Prohibition of Talking in the Bathroom

 

Questions:

Is one not allowed to talk when in the bathroom in general, or just when actually using the toilet?

Is it OK to make sounds instead of words, or is that also not allowed?

Is texting considered talking or is it allowed?

Is it any different for women?

 

Answers:

One should not speak in the bathroom even if it’s extremely important.

However, one may speak to save people from danger or to stop people from doing the wrong thing. Calming a child is considered protecting them from danger.

When not using the toilet, or when inside the bathroom before beginning to use it, there is more room for leniency. One may then speak if necessary.

Bathrooms nowadays are less of an issue, and one may speak if necessary. When possible, it’s best to make some sounds rather than speak audible words.

Chazal instructed that women should speak in the bathroom, or at least make some sounds, to prevent Yichud. This, however, is not applicable in private in-house bathrooms at home and where they can also be locked from inside.

It’s permissible to speak about bathroom needs, like asking someone to get toilet paper.

One may speak when bathing a child, especially if the voice isn’t heard outside the bathroom.

Texting isn’t considered talking in this regard.

 

Sources:

רמ״א או״ח ג, א (ע״פ ברכות סב, א. וראה שם ע״ב).

הטעם הפשוט משום צניעות – כ״ה ברמב״ם דעות ה, ו. ובשו״ע אדה״ז שם ב. ובס׳ חרדים – משום שדים. ובספרי המקובלים ועוד הובאו טעמים אחרים.

ולהפריש מסכנה מותר – או״ז א, קלז (ע״פ ברכות שם ב). ובנדו״ד, ביעתותא דתינוק שמחללים שבת בכיו״ב – ראה יומא פד, ב. שו״ע אדה״ז שכח, טו. וכן לאפרושי מאיסורא – רמב״ן שבת מ, ב.

ואפי׳ לצורך גדול – רמב״ם דעות ה, ו. והיינו כל שאי״ב סכנה – מח״ב קו״א ג. אבל ראה שו״ת תורה לשמה כד, להתיר בצורך גדול. ויתכן לחלק, דברמב״ם מיירי דוקא כשנפנה. [ובטהרת המים ד, לו ר״ל לחד תי׳ להחמיר אפי׳ בספק סכנה, וכש״כ הפסד ממון. וראה נוה שלום ג, ב – גם במקום סכנה. אבל לא הוב״ד באחרונים].

כשאינו נפנה – כ״מ ברמב״ם. שע״ת ב. משנ״ב ד. ובשע״ת משמע שכשאינו נפנה מותר לצורך סתם. אבל במשנ״ב – לצו״ג. ובגמ׳ סב, ב – עכצ״ל דמיירי שהי׳ ניכר שנפנה.

ומ״מ כתבו הפוסקים להקל במקום הצורך בביה״כ שבימינו, שהם בעיר, וגם הם נקיים – ראה תורת חיים סופר ג, ג. שו״ת יבי״א ח או״ח א. ועצע״ק, להטעם שהוא משום צניעות.

לנחור – שו״ע אדה״ז ג, ב. בא״ח ש״א ויצא י. משנ״ב ד.

נשים – שו״ע אה״ע כב, יג. אבל בביה״כ שבבית אינו שייך – רמ״א שם. וראה גם שו״ע אדה״ז שם: כשהולכות לבית הכסא הקבוע לרבים כמו בית הכסא שבשדה בימיהם או בחצר בית הכנסת במדינות אלו. ועוד, שבימינו הדלת נעולה בד״כ, ראה מאירי סנהדרין יט, א. אבל ראה ידי אליהו אסו״ב כב, יד בטעם התקנה, וששייך גם בעיר. וכ״מ בדעת השו״ע שם. וראה נתיבות השלום. והובא באוצה״פ שם.

ובמאירי סנהדרין יט א: משמיעות קולן על איזה צד. ויל״פ בכמה אנפי, שר״ל כשאין לה עם מי לדבר, או דס״ל שאא״פ לומר שתיקנו לדבר שהרי אסור אפי׳ לצו״ג, ושלא הותר להן הדיבור רק כשצריך. וראה שו״ת שבה״ל ה, רה. אוצה״פ שם עח.

וצ״ע אם מותר להם לדבר בימינו כשהתקנה ל״ש. ולשון אדה״ז ולא ידברו רק הנשים כשהולכות לביה״כ הקבוע וכו׳ – משמע הא לא״ה אסור.

לצורך ביה״כ מותר – שו״ת שלמת חיים י.

בטלפון – להטעם משום צניעות, לכאו׳ יש להתיר כשאין חבירו יודע שמדבר בביה״כ ואין קולו נשמע לחוץ. אבל למעשה כתבו הפוסקים והמקובלים עוד טעמים. וחמירא סכנתא.

ומ״מ בשעה שרוחצת בנה, שפיר יש להתיר מכל הנך טעמי – שהוא לצורך, וכשאינו נפנה, ועדיפא מינה, שכעת לא נכנס לעשיית צרכיו, ואינו נשמע בחוץ, וגם הוא ביהכ״ס שבימינו, וליתובי דעתו דהילד. ועוד.

 

 

#4528