Is it Halachically wrong to tell a parent that you feel they hurt/insulted you?

 

Question:

Is it wrong according to halacha to tell a parent (respectfully) that you feel they hurt/insulted you?

If a parent doesn’t seem to be understanding the child (I.e. a teenager or a young adult in shidduchim) but they overall have a good relationship, what’s the best way according to halacha to go about expressing this while still remaining respectful and not contradicting what they say.

 

Answer:

One must be extremely careful not to embarrass or get angry at their parents. If you feel that they insulted you or don’t understand you, and you know they would want to hear about it, you may bring it to their attention with the utmost respect. The correct way to express it would be to express your feelings without blaming them. Although this may be challenging (as you may feel hurt etc.), doing so is fulfilling a great mitzvah of honoring one’s parents.

 

Sources:

ראה שו”ע יו”ד סי’ רמ ס”ח: “וישתוק”. אבל בנדו”ד האב אינו רוצה בכך וכבודו למונעו מהיזק (וראה ברמ”א ובש”ך שם) ולחזק השלום בבית.

ועוד להעיר שכמ״פ הוא בבחי׳ מקלקל ע״מ לתקן, כיון שרק עי״ז יתוסף בכבודם ומוראם ואהבתם – ראה כעי״ז חשוקי חמד סנהדרין פד, ב (אף שאין הנידונים דומים כלל ועיקר).

ועוד ילה״ע, שהרי מחוייב בכך מצד מצות תוכחה, וגם איסור דלא תשא עליו חטא. ודוחק לומר שבהורים – וכן ברבו – ל״ש חובת תוכחה בדברים שבינם לבינו, שלא מצינו כן בשום דוכתא, וכן אין טעם וסברא לחלק. וראי׳ לד״ז שהקשו בנו״כ הרמב״ם דעות ו, ז, במה שהשמיט חובת תוכחה דתלמיד לרב. ובמשל״מ ומער״ק ועוד תי׳ דל״ק מידי, שכבר הזכירו בהל׳ ת״ת ה, ט. ואת״ל שיש חילוק בדבר, הו״ל לחלק וליפלוג וליתני בדידה, ולא לסמוך על סתימת דבריו שאפשר להוכיחו כשראהו עובר על ד״ת, שסתמו כפירושו, שגם בעובר על בין אדם לחבירו, וגם כשהוא אליו, חייב בכך. ויותר נראה, שכיון שמחוייב ש״יקבל גזרת הכתוב״, ממילא ל״ש כל עיקר גדר תוכחה, שה״ז כדין מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ומחל לו בלבו שהיא מדת חסידות. ואף שנז׳ רק שמחוייב רק לא להצטער בפניהם ולא שיש למחול – היינו רק בזרקו ארנקי שלו, שבזה א״צ למחול ואדרבה מותר לתובעם בדין, משא״כ כשהכוהו וירקו בפניו לא נז׳ שאין להצטער בפניהם, ולכאו׳ ה״ט שכאן לא יצטער כלל, ויירא מן מה״מ הקב״ה שציווהו בכך, ומדוייק בל׳ הרמב״ם ממרים ו, ז, – ועד״ז בשו״ע יו״ד רמ – שבבבא ב׳ (ובשו״ע בס״ח) כשהוא צערא דגופא האריך בדברי מוסר שאילו מלך בו״ד גזר וכו׳, משא״כ בהפסד ממון (בשו״ע ס״ג). וא״ש מה שנתקשו מדוע הראשון בגדר כיבוד והשני – מורא, שכשהוא הפסד ממונו, הכבוד הוא מה שנותן להם אפשרות להשתמש בממונו (אף שכיבוד אב משל אב) לעשות להם קורת רוח, ואף שמצטער מ״מ מראה להם פנים יפותואינו מראה צערו בפניהם. אבל בצערא דגופא, ה״ז בגדר מורא שנמנע מלביישם ומחמת מוראם עליו מקבל עליו כל הצער. (ובאמונת יוסף לירושלמי פאה א, א (ט,ב) כתב איפכא שבצערא דגופא מולר לו להטער ולעוס ורק שלא יכלימם. והבוחר יבחר). ומדאתאן להכא, לולא דמסתפינא אמינא, שכל שלא פעל בעצמו להגיע לידי מדה זו, הרי מחוייב לומר להם מחמת מצות תוכחה.

אבל צריך שיאמר לו מתוך כבוד כבסעיף יא שם. וראה קיצשו”ע סי’ קמג ס”ד.

 

 

#19123