמלי של העצב נעשה ע״י נוזל השבלול ותאי השערה, או ע״י אלקטרודה, שסו״ס העצב מתעורר ואותן פולסים חשמליים מגיעים למוח ומתורגמים כשמיעה חושית. אבל עלינו לברר אם אמנם כן הוא, או שמא אדרבה, אחר בירור גדר השמיעה מתברר שכל אותן הסברות עצמן מכריחות שבשתל החסרון הוא פי כמה.

ויסוד הדבר תלוי בעיקר גדר שמיעה האמורה בתורה ובחז”ל, אם די במה שהאדם משיג תוכן הדברים ונפעל במוחו רושם השמיעה, והיינו דאזלינן בתר הגברא ותחושתו, או דבעינן שמיעת הקול עצמו הבא אל אזניו כדרך שמיעת בנ״א, והיינו שיש גדר חפצא של קול.

ויש להקדים מחלוקת הראשונים בגדר שמיעה האמורה בתורה, שנחלקו אם עיקר המצוה בשמיעת קול השופר, או שיש גם ענין של מעשה התקיעה, והדברים נוגעים גם לנוסח הברכה ולמהות קיום המצוה. וכן חקרוה שרים בדין שומע כעונה, אם עיקרו שנעשה הדיבור כעונה ממש, או שהשמיעה גופא היא צורת הקיום, ואף שכפשוט לא מצינו בראשונים שדנו במכשיר מלאכותי ממש, שלא היתה בימיהם, מ״מ עיקר יסוד דבריהם נוגע לשאלה בגדר שמיעה ובגדר קול. ואף גם בקול הברה, שאין הקול הראשון מגיע, אינו בגדר קול לכמה דברים. ומכאן לנדו״ד, דכל היכא שאין כאן קול ראשון הבא כדרך בנ״א, יש מקום לומר שאין זו שמיעה גמורה, ואין לנו להסתפק אם האדם “מרגיש ששומע”, אלא אם אכן בא אליו קול כדרך שמיעת בנ״א, שבלא גדר זה אין כאן לא שמיעה ולא קול.

ולדידי פשיטא, דלא סגי בהבנת התוכן ובהרגשת השומע בלבד, אלא צריך שהקול עצמו יבא וייקלט אצל האדם דרך אזניו, דאלת״ה אין לדבר סוף, ויהא התרגום והתמלול והאיתות בכלל שמיעה, ופשיטא דליתא. ונמחיש הענין בדרך דוגמא: אם יחבר אלקטרודה ישירות למוחו שתגרום לו לחוות תחושת שמיעה של תקיעת שופר בלא שיהי׳ שופר באויר כלל, האם יעלה על הדעת שיצא בה ידי חובה. ועכצ״ל דשמיעה לחוד וידיעת התוכן לחוד, שהשומע הוא מי שהקול בא אליו, ולא מי שנודע לו מה שנאמר.

ונמצא דבעינן שני תנאים בגדר שמיעה: חדא שיהא הדבר המגיע אליו בגדר קול; ועוד, שיהא זה אותו קול היוצא מפי המדבר או מן השופר, ולא תחליף אחר הבא תחתיו. וכל שחסר אחד משני תנאים אלו, אין כאן שמיעה לענין דיני תורה. ויתירה מזו, שאין אלו שני דינים נפרדים, אלא דין אחד, שאין שם שמיעה חל אלא על קליטת הקול כדרך בנ״א, וכל שהדבר הנקלט אינו קול כדרך הרגיל, פשיטא דליכא שמיעה. ואף גם במקום שהוא קול, כל שאינו הקול היוצא מפי המדבר אלא קול אחר שנתחדש תחתיו, אף הוא אינו בכלל שמיעה.

ומעתה, אחר שהונח היסוד שבמכשיר שמיעה אין האדם שומע את הקול הראשון עצמו אלא קול מעובד הבא דרך מכשיר, באו מקצת מן המפקפקים לומר, דאדרבה, שתל קוכליארי עדיף ממכשיר שמיעה. ואכן, כל נקטו כמה מאחרוני הזמן. ויסוד דבריהם, בהקדמת ביאור המציאות, שבשתל אין שלב של המרה חזרה לקול הנשמע באזן פגומה, אלא הגירוי ניתן ישירות לעצב, כמתכונת מיקום קליטת התדרים השונים בשבלול הטבעי (מיפוי טונוטופי). ומכיון שכן, סברי רבנן, שבמכשיר שמיעה יש לכל הפחות קול שני הנוצר ע״י המכשיר, ואילו בשתל קוכליארי אין רמקול המשמיע קול חדש, אלא הקול נקלט במיקרופון ואחר כך הוא משתנה לאותות חשמליים הפועלים על מערכת השמיעה הפנימית, ולדעתם דרך זו קרובה יותר לשמיעה טבעית, שכיון שאין כאן קול שני אלא האותות מועברים ישירות אל מערכת השמיעה, ואף מכוונים להתדמות למבנה הקליטה הטבעי עצמו, הרי אין השתל אלא כעין צינור והולכה לקול הראשון.

אך באמת אין הדברים כן כלל, דהגריעותא שבמכשיר שמיעה אינה מפני שיש כאן קול שני בלבד, אלא מפני שאין האדם שומע את הקול עצמו בדרך הטבע, אלא קול אחר שנקלט ומתורגם במכשיר. וא״כ אפילו הי׳ הקול המחודש דומה לראשון בכל פרטיו, סו״ס אי״ז הקול שעליו נאמר דין שמיעה. ומה שהאריכו שהאלקטרודות מכוונות לחקות את המיפוי הטונוטופי הטבעי, אף זה אינו מעלה ואינו מוריד, שאין הנידון אם המכשיר מצליח לחקות היטב צורת הקליטה הטבעית, אלא מי הקובע את האות המגיע לעצב. שבמיפוי טונוטופי טבעי, השבלול עצמו, בכח הקול הבא מבחוץ, קובע איזה מקום יתעורר וכמה. ואילו במיפוי המלאכותי שבשתל, מיקום הגירוי נקבע ע״י המערכת החיצונית, שהחליטה איזה אלקטרודה תפעל כנגד איזה תדר. ואף אם ניסו לדמות צורה ליוצרה, כפי הסדר הטבעי שבמעשה בראשית, סו״ס אין זה הקול עצמו הפועל וקובע, אלא חיקוי מעשה ידי אדם לתוצאת פעולתו. ואף אם נחלו הצלחה בחיקוי התוצאה, לא הצליחו לחקות הדרך, וההלכה נקבעת לא רק לפי התוצאה הדומה, אלא תלוי ועומד גם אם הקול עצמו הוא הפועל.

ומעתה, מה שר״ל שיש מעלה בשתל, שאי״ב קול שני, לדעתנו אינו אלא חסרון. שבמכשיר שמיעה, אף שאין זה הקול הראשון, מ״מ הדבר הבא אל האדם הוא קול מעובד. אבל בשתל נפסקה קליטת הקול בדרך הרגילה, ובמקומה בא דבר אחר שהוא גירוי חשמלי, והשתל אינו צינור והולכה של הקול הראשון, שהקול גופא לא עבר כדרך שמיעה טבעית אלא תורגם והוחלף בדבר אחר הבא תחתיו.

ונמצא שחסרים כאן שני הענינים כאחד, שלא נשמע הקול הראשון, ואף לא קול אחר בדרך הרגילה, אלא אותות חשמליים בלבד. ובסגנון אחר, שבמכשיר שמיעה עיקר החסרון הוא בזהות הקול, ואילו בשתל קוכליארי החסרון הוא בעצם מציאות הקול לענין שמיעה, ולפיכך אין מקום לומר שהוא קרוב יותר לשמיעה טבעית, אלא אדרבה, רחוק ממנה יותר.

ומה שר״ל שכיון שהשתל פועל בתוך מערכת השמיעה עצמה ומגרה עצב השמיעה, ה״ז נידון כתיקון פנימי של חוש השמיעה, ודומה לאבר המחובר לגוף שדינו כגוף עצמו (כגון שן תותבת וכדומה) – אף זו אינה טענה, שאין הנידון כאן היכן פועל האמצעי, אם מבחוץ ואם מבפנים, אלא מהו הדבר הבא אל האדם במקום הקול. וכיון שאין הקול עצמו בא אל אזניו ופועל בהם כדרך ברייתה, אלא אמצעי חיצוני הוא הקולט את הקול וממירו לאותות חשמליים, ואותות אלו הם המעוררים את העצב, א״כ אי״ז בגדר תיקון השמיעה אלא העמדת מנגנון חלופי תחתי׳.

ואף אם האמצעי קבוע בתוך גוף האדם, אין בכך כדי להחשיבו כשמיעה טבעית כדרך שמיעה, שאין הדבר נעשה טבעי רק מפני שנתון בתוך הגוף, אלא הכל הולך אחר אופן פעולתו. והכא אין המכשיר מסייע לאברי הגוף לבצע תפקידם העצמי, אלא מחליף אותם במערכת מלאכותית, ומעמיד דרך אחרת תחת פעולת חוש השמיעה עצמו. ואין בכח החיבור לגוף לעשות את האות החשמלי לקול.

וכשם שמכשיר שבלב הנקרא קוצב לב מסייע ומזרז פעולת שריר הלב העצמי של האדם שיפעם כדרכו, אבל אינו גורם שהזרם החשמלי יהפוך לדם, ואינו הופך הזרם החשמלי לפעולת הלב הטבעית, כך אין החיבור לגוף הופך פעולת השתל המלאכותית לשמיעה טבעית, ואין החיבור לגוף הופך אות חשמלי לקול.

ודמיון קרוב יותר, במי שאינו רואה רח״ל, והרכיבו לו מצלמה דיגיטלית מול עיניו המשדרת אותות חשמליים ישירות לעצב הראי׳ שלו, ועי״ז נפעל במוחו רושם של תמונה ברורה, אטו נאמר שיוכל לברך ברכת הראי׳ על הלבנה או לראות מראות נגעים. ולית דין צריך בושש, דלא מהני כלל, לפי שאין העין פוגשת קרני האור של המציאות כדרך ברייתה, רק שהמצלמה קלטה והוא מקבל “תרגום” של המכשיר. והן הן הדברים בנדו״ד.

ובשלמא במכשיר שמיעה, אף שלדידן נתפשטה ההכרעה שאין יוצאין בו, מ״מ עדיין נשמע קול מעובד, אלא שאינו הקול הראשון. אבל בשתל קוכליארי אין אפילו צד לומר שמדובר בשמיעה כדרך בנ״א, אלא אותות חשמליים המעוררים עצב השמיעה. ולפיכך אין מקום לומר שמפני שהשתל פנימי יותר יהא דינו קרוב יותר לשמיעה טבעית. ואדרבה, פנימיות פעולתו היא המכריחה לומר שאין הקול מגיע כלל אל מערכת השמיעה בדרך הטבע, אלא מוחלף בדבר אחר לגמרי.

ועוד איכא בגווה, שלא זו בלבד שאין כאן שמיעה כדרך בנ״א, אלא אף גדר “קול” גופא לא שייך כאן כראוי. דבשלמא בקול הבא מן הפה או מן השופר, אף אם אח״כ פועל באדם פעולות שונות, סו״ס זהו חפצא של קול שהולך באויר ופוגע באזני השומע. אבל במכשירים האלו, מה שמגיע בסוף אינו אלא תוצר מעובד של הקול, לאחר שנתפרק והומר למערכת אותות חשמליים ונבנה מחדש על פי מנגנון מלאכותי, ואי״ז קול הנשמע כצורתו אלא דמות קול בלבד. והרי כל עיקר גדר שמיעה בתורה אינו בהשגת התוכן בלבד, אלא בביאת הקול עצמו אל השומע, וכיון דבנדון דידן לא בא קול אלא תחליפו, אין כאן שמיעה כלל.

וגם מה שרצו לדמותו למשקפיים ולומר, שכשם שהמשקפיים מתקנים את הראי׳, ורהיטת ההלכה שראי׳ ע״י משקפיים בגדר ראיה מעלייתא היא, וכך גם השתל מתקן את השמיעה – אין הנידון דומה לראי׳, כדלקמן. ובאמת, אין זו טענה מחודשת, שהרי כבר נאמרה סברא זו לענין מכשיר שמיעה, וכבר נתבאר באחרונים שאין הנידון דומה למשקפיים, שבמשקפיים אין העדשה פועלת במקום חוש הראי׳ ואינה מחליפה פעולתו, והוא רק מסיר את המונע, שעל ידה חוזרות קרני האור להגיע אל העין כדרך ברייתן, ונמצא שהעין עצמה היא הרואה אותו האור עצמו שיצא מן החפץ, ושפיר חשיבא ראי׳ ע״פ תורה. אלא שבשתל קוכליארי החילוק עמוק ויסודי יותר, שהרי במכשיר שמיעה, אף שאין האדם שומע את הקול הראשון, מ״מ עדיין מגיע אליו קול, משא״כ בשתל קוכליארי, שאין הקול עצמו מגיע כלל אל מערכת השמיעה כדי שתפעל היא פעולתה, אלא הקול נתפס במיקרופון ומשתנה לאותות חשמליים. ונמצא שאין השתל מסיר מונע בלבד, אלא מעמיד מנגנון חלופי תחת פעולת השמיעה הטבעית, ואין הנידון דומה למשקפיים כלל.

ואין לומר, שאצל אדם זה, מאחר שהורגל לשמוע ע״י השתל, ה״ז דרך שמיעתו הרגילה, וכסברא שנאמרה במכשיר שמיעה, דכיון שזו דרך שמיעתו חשיבא שמיעה, ויש שר״ל שכ״ה וביתר שאת בשתל קוכליארי, לפי שהוא נעשה חלק מגופו ופועל בתוך מערכת השמיעה.

אבל האמת תורה דרכה, שאם לא קיבלנו סברא זו במכשיר שמיעה, כך אין לקבלה בשתל. ועיקרי הדברים, דלא אזלינן בתר הרגל או הרגשת הגברא, אלא בתר גדר השמיעה שקבעה תורה. והתורה קבעה גדרי החושים במציאות, ואינו תלוי כלל במה שנתקבל ע״י המוחש.

וכשם שהרגלו של אדם לקרוא שפת סימנים אינו עושהו לשומע, אף שמוחו מקבל המידע באופן מלא, כך הרגלו לקבל אותות חשמליים אינו עושה אותות אלו לקול.

עוד הוסיפו לטעון להשוות שתל קוכליארי לשמיעה הטבעית, ע״פ חכמת המדע, שבאמת גם השבלול הטבעי עצמו אינו אלא ממיר זעזוע הקול לגירוי עצבי, וממילא מה לי המרה הנעשית בגוף מכח בריאתו, ומה לי המרה הנעשית על ידי מכשיר. והנה, אף שמצד עצם המציאות יש ממש בדבריהם, שהרי אף בתאי השערה שבשבלול הטבעי מתרחשת המר אף שמצד עצם המציאות יש ממש בדבריהם, שהרי אף בתאי השערה שבשבלול הטבעי מתרחשת המרה של רטט מכני לרושם עצבי־כימי, ואין זה “המשך” הקול במובן הפיזיקלי הפשוט, אלא טרנסדוקציה ממש. וכמדומה שכן היא דעת חכמי הטבע בזמננו. אמנם אחר העיון נראה שאי״ז דמיון כלל, ויסוד גדול ומקובל בידינו בכל דיני התורה, שאין אנו הולכים אחר בדיקת המיקרוסקופ או ניתוח החלקיקים, אלא הכל נקבע ע״פ המוחש והגלוי לעיני ובאזני בנ״א.

ואף אם נקבל דבריהם לחלוטין מצד חכמת הטבע, וגם את״ל דאזלינן בתר סברות חכמי המדע, מ״מ חילוק עצום יש בזה בגדרי התורה. ועיקר החילוק אינו בשאלה אם יש תמורה בטבע או לאו, אלא היכן בשרשרת מתרחשת ההמרה, ומי הפועל אותה. ובהקדם, שבשמיעה הטבעית, הקול עצמו, שהוא זעזוע האויר הבא מפי המדבר או מן השופר, הוא הפועל מתחילתה ועד סופה, שהוא המזעזע את התוף, הוא המניע את העצמות שבאזן התיכונה, הוא המחולל נדנוד הנוזל שבתוך השבלול, והוא בהמשך אחד ורצוף מעורר את תאי השערה ומוליד את הרושם המגיע אל העצב. ונמצא שלפי הרגש החוש אין כאן הפסקה של הקול, אלא גלגול צורה אחר גלגול צורה של אותו תהליך טבעי. ואילו בשתל קוכליארי, אין הקול פועל בגוף האדם כדרך זו, אלא המיקרופון, שהוא כלי חיצוני ומלאכותי, קולט את הקול, ומעבדו ע״פ מערכת שנקבעה לכך, ומוציא תחתיו סידרת אותות חדשה שאינה המשך ישיר לקול הראשון, אלא תרגום מלאכותי של המידע. ונמצא שכאן נפסקה השמיעה הטבעית כבר בראשית הדרך, ומה שבא אחריו אינו המשך תהליך השמיעה הטבעית, אלא מנגנון חלופי.

והרי אף הכתב הנקרא באזני הסומא על ידי מקריא, נקלט במוחו כידיעת הדברים ומעורר בו רושם הדומה לשמיעה, ופשיטא שאין כאן שמיעה ע״פ תורה, לפי שאין הקול עצמו מגיע אליו, אלא תוכן הדברים בלבד, בדרך אחרת לגמרי. והוא הדין בעניננו, שהנידון אינו במה שהרגיש האדם בסוף הדרך במוחו, אלא אם הקול עצמו פעל בו כדרך שמיעת בנ״א.

ואף מה שרצו לדמות ולומר, שכיון שאין בשתל שלב של יצירת קול מחודש הנקלט חזרה באזן פגומה, כדרך מכשיר השמיעה הרגיל, א״כ קרוב הוא יותר אל הטבע – הנה לענ״ד חילוק גדול יש כאן, ואין קיצור הדרך מקרבה אל הטבע, אלא מרחיקה ממנה יותר. שבמכשיר שמיעה יש באמצע דבר הנקרא בשם קול, אף שאינו הקול הראשון. ואילו בשתל, משנפסקה קליטת הקול בדרך הטבע, שוב אין כאן קול כדרך שמיעה כלל, אלא גירוי עצבי בעלמא המוליד תחושת שמיעה.

ומשו״ה, במכשיר שמיעה אכן עלה צד באחרונים להסתפק בו כיון שיש כאן קול מעובד, אבל בשתל קוכליארי אין מקום לומר שהוא קרוב יותר להיתר מצד עצם פעולתו, שאין כאן שמיעה גמורה, אלא תרגום חשמלי. ואם נתקבל שאין יוצאים במכשיר שמיעה מפני שאין האדם שומע את הקול כדרך הרגילה, פשוט שאין מקום להכשיר שתל קוכליארי, שבו אין אף אותה מדרגה של שמיעה רגילה.

ואף אם יאמרו שסו״ס פעולת השתל נעשית בשעת הדיבור ממש, ואינה כהעברת הדברים לאח״ז, וא״כ יהא בכלל שומע כעונה, אין בדבריהם כלום. דשומע כעונה יסודו בכך שדיבורו של זה נשמע לזה, וע״י שמיעתו מצטרף לאותו דיבור. אבל אם אין דיבורו נשמע כלל בדרך הרגילה, אלא האותות שנתחדשו מכחו, אין כאן צירוף לדיבור אלא לתרגומו. ובלא״ה, הרי לא מצינו בשום מקום שתחליף חשמלי לקול ייכנס בכלל שמיעה לענין מצוות. ובמקום שהתורה וחז״ל תלו הדין בשמיעה, אין לנו להוציא את הדברים ממשמעותם הפשוטה בלא ראי׳ ברורה.

ונמצינו למדים, שכל הסברא להעדיף שתל קוכליארי על מכשיר שמיעה מיוסדת על הנחה מוטעית, כאילו חסרונו של מכשיר שמיעה אינו אלא מפני שנוסף בו קול אחר, ולפיכך סברו שכל שיתרחק מקול מחודש ויתקרב אל מנגנון השמיעה הטבעי יהא עדיף. אולם אין זו עיקר הסברא, שהחסרון במכשיר שמיעה אינו בעצם מציאותו של קול מחודש, אלא בכך שאין האדם שומע את הקול עצמו שעליו נאמר דין שמיעה. ולפיכך אין אנו באים להחמיר בשתל מפני שדינו כמכשיר שמיעה, אלא מפני שלאחר בירור גדרו נמצא שחסרונו חמור יותר. שהרי במכשיר שמיעה אכתי איכא קול אלא שאינו הקול הראשון, ואילו בשתל אין כאן גדר קול כלל, שאין כאן שמיעה כדאך בנ״א אדם אלא תרגום חשמלי. וכבר נתבאר, שאין לומר שהאותות החשמליים הבאים במקום הקול ייחשבו כקול לענין דיני תורה, שכל עיקר גדר שמיעה שבתורה אינו אלא שמיעת קול, ולא קבלת מידע ולא יצירת תחושת שמיעה.

סוף דבר, שמיעה האמורה בתורה ובדברי חז״ל אינה שם מושאל להשגת תוכן הדברים או לחווי פנימית הדומה לשמיעה, אלא ענינה ביאת הקול אל אזני האדם כדרך שמיעת בנ״א. ואמטו להכי, כיון שלדינא נתקבל שאין יוצאים במכשיר שמיעה, אין מקום להקל יותר בשתל קוכליארי, שבו הקול אינו נשמע כדרכו אלא מתורגם לאותות חשמליים, ומעורר עצב השמיעה בדרך עקיפה. ונמצא שבמכשיר שמיעה החסרון הוא בזהות הקול, ואילו בשתל קוכליארי החסרון הוא בעצם דרך השמיעה, וכיון שכן, אין יוצאין בו בכ״מ שצריך דין שמיעה.

וכ״כ כמה מאחרוני הזמן, ראה קרני אורה א, ט ענף ג ס״ה (ע׳ 387 ואילך) בדעת הגרשז״א. (וראה בארוכה במכתבו שבסו״ס משמיע שלום פולק). וכן נמסר בשם הגריש״א שכתב מפורש בד״ז בתשובה שאין מקום להקל. וכ״ד הגרמ״ש קליין שליט״א בשיטת רבו בעל שבה״ל (ראה במכתבים בס׳ יעיר לי אוזן). וראה גם תשובת בעל שאילת שאול בקובץ נזר התורה חו׳ יח. וכ״כ הגרמ״מ קארפ והגר״א וייס שליט״א ועוד (נדפסו במכתבים שם ובספר אוזן עבדך). ואף כמה מהמקילים (שהאריך בביסוס שסברתם בס׳ משמיע שלום שם) – חזרו בהם בד״ז, ראה גם שו״ת תשוה״נ ז, י. ואף שידוע שלא הכל מסכימים לדברינו, מ״מ לענ״ד עיקר הסברא הוא כמו שנתבאר.

והנלע״ד כתבתי, והשי״ת יאיר עינינו בתורתו הקדושה.

#52752