שגירת הכוס לאשתו נדה כשמבקשת

שאלה:

הנה מאז ומתמיד אנו מורגלים שבימי נדתה אזי הבעל לאחר הקידוש מניח הכוס על השולחן, והאשה לבדה לוקחת זאת, כדין המבואר בשו”ע סימן קצ”ה סעיף י”ג שאסור לשגר לה כוס של ברכה. אמנם מצוי לפעמים שהאשה יושבת בריחוק מהבעל, כגון בקצה השני של השולחן, והאשה מבקשת מאחד הילדים שיביא לה את הכוס, ולא תמיד הילד שם לב לבקשתה.

ולכאורה נראה דהיכא שהאשה מיוזמתה בקשה את הכוס, אזי מותר לבעל לשלוח את זה לכיוון שלה, כי כל האיסור הוא רק אם הבעל מיוזמתו משגר לה כוס של ברכה, שזה מראה על חיבה, וכלשון הראב”ד בשם השאילתות המובא בב”י שם “היכא דקא מייחד לה ומשדר ניהלה אסור דהא מעייל דעתיה עילוה”. והוא כמו שהבעל מפתיע את אשתו וקונה לו עציץ מפואר, שיש בזה מחווה ידידותי וקורבה גדולה, של “יהיב דעתיה עלה”, הוא נותן לבו אליה שיהיה לה כוס של ברכה או אפילו סתם כוס של יין, וממילא פשוט דזה שייך דוקא היכא “דקא מייחד לה ומשדרה לה ניהלה”, אבל אם יש כוס של ברכה על השולחן, ואשתו נדה מבקשת עזרה שיקרב לה את זה, אין כאן “מייחד לה” אין כאן “משדר לה” ואין כאן “מעייל דעתיה עילוייה”. אבל אם היא מבקשת, אין שום איסור שהבעל יביא לה את זה, ורק יזהר שישים זאת קצת בריחוק ממנה כדין הגשת כל שאר מאכלים שצריך לעשות היכר בהנחה מריחוק.

יתרה מזו, אלמלא דמיסתפינא הייתי אומר שבכוס של קידוש אין נוהג כלל האיסור הזה, שהרי מה שאני משגר לאשה זה כדי לקיים מצות טעימה, ולא בשביל “יהיב דעתיה עלה”. בכל אופן, באופן שהאשה מיוזמתה מבקשת והבעל מקרב אין סברא לאסור.

ואף שגם אם האשה יוזמת יש בזה דרך חיבה, וכי נימא דאדם שמבקש מחברו ליתן לו מתנה והוא נותן לו ע”פ בקשתו אין בזה דרך חיבה, הרי עצם הדבר שיכול לבקש מראה על החיבה שביניהם – אדרבה משם ראיה, הרי כל בר דעת מבין שאם האשה מבקשת מהבעל שיקנה לה עציץ, והוא אכן קונה לה, זהו משהו טכני בעלמא (כמו קניית גרביים), ואילו אם הבעל עושה זאת מיוזמתו זה משהו מרגש ומקרב את הדעת.

וברגע שהיא מבקשת על הכוס הספיציפי לקרב לה, אין כאן בקשה לנתינת דעת עליה, אלא יש כאן משהו מאד מאד טכני, כמו לקרב מזלג או צלחת (והוא גם מצוה של גמילות חסדים).

האם נכון?

תשובה:

אסור.

מקורות:

הנה, פשוט שנוהג גם בקידוש, דמאי שנא מכוס של ברכה שמפורש בגאונים ובראשונים. והרי גם בכל כוס של ברכה מצוה מן המובחר שיטעמו כולם. ומפורש בבעהנ״פ לראב״ד, שנוהג בכל כוס ולא רק כושס״ב, ונקטו כושס״ב לרבותא. ובמאירי נדה סד, א: אפי׳ כוסש״ב, וכש״כ כוס אחר. (והוא דלא כתפארת צבי יו״ד קצה, י, שכתב איפכא דמשום לא פלוג אסרו בכל כוסות ולא רק בכוסש״ב – דאדרבה כושס״ב קיל טפי. וסברת כת״ר א״ש לדעת התפארת צבי דמדין מתנה קאתי עלה, ושלכן אסור בכושס״ב שהוא בגדר מתנה. ועפ״ז, מקום לומר שכל שמבקשת נגרע ערך המתנה). ובכל אופן, גדולי האחרונים דנו גם בקידוש.

ונראה שאכן זהו יסוד החילוק בין כושס״ב לשאר כוס, שבשאר כוסות שולח אך ורק מחמת שמייחד דעתו. וקס״ד שאם שולח לצורך ליכא איסורא. וקמ״ל דלא. ומינה, שבאמת גם כשאינו מייחד דעתו אלא שמבקשת שישלח נמי אסור, שזה גופא האיסור מה ששולח לה כוס, גם אם אינו בהכרח באופן שמייחד דעתו. ואפי׳ ביקשה שישלח.

והכי מצינו – אף שאינו דומה כ״כ – שגם במקרב קצת לפני׳ כוס הקידוש, אע״פ שאינו על ידה ממש, אסור, ראה אוצרות הטהרה ע׳ תתקה בשם הגריש״א. (אבל ראה קנין טהרה ב, ג, ו – בשם בעל שבה״ל. יסוד הטהרה ב, י). ובאמת, איכא למישמע מיני׳ גם לנדו״ד, שהרי מדובר שם, שבושה לבקש משאר הגברים ולכן מקרב הבעל אלי׳ יותר. ועכ״ז הורה לאיסור.

וכ״ה בפסקי משנ״ה נדה ה, עב, שגם במבקשת אסור לשלוח.

והרי הפוסקים נתחבטו בעצות מה לעשות בכוס קידוש. ולא השמיענו כזאת עצה פשוטה.

וראיתי מצויין לשו״ת שמע ישראל סאמעט קח שהתיר. ואינו תח״י לראות טעמו ונימוקו.

#40116