אם לאחר חליצת התפילין לא הלך לבית הכסא קבוע רק הפיח, האם חוזר ומברך?

כן.

מקורות:

הנה, בעשה צרכיו בין חליצת התפלין להנחתן גברא לא חזי ולכן מברך שוב, כמ״ש בד״מ ח, ה, שאסור ליכנס לביהכ״ס ולאו בדעתי׳ תליא מילתא ולכן הוי הפסק. וכ״ה בדרישה ובב״ח שם ובשכנה״ג. וכ״כ בלחם חמודות הל׳ תפלין נט, דכיון שבשעת ההפסק לא חזי לתפלין הוי הפסק גמור וצריך ברכה אחרת. ובשו״ת הרדב״ז ו, ב׳שיז, שאין לך הפסק גדול מזה. וכ״פ הט״ז ל, יא, ואדה״ז ל, כה, שכיון שבעת ההיא אינו יכול להניח תפלין וא״כ אינו מועיל כלום מה שהי׳ בדעתו לחזור ולהניחן מיד. וכ״ה גם בחולצן לסעודת קבע, ראה ירושלמי ברכות ב, ג. וראה רבינו מנוח תפלין ד. ד אבל ראה משנ״ב מ בבה״ל ח ד״ה וחוזר. וכל הפוסקים חלקו על סברת המג״א לחלק בין ביהכ״ס קרוב לרחוק. וראה גם חקרי הלכות פיקרסקי לאדה״ז שם. וראה הנסמן בשו״ת יבי״א ח או״ח סוסי׳ ב.

ומעתה הה״נ לגבי הפחה, כיון שבאותה שעה אסור בתפלין. וכ״כ החיי״א יג, ו, והביאו במשנ״ב כה, מו. וכן מוכח בקצוה״ש ח, יח. ובערוה״ש כה, כג כ״כ בדא״פ ושיש להתיישב בזה. וראה ברכת אברהם ארלנגר שבת מט, א ע׳ רצד בטעם ספיקו. ואין ספיקו מוציא מידי ודאם. ובמגיני חיים נדפס בס׳ קהלת חיים לוריא למג״א כה, כב ע׳ 27 מספק״ל בחולץ במקומו להפיח. ודין גרמא לי׳ שהעתיק שלא כדת מהחיי״א דמיירי רק בהולך למק״א להפיח. גם בחידושי בתרא פסחים להמסביר ע׳ לב רצה לתלות הדבר בהליכה, וחלק על החיי״א. אלא שלדינא אינו תלוי בהליכה כלל.

ומש״כ באפיקי מגינים כה בחידושים לב ובביאורים כא שא״צ לחזור ולברך בהפיח, שהפחה ל״ח היסה״ד, אנן לאו משום היסה״ד לחוד אתינן עלה, אלא מחמת ההפסק שאסור בתפלין בשעת מעשה. ועוד שגם במה שמיסך רגליו טעון טבילה אינו מוכרח שהוא משום היסה״ד, ולכמה ראשונים ביומא כח, א, הוא משום צואה על בשרו או מיאוס. וראה תורה שלימה כי תשא מילואים ח. עוד שי״א בדעת הרמב״ם שגם במטיל מים מה שטעון קידוש יו״ר הוא משום היסה״ד (ראה שו״ת בית הלוי א, ה. ערוה״ש העתיד מא, יז ועוד). ואילו בתפלין אינו מברך שוב במטיל מים. ועוד, דמנא לן דהמפיח א״ט טבילה.

ויש שכתבו (ראה שו״ת שערי יושר חנני׳ ד, י) לצרף מש״כ הרמ״ע מפאנו בשו״ת ס, והובא במג״א לח, ב להתיר להניח תפלין גם ביודע שיםיח בהם אם יספיק לחלוץ רק ש״ר, והסכימו עמו רבים ושלמים. אבל דין לא אהניא לי, שסו״ס לגבי ש״ר הוי הפסק, וכמו בכניסה לביהכ״ס שמותר לכמה דעות בש״י, וזהו נוסף לזה שרבים חולקים על הרמ״ע.

ובשו״ת בא״מ ו, ב, ו דן בהזיזם ממקומם ולא חלצם. וראה במשפטי שיח יצחקי תפלין ז ע׳ מב ואילך בשם הגרח״ק. דעת נוטה ג תפלין קפה בהערה. וראה אבני ישפה א, ה, ב שאם הסיר רובם או הרימם באויר מברך, ושהסכים עמו הגריש״א. וכ״נ עיקר, שגם לדידן שנוהגים שלא לברך בנשמטו – אדה״ז כה, ל – וגם בנשמטו לגמרי, היינו משום היסה״ד, וכאילו דעתו עליו, משא״כ הכא שהכוונה לחולצם מחמת איסור, דינם כאילו אינן במקומן. וראה גם שו״ת רבבות אפרים ו, כ. אוצרות ירושלים פרושים י ע׳ תתקעד.

ובהפיח בעוד התפלין עליו פשוט שאינו מברך. וכ״כ דעת נוטה ג תפלין קפה.

ואם רצה להפיח ולא עלתה בידו – אף שתחילה נאסר בתפלין, סו״ס כשנתבררה המציאות נתברר שהי׳ מותר. וכדין היסה״ד בטעות.

ויש לדון עפ״ז, בחולצם והפיח ללא ריח רע או ללא קול, שיש שנטו קו להקל שבכגון דא אינו אסור בתפלין (ראה מור וקציעה קג. מקור חיים לח בקיצור הלכות. א״א מבוטשאטש לח. עוד יוסף חי חיי שרה ד. הליכות שלמה ד הע׳ 101). ואף את״ל שכיון שלא ידע מה יעלה בידו הוכרח לחולצם – סו״ס ליכא הפסק לפי האמת.

#50871