Thinking Torah After You Or Someone Else Passed Gas

 

Question:

Is it acceptable to think words of Torah if you or someone else passed gas and there is an odor?

If one is not sure if there is still an odor, is there a general time frame that you can assume the smell has dissipated?

 

Answer:

If you passed gas: To think words of Torah is allowed, but not to verbalize Torah.

If someone else passed gas: One may even speak Torah, but not Shema and davening.

If you don’t sense an odor it’s permitted always.

 

Sources:

ראה שו״ע אדה״ז עט, יא. ונראה פשוט שהרהור מותר, שלא נזכר אלא לאסור הדיבור בד״ת (והני גרסי – ברכות כה, א). ואנן קייל״ן דהרהור לאו כדיבור דמי. והטעם פשוט, שאי״ז מקום מטונף, ורק במקום הטינופת אסור, וסתמא אמרו – ברכות כד, ב – שבכ״מ מותר להרהר בד״ת חוץ מבית המרחץ וביה״כ  (וראה בב״י פה, שרק בטינוף גמור, והיינו ידים מטונפות או מקום מטונף). ולא גרע ממקום ערוה וביה״כ חדש ונוגע במקומות המכוסים שמותרים להרהר בד״ת (ואפי׳ כנגד מי רגליים אם אינו מונח שם בקביעות – ראה שו״ת חזון נחום א, כה. לבו״ת תנינא קסה. ועוד), שהרי ריח רע שאין לו עיקר קיל (וי״א שהוא רק לכתחילה ובדיעבד יצא גם בקרא והתפלל), כיון שהוא רק דרבנן (כדעת רוה״פ, וכ״פ אדה״ז שם). ויש להמתיק לפמש״כ רבינו מנוח ק״ש ג, יד, שטעם האיסור משום בזיון, דכיון שיצא מעצמו איכא בזיון טפי. ובמהרהר ודאי ל״ש האי טעמא.

ואף שבשו״ת הרדב״ז א, שטו, נראה שההחמיר בהרהור – ה״ט דס״ל שהוא בגדר ריח רע שיש לו עיקר, עיי״ש, ואנן לא קייל״ן הכי. ובאמת, גם הוא ל״כ כן להדיא כ״א בנדון דידי׳ שליחה סרוחה שותתת ממנו.

וראיתי בא״א מבוטשאטש עט, ט שנסתפק בדבר. ונראה שדעתו נוטה להקל, עיי״ש. ושו״מ שכן העלה בהגהות הגר״ב דיסקין (אביו של מהרי״ל דיסקין) לשו״ע או״ח סב, נדפסו מכת״י בס׳ הזכרון שיח תפלה ע׳ רמא, ופי׳ כן בד׳ תר״י שהובא בב״י הנ״ל. וכ״כ למעשה בדעת נוטה א, פו – ע׳ רכד. וכן ראיתי שנקט בפשיטות ביפיח אמונה וולקוביץ ב, מז, ב (בהסכמת הבית הלוי, הנצי״ב, והגר״י אלחנן וכו׳). ודלא כשו״ת אבני ישפה ו, יד, ד. ולא נחית לכל הנ״ל.

ולכל היותר יכול להחמיר בשעת ההפחה ממש – ראה א״ר עט, יז. תורת חיים סופר עט, י.

ואין להקשות ממש״כ בפתחי עולם עט, כב, בשם ס׳ מעשה החסידים שאם ספרי קודש פתוחים לפניו ירחיק ד״א ויפיח, והובא גם באפיקי מגינים חידושים שם כג, ומשמע שאפילו בפני ספרים אסור להפיח, וכש״כ שיש לאסור ההרהור – שאי״ז מן הדין, ורק מילתא דחסידותא מחמת כבוד הספרים. אבל אין להוציא מזה לבטל ההרהור בד״ת שאסור משום ביטול תורה. ועוד, דהתם מיירי בשעת ההפחה גופא, ותו לא. ובלא״ה, טובא איכא לחלק, דהתם הוא משום כבוד הספרים, וה״ז בזיון הניכר, אבל מה שמהרהר בד״ת בשעת מעשה לא מינכרא מילתא ואי״ז בזיון. ועוד להעיר שי״א שהמהרהר מתוך הספר דינו כדיבור ולא כהרהור.

(ואכתי איכא למימר, שאין לקרוא ק״ש וללמוד תורה בשעת הפחה מטעם אחר לפי שצ״ל באימה וביראה. ולפ״ז שייך גם בהרהור. ואף שלא מצינו כן בשום מקום, עדיין י״ל שמקום ליזהר – אבל לא מדינא – גם בהרהור מטעם הנ״ל).

במסופק אם יש ריח – פשוט, נוסף לזה שספיקו לקולא, שהרי אפי׳ בחולה שאינו מריח כלל הותר – כה״ח עט, מג. וכדמוכח גם מד׳ המג״א שם ט ואדה״ז שם ו.

 

 

#17304