Using a Lemon Manual Squeezer on Shabbos

Question:

Is a lemon manual squeezer allowed to be used on Shabbos and Yom Tov to squeeze lemon juice? (of course, directly onto the food)

Here’s a link to a lemon squeezer.

Answer:

If it’s specifically made for small amounts (as into salads) and not for large amounts (as in for drinking), there is room for leniency.

If the seeds stay in the squeezer, it is forbidden regardless.

Sources:

בקצוה״ש קכו בבדה״ש יט כתב לאסור בכלי בסחיטה לתוך אוכל. והב״ד בשש״כ ה, ג. וכ״כ בשו״ת משנ״ה ח, נא. איל משולש ג, יב.

וכ״כ גם בסחיטת שאר פירות המותרים בסחיטה – ראה חוט שני שבת ב, כד, ה – ע׳ נט ד״ה ודע. שש״כ שם הערה ד. קול סיני ע׳ 266. ועוד. ור״ל לדמות לגבינה במורג חרוץ (ראה בא״מ דלקמן). וכ״כ בשו״ת בא״מ ו, צו – בנדו״ד ממש.

אבל בפמ״ג שכ במ״ז יב שבשאר פירות אף בכלי שרי. וי״ל דהיינו כלי שאינו מיוחד לסחיטה. ודוחק קצת.

וראה גם מש״כ בעל בינת שמחה באליבא דהלכתא גל׳ סג ע׳ יג להתיר עכ״פ בשאר פירות. ולא ראה דברי הפמ״ג.

ובמציאות בכמה מהמסחטות, הגרעינים נשארים בכלי והו״ל בורר וזה ודאי אסור. וכל הנידון הוא רק כשלא נשארת כלל פסולת למעלה, שאין הגרעינים נאחזים בכלי אלא נופלים ביחד עם המשקה, שאין בזה איסור בורר. וכמדומה שאין זה מצוי.

והעירני הרה״ג בעל עטרת אברהם שליט״א, שבאמת יש לחוש מדין עובדין דחול טפי מבדברים אחרים, כיון שמסחטה מיועדת לתת בה כלי מתחת לצבור המשקה, שבכה״ג אסור מה״ת. ואם הפוסקים נקטו גדר עובדין דחול לגבי טוחן שאין בו שייכות חיצונית של עובדין דחול, כל שכן בדבר שבאמת יש בו מראית עין ועובדין דחול.

והנה, את״ל שכלי המיוחד למלאכת איסור הוא עובדין דחול, ממילא גם בשאר פירות או לתוך אוכל אסור. אבל אם מיוחד לשאר פירות דוקא ולא לזיתים וענבים שרי. וכן אם מיוחד רק לסחוט לתוך אוכל מותר. כה״ג מצינו – אף שאינו דומה ממש – לגבי סירוק השיערות במסרק שתולש שערות, שבמסרק המיועד ליישור שערות בעלמא מותר. ותלוי אם מסחטה זו עומדת רק ללימונים (שיש כלי שסוחט רק לימונים) אלא גם לתפוזים ועוד.

ולכאורה אפ״ל, שכיון שההיתר הוא לסחוט לתוך אוכל הוא לפי שהוא כאוכל הבא לאוכל, א”כ אין כאן סחיטה כלל, וממילא הוי כמשתמש במסחטה לא כדי לסחוט, שהרי אין סחיטה, ואין בזה עובדין דחול וכיוצא, דאטו יהיה אסור להשתמש במסחטה ידנית כדי לערבב וכיוצא, ורק סחיטה אסורה בכלי מיוחד, וכיון שאין כאן דין סחיטה, ממילא נראה שמותר. ולא דמי, לטוחן אחר טוחן וכיוצא שהיא טחינה המותרת, ולכן אין להשתמש בזה בכלי המיוחד משום עובדין דחול. ויל״ע בזה.

וכיו״ב חקרוה בנוגע ברירה מותרת בכלי המיוחד לברירה, ואם הכלי מיוחד לברירת איסור, אסור גם באופן המותר.

ויש מחלקים באו״א שתלוי אם יש מעשה ברירה או היתר ברירה. ובפמ״ג שיט בא״א ה ובמ״ז ב נסתפק ברירה במין אחד במסננת. אבל להעיר מאדה״ז תקד, ג.

ונפק״מ במי שרוצה לפזר סוכר בצורה שוה ולוקח נפה של קמח (ולא מסננת המיוחדת רק לפיזור סוכר) לשם כך, באופן שאינו בורר כלום, אלא רק משתמש בנפה לפיזור. (אלא שבמסננת זו פעמים יש גושים בסוכר ואז יש מצד איסור בורר. ויל”ע). וצ״ע אם דומה לכשמל״א לצו״ג, או לעובדין דחול במורג חרוץ. ובאמת צ״ב בהחילוק בין איסור לגרור גבינה במורג חרוץ לשאר כשמל״א לצורך גופו. והרי מפורש שמותר לחתוך גבינה במגירה וקרדום. ומאי שנא. וכן, מה בין פיצוח אגוז בפטיש לבין טחינת גבינה.

ונראה, דהתם משתמש בדבר המיועד למלאכת איסור לדבר אחר, שהרי הקרדום אינו מיועד לטחינה. משא״כ בכלי המיוחד לטחינה ומשתמש בו לפעולת טחינה אף שהותרה. וצ״ע שהרי מיוחדים לטחינת עצים. וצ״ל שכיון שאינו מיוחד לאוכלים, ל״ה דרך חול, שהמורג מיוחד לטחינת גבינה ושאר אוכלים. והדברים מוכרחים במג״א ובשו״ע אדה״ז ועוד.

ולכאורה, בפיזור הסוכר אין כאן כלל פעולת ברירה, ולא דמי מורג חרוץ, דהתם היא טחינה, רק שהיא טחינה מותרת. ובפרש”י שבת קלט, ב, דליכא בתליית משמרת לצורך רמונים משום עובדין דחול. ודון מינה בהשתמשות בנפה לסוכר.

איברא שגם בפיזור סוכר יש פעולת ברירה שחלק מהגרגירים נשארים למעלה וחלק נופלים ואף שהיא ברירה במין אחד ושרי, אכתי איכא פעולת ברירה, ודמי למורג חרוץ שיש טחינה רק שזה טחינה המותרת ואסור משום עובדין דחול. אבל השאלה באבקת סוכר שמתפזר באופן שוה ואין שום בורר.

אמנם, בעיקר הדברים צע״ג לדידי, שהרי מסחטה אינה מיועדת למלאכה, שהרי אפשר לסחוט לתוך אוכל. ובשלמא בגבינה במורג חרוץ, שמצ״ע מיוחדת למלאכה, אלא שכעת חותך וטוחן גבינה. ואפשר שכ״ה בטחינת קפה בריחיים שלהם. ובכל אופן, התם הדר) לטחון לימים רבים. והוא גדר אחר דעובדין דחול מחמת זלזול יו״ט. וכאן אתינן עלה מצד כלי המיוחד למלאכה. אבל כלי המיוחד לסחיטה, אינו מיוחד למלאכה דוקא. וכמו שמותר להשתמש בסכין לפי שמיועד גם לחתיכות גדולות.

וכה״ג מצינו להתיר נתינת כרשינין בכברה, ואינו בכלל עובדין דחול. וצ״ל כיון שאין כוונתו לברירה כלל. וכן מצינו בכלל בכלים המיוחדים לברירה כמים צלולים במשמרת ועוד כמה דוגמאות. ועוד מצינו בכמה כלים בכלל של״ח לעובדין דחול. וכן נקטו רוב ככל הפוסקים שאין חשש עובדין דחול במקלף. והדברים עתיקים.

ובפרט במסחטה ללימונים שי״א שבכלל מותר לסחיטה. (ול״ד למסחטה המיועדת גם לתותים ורמונים וכו׳).

ועוד, שאין לאסור מצד עובדין דחול רק כשיש חשש למלאכה דאורייתא – ראה תשו׳ הרמב״ם בלאו שו, הובאה במג״א שטו, א. ובגדרי עובדין דחול נתחבטו רבים. ולכמה מההגדרות ליתא בעניננו. ול״ד כלל להאיסור בספוג, ראה אדה״ז שלה, א.

וגם, והוא העיקר בנדו״ד, שכמדומה ברור שעיקרו לסחוט ע״ג אוכל, ולא לשתי׳. וממילא, גם אם נאמר שכלי המיוחד דוקא לטחינת גבינה ג״כ אסור, ודלא כנ״ל – שאני התם שמיועד לדבר שמצ״ע הוא מלאכה, מלאכת טחינה, אלא שנעשה באוכל המותר, שבדבר שאינו גדו״ק ליכא טחינה באוכלין. אבל כאן עיקרו לסחוט אוכל מתוך אוכל, שמשקה הבא לאוכל כאוכל, ואינו בגדר מלאכת סחיטה כלל. ועדיף ממשמרת לדעת הרמב״ם, שאין בשה שם מלאכה כלל. וה״ט דליכא עובדין דחול במקלף דל״ד למורג חרוץ, כפי שהאריכו בכ״מ. וכש״כ למש״כ בהליכות שלמה שיט, א להתיר בכלי קטן שמיועד לטחינה וחיתוך לאלתר. וראה שו״ת יבי״א ג, או״ח כא, ה ד, מה בסופו. וי״ח. והארכנו במק״א.

ועוד חילוק שאין דרך לטחון אלא בכלי, אבל בסחיטה שאפשר ביד, מנא לן לאסור גם בכלי.

והנה, בדברי הריב״ש, מרא דהאי שמעתתא דאיסור גבינה במורג חרוץ, בשו״ת קפד, מצינו שהשואל רצה לחלק אם טוחן לתוך הקערה או לתוך הקדרה, וכתב להתיר לתוך הקדרה כבסחיטה לתוך אוכל. והריב״ש דחה דבריו, והשיב לו שטחינת גבינה בכלי המיוחד אסור, ודליכא היתר טחינה לתוך קערה. ומשמע קצת, שאילו הי׳ מותר לתוך קערה כבסחיטה ליכא גם החשש דעובדין דחול. ועוד, שכ״ז לענין טחינה, אבל בסחיטה משמע קצת בריב״ש, שבכה״ג הי׳ מותר אף בכלי המיוחד. אלא שאינו מוכרח בכוונתו, ויל״ד.

ושו״מ כדברינו במשא המלך שכ, ו, ד. מנחת יעקב דהאן שבת ב מלאכת סוחט ג, יג – ע׳ שעח. וראה נהמת ארי׳ דש ב בסופו – ע׳ עד. ודבריו אי״מ לדידי ולדכוותי. קובץ משנת יוסף יא ע׳ מ. טו ע׳ קד ואילך. ובשיח דוד גבאי א, יט – דרך באו״א.

והנה יש שר״ל בעיקר האיסור דמורג חרוץ שאינו משום עובדין דחול מחמת כלי המיוחד לאיסור, ונימוקם עמם, מחמת כמה קושיות בהגדרה זו. ומהם, שעובדין דחול פירושו שיש כאן מעשה כעין ל״ט מלאכות, או שבקל יכול להגיע למלאכה. ומאי שיאטי׳ לכאן. ועוד, שמשמעות הריב״ש, מרא דהאי שמעתתא לאסור לגרור גבינב במורג חרוץ, שבכלל אסור לגרוד גבינה לאחר זמן, ולפי דעתו אסור גם במורג חרוץ, שכלי שווה ללאחר זמן. אמנם, בשו״ע נפסק כשיטת התרוה״ד שכשאינו גדו״ק וראוי לאכילה מותר לגרור גם שלא לאלתר, ותמוה למה אסר בכלי. ומשו״ה כתבו לבאר,שההיתר שבשו״ת תרוה״ד בראוי לאכילה ואינו גדו’״ק אינו היתר מרווח, ובטחינה בכלי חמור טפי, ומשו״ה נקט בשו״ע שכיון שלא מצאנו היתר מבורר בתרוה״ד להתיר בכלי והריב״ש אסר להדיא, אין לנו להרחיב את ההיתר יותר. והלשון עובדין דחול הוא לשון מושאל. והיינו, שהסברא להקל בדבר שא״צ טחינה, כיון שאין משמעות של יצירה חשובה בטחינה שלו, וה״ז כפירור אוכלים בעלמא אבל בכלי יש לזה חשיבות של טוחן, וזוהי הכוונה בעובדין דחול.

אמנם, למעשה כל גדולי האחרונים נקטו בפשטות שהטעם משום עובדין דחול. ודוחק להעמיס כוונה זו בדבריהם. והדברים עתיקים. וראה להלן בארוכה.

ובהקדם הלשון בשו״ת הריב״ש קפד, וז״ל עוד כתבת שנשאלת מהו לגרוד את הגבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ בעל פיפיות הנקרא בערבי אסכרפא״ג ונסתפקת בדבר לפי מה שראית בפרק כלל גדול (עד:) בעניין בורר דמפליג בין ביד לקנון ותמחוי, אשר לפי הסוגיא פסקן של דברים הן דבורר לאלתר ביד מותר, בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור, בנפה וכברה חייב חטאת, ודווקא לאלתר, אבל לבו ביום אפי’ ביד אסור, ואם בבורר אפילו בשני אוכלין, או אוכל מתוך פסולת אסרינן אפי’ בשנויא דקנון ותמחוי, כ״ש בגרידת זו דהיא דומיא דטחינה ממש בזה הכלי, וראוי לאוסרו, ויהיה זה כמו ההיא דאמר רב פפא (שם) האי מאן דפרים סלקא חייב, ואע״ג דכתב הרשב״א ז״ל דוקא לבו ביום אבל לאלתר שרי, אפשר דווקא כשמחתך ביד הוא דשרינן לאלתר, אבל בכלי דדמי לטוחן ממש לא, וגם מה שלמדו משם דמותר לפרר פתותי לחם ולתת לתרנגולין, אפשר דדוקא ביד אבל לא בכלי, ואף כי נתיר לשם בפרימת סילקא ובפירור לחם לתרנגולין אפילו בכלי, התם שאני דאינו כל כך דומה לטחינה כמו גרידת הגביגה בכלי המורג חרוץ, דהא ודאי דמי לשחיקת תבלין כמדוכה, דהוא אסור ולא התירו אלא בקתא דסכינא וכיוצא בה, וכ״ש לפי ספר המצוות דמתיר פרירת פתותי לחם, משום דאין טחינה אחר טחינה, דבגבינה ליתא לההוא טעמא, וראוי לאסור הגרידה בכלי הנזכר, ולזה ראוי שיהיה בו חיוב חטאת כמו ברירת אוכלין בנפה וכברה, או פטור אבל אסור כמו בקנון ותמחוי. תשובה: כבר עמדת על כל הצדדין שאפשר לישא וליתן על עניין זה, והבאת כל הראיות הדומות לנדון אם לאסור אם להתיר, אמנם דעתי נוטה לאסור, דהוה ליה כההיא דרב פפא דהאי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן, ואף אם נאמר דהיינו לצורך מחר, או לבו ביום, אבל לאלתר שרי, כדעת הרשב״א ז״ל ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר, היינו בכלי כגון סכין שאינו מיוחד לטחינה, אבל המורג חרוץ שמיוחד לטחינה זו הרי הוא כנפה וכברה לבוררו במכתשת לשחיקת תבלין, וכבר אסרו שחיקת פלפלין בשבת אלא בקתא דסכינא, דאיכא שנוי וכו׳ ועוד שהיה אפשר להחמיר ולאסור לגרוד הגבינה בכלי זה אפילו ביום טוב לפי שהוא מיוחד לטחינה זו, והוי כפלפלין בריחים שלהם שאסרו חכמים כדאיתא פ״ב דביצה (כג.), אע״ג דקיי״ל דכל התבלין נדוכין כדרכן במדוכה, וכתב הרשב״א ז״ל דהוא הדין לחרדל שאין שוחקים אותו בריחים שלו, וטעמא בתרוויהו משום דהוי כעובדין דחול, כי השחיקה עצמה מותרת היא, אלא שבזה אפשר לחלק, דשאני פלפלין וחרדל בריחיים שלהן שהוא רגילות לשחוק בהן הרבה ביחד, ומשום הכי דמי לעובדין דחול, אבל בכלי זה אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו, עכ״ל.

והב״ד ריב״ש בב״י או״ח שכא. ופסקו בשו״ע שם י. ובמג״א שם יב: דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור, וא״כ אפילו לאכול מיד אסור, דעכ״פ כלי הוא, אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמו שכתוב בסעיף ט׳, ונ״ל דאפי׳ הוא קשה מאד שרי, כיון דאי בעי ללועסו בקושי, וה״ה דמותר לחתוך בקרדום או במגירה אע״פ שקשה קצת, כדאיתא פי״ז במשנה (שבת קכב:).

ובטעם האיסור, אף שאין טחינה אלא בגדו״ק, הנה בריב״ש כתב בסו״ד, דטעמא בתרוויהו משום דהוי כעובדין דחול, כי השחיקה עצמה מותרת היא. אבל פתח דבריו יאיר, במש״כ בלשון השאלה, דאפשר דוקא כשמחתך ביד הוא דשרינן לאלתר, אבל בכלי דדמי לטוחן ממש לא. וכן גם בתחילת התשובה, בדעת הרשב״א שהתיר אפילו בכלי לאלתר, דהיינו בכלי כגון סכין שאינו מיוחד לטחינה, אבל המורג חרוץ שמיוחד לטחינה זו הרי הוא כנפה וכברה לבוררו במכתשת לשחיקת תבלין. אלא שלדינא דקייל״ן כתרוה״ד בשו״ת נו שאין טחינה בבשר וכו׳ שאין גדולם מהארץ, הביאו בשו״ע שכא, ט, הרי בהכרח לומר כטעם השני בריב״ש שם, משום עובדין דחול. ודוק בלשון המחבר, שכתב אסור ולא חייב. וכן השמיט בב״י טעמו דהריב״ש (אלא שהשמיט גם טעם השני). וכ״כ בעולת שבת, והובא בתוס״ש שכא, יט, דהמחבר פסק כטעם שני של הריב״ש דאסור משום עובדא דחול. וכ״כ במחה״ש שם בדעת המג״א, דס״ל כטעמו השני של הריב״ש שהוא רק משום עובדין דחול, שהרי כתב שאפילו לאכלו מיד אסור. וראה בפמ״ג בא״א שם (בדעת הא״ר שם יד, שכתב דכיון שמיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת (ריב”ש סי’ קפד), ועולת שבת שהקשה הא גבינה אינו גדולי קרקע כמו בשר, לק”מ דאסור משום דדמי למכתשת. ובא״ז שם ט: הטעם בתשו’ הריב”ש סי’ קפד דכלי זה דמי ממש כמכתשת לפלפלין כיון שמיוחד לטחינה זו) ובמ״ז י. ושם שח בא״א ה: אע״ג דלאו גדולי קרקע ולא שייך טחינה, אסור מדרבנן דהכלי מיועד לכך. וכ״פ בשו״ע אדה״ז שכא, דכיון שהכלי מיוחד לכך הרי זה דרך חול כמו שחיקת תבלין במדוך ובמכתשת. וכ״ה במאמ״ר שם ו. מנוה״ט בקנה״מ כא. תהל״ד יג. משנ״ב לו. ועוד.

וכבר הקשו מאי שנא ביו״ט שהותר. וכן שקו״ט בפירור מצה במורג חרוץ בשבת. ואכ״מ עוד. ומה״ט יש שכתבו לדחות שאין הטעם משום עובדין דחול. אמנם, גדולי האחרונים טרחו ליישב הקושיא מדין יו״ט. וכתבו ליישב בכמה אנפי (ראה בתוס״ש יט, שהאיסור מחמת צירוף ב׳ הטעמים, הדעה שבהמה חשיב גדו״ק, ומשום עובדין דחול. וביו״ט אין להחמיר מצד עובדין דחול לחוד. והב״ד במחה״ש יב. פמ״ג בא״א יב. וראה תהל״ד יג. דע״ת י), ולא החליטו לדחות בגילא דמחטא, דברי גדולי הפוסקים שמפיהם אנו חיים ל סמך הקושיא. וגם אנן בעניותין הארכנו בדבר עודנו בכתובים. ואינו תח״י כעת בהיותי חוץ לעיר. ומזכרוני, שנקודת הענין, שאינו כעובדין דחול הרגיל כ״א שהוא דרך חול, כשמשתמש בכלי המיוחד למלאכה. משא״כ ביו״ט שמעיקרא מותרת הטחינה אא״כ לימים רבים.

כלומר, שבשבת, כאשר לוקחים מורג חרוץ, כלי שעיקר יעודו לטחינה, ומשתמשים בו לגרירת גבינה, נראה דרך חול, כעשיית מלאכת חול, שמשתמש בכלי העבודה שלו, כלי המיוחד למלאכה האסורה, בדרך הרגילה, להכין דבר מאכל, כאילו הוא באמצע סדר עבודתו של חול. אבל ביו״ט טוב, השימוש בכלי להכנת מאכל אינו עומד בניגוד לאופי היום, מאחר שהכנת אוכל נפש היא עצם מטרת היום. ומעתה מובן גם ההיתר בקורדום לחתוך בו דבילה, מפני שאינו עושה מלאכת הקורדום, שאינו משתמש בו ככלי לחטיבת עצים, אלא בחלק המועיל שבו, החיתוך, כמו שמשתמש בסכין.

וכמדומה בשעתו דייקתי בהחילוק בלשון רבינו הזקן בשולחן ערוך שלו, שבהלכות יו״ט באיסור לגרור תמכא במורג חרוץ ש״הרי זה דומה לעובדין דחול והוא זלזול ליום טוב”. והתם הותר לגרור גבינה שאין דרך לגרור אלא מה שצריך לשעתו. ואילו בהלכות שבת באיסור לגרור גבינה במורג חרוץ כתב ״דכיון שהכלי מיוחד לכך הרי זה דרך חול כמו שחיקת תבלין במדוך ובמכתשת״. וא״ש היטב ע״פ הנ״ל.

#41483
#53699